בכניסה לרטרוספקטיבה לציון חגיגות המאה למגזין ווג פריז במוזיאון גליארה לאופנה שברובע ה-16 בעיר האורות, בחרה אוצרת התערוכה סילבי לקלייר להציב קיר מעוגל שעליו הודפסו מיטב השערים של המהדורה הצרפתית של מגזין ווג, מאז נוסד בשנת 1920. בניגוד ל-25 המהדורות הבינלאומיות של המגזין בהוצאת קונדה נאסט (ווג ארצות הברית היה הראשון ונוסד בשנת 1892), ווג פריז הוא היחיד שנקרא על שם עיר ולא מדינה – מחווה לבירת האופנה העולמית שממשיכה להכתיב את סדר היום בתחום. עד לפני שבועיים, רוב המבקרים בתערוכה שנפתחה במהלך שבוע האופנה בפריז בתחילת אוקטובר (נעילה: 30 בינואר 2022) לא ידעו כי היא בעצם אנדרטה למגזין. גיליון נובמבר החדש שיצא ביום חמישי האחרון, שינה את שמו ואת פניו. מהיום אמרו: ווג צרפת. לא תמיד תהיה לנו את פריז.
שינוי השם דווח לראשונה ביומון הצרפתי לה פיגארו, שחשף כי מלבד שינוי שם המגזין – רעידת אדמה במונחים של עולם ההוצאה לאור – מתחולל בין עמודיו שינוי אידיאולוגי כחלק מתוכנית גיבוש עולמית של בית קונדה נאסט, שצפוי לשתף תכנים של כתבות והפקות אופנה בין כל המהדורות. לה פיגארו תיאר את המהלך כ"מחיקת פריז מהמפה". הבדלנות הצרפתית לא מקבלת את השינוי הזה בסלחנות. "ווג פריז שרד את מלחמת העולם השנייה, אבל לא את שנת 2021", הייתה הכותרת במאמר דעה באתר פרנצ'לי, בעוד הכותרת של הדיילי טלגרף הבריטי בשבוע שעבר ניסחה את השינוי הזה באופן ישיר: "האם אנה ווינטור פותחת במלחמת פוליטיקלי קורקט עם הצרפתים?"
העורכת החדשה של ווג הצרפתי, יוג'יני טרושו (שהחליפה בתפקיד את עמנואל אלט, שפיקדה על המגזין בעשור החולף), צפויה לעבוד תחת ניהולו של אדוארד אנינפול, עורך ווג בריטניה, שיפקח על המהדורות האירופיות. בתוך כך, כל העורכים ללא יוצא מן הכלל כפופים לעורכת הראשית של קונדה נאסט, עורכת ווג האמריקאי אנה ווינטור ששולטת בכול מבסיסה בניו יורק.
אתר האופנה ביזנס אוף פאשן ציין כי אחד מסימני השינוי הוא היעדרותם של עורכי ווג הבינלאומיים מהשורות הראשונות של שבוע האופנה בפריז, עדות לביסוס כוחה המונוליטי של ווינטור. לא רק האישה החזקה של ווג ארצות הברית – האישה החזקה של ווג.
20 צפייה בגלריה
כבר רואים את איחוד התכנים במהדורות. ליידי גאגא במקביל על שערי ווג הבריטי (מימין) והאיטלקי
(שערי מגזין)
את רוחות השינוי של איחוד המהדורות והכוכבות על השערים ניתן היה לראות כבר באוקטובר, עם שער כפול (אך בהפקה שונה) לזמרת אדל, שהופיעה באותו חודש בגיליון האמריקאי והבריטי. איחוד דומה קרה גם בשבוע שעבר, כשבמקביל יצאו שני שערי ווג בכיכובה של ליידי גאגא: ווג איטליה לנובמבר, ווג בריטניה לדצמבר. שני השערים צולמו על ידי סטיבן מייזל וסוגננו על ידי אדוארד אנינפול, עורך ווג הבריטי והאחראי על המהדורות האירופיות. רק הבגדים השתנו: בזה האיטלקי הופיעה גאגא במערכת לבוש מקו ההוט קוטור של ולנטינו, הבריטים קיבלו אותה במראה אייטיז בשמלה של סקיאפרלי.
20 צפייה בגלריה
Alix dress, Vogue Paris October 1938
(צילום: Christian Bérard / Paris Musées, Palais Galliera)
אבל לצרפתים יש גאוות יחידה. המלחמה בין שתי המהדורות, האמריקאית והצרפתית, התקיימה עד כה רק בראשם של תסריטאים. באחת הסצנות של סרט הקולנוע "השטן לובשת פראדה", שמציין 15 שנה ליציאתו, מתנהל מתחת לפני השטח כיפוף ידיים בין עורכת Runway האמריקני מירנדה פריסטלי לעורכת הצרפתייה, ז'קלין פולה. על פי לה פיגארו, השינוי הנוכחי נובע מכך שווינטור הייתה מזועזעת מחוסר הייצוג והגיוון על השערים שהוצגו בתערוכה שחוגגת מאה של ווג הצרפתי – זעזוע מעט אירוני ממי שבשנה האחרונה עמדה מול ביקורת על כך שלא הייתה מספיק רגישה לנושאים של גזע ושילוב חברתי וכלכלי של שחורים במגזין שהיא עצמה עורכת.
לא בכדי, אפשר להרגיש את ידה הארוכה של ווינטור עד השאנז אליזה. על שער הבכורה של טרושו מופיעה הזמרת הצרפתייה ממוצא מאלי איה נקמורה, תחת הכותרת: Divine Diva. טרושו גייסה לשער הבכורה שלה צוות נשי בלבד, הכולל את הצלמת ההולנדית קרליג'ין ג'ייקובס והסטייליסטית גבריאלה קרפה-ג'ונסון. הבחירה בזמרת שחורה ופופולרית בצרפת, משיגה כאן שתי מטרות: האחת, גאווה לאומית; השנייה, חיזוק כוכבות כהות עור, בטח בצרפת, מדינה שבה הימין הקיצוני, הלבן והגזעני מרים את ראשו בשנים האחרונות.
20 צפייה בגלריה
Marina Schiano in Yves Saint Laurent dress, Vogue Paris September 1970
(צילום: Estate of Jeanloup Sieff)
בחזרה לחללי התצוגה במוזיאון גליארה. התערוכה היא מסע כרונולוגי בזמן, המלווה את השינויים שחלו בדימויים שעל השערים – מטכניקות של איור לצילום, התייחסות להפקת השערים בזמן מלחמת העולם השנייה (ממשלת צרפת העניקה למגזין תמיכה כלכלית בסך 150 אלף פרנק לגיליון), ותמורות חברתיות כמו פתיחות מינית שהגיעה לשיאה בזמן כהונתה של העורכת הידועה קארין רויטפלד (כיום עורכת מגזין CR Fashion Book) בשנים 2011-2001.
20 צפייה בגלריה
Simone d’Aillencourt, Marggy Rouff dress, Vogue Paris April 1961
(צילום: William Klein)
התערוכה מלווה בדימויים רבים ובפרשנויות, תוך ניסיון לאפיין כל עורך ועורכת בסגנונם דרך אישיותם והמחויבות שלהם למגזין. התערוכה מבקשת בנוסף לחגוג שתיים מהדמויות המובילות שהופיעו על שערי המגזין, השחקנית הצרפתייה קתרין דנב והדוגמנית הבריטית קייט מוס, כמו גם את עבודתם של צלמים שעבדו בצמוד לעורכים והעורכות השונים: מריו טסטינו, הלמוט ניוטון, גי בורדן, פיטר לינדברג, סטיבן קליין, אינז & וינוד ואחרים.
בעמודי הכרומו של המגזין התארחו לאורך השנים הדוגמניות, השחקניות והכוכבות הגדולות בעולם – מדנב ומדונה דרך קייט מוס, קלאודיה שיפר וג'יגי חדיד, ועד לדוגמניות העל הישראליות של שנות ה-90: שירז טל, נינה (ויק) ברוש ומיכאלה ברקו. בהשוואה לכך, זוהי תערוכה לא גדולה ולא זוהרת, אך ביקור בה מאפשר התבוננות באופן שבו עוצב מודל היופי הנשי, הולדתן של מגמות אופנה, חיזוקם של כוכבי האופנה של פריז – כמו קרל לגרפלד ואיב סן לורן המנוחים – וניסיונות למתוח את השפה הוויזואלית של דימויים אופנתיים, בשילוב של אלימות ומיניות מוחצנת ומחפצנת.
אחד המקרים המפורסמים של מתיחת הגבולות במגזין היה בתקופתה של העורכת קארין רויטפלד, ששילמה על כך במשרתה. בשנת 2011 הזמינה רויטפלד את חברהּ הקרוב טום פורד כעורך אורח. על השער הופיעה הדוגמנית דפני גרונוולד עצומת עיניים כשמאחוריה פורד, אך מה שזעזע את קברניטי ההוצאה לאור הייתה הפקת אופנה בכיכובה של תיילן בלונדו – דוגמנית ילדה צרפתייה בת עשר – שהופיעה מצולמת בפוזות פתייניות כשהיא לבושה בבגדי נשים ומאופרת בכבדות. התמונות יצרו שערורייה בינלאומית שבצידה דיון רחב על מסרים פדופיליים בתעשיית האופנה.
בריאיון לעיתון דר שפיגל הגרמני עם פיטוריה, טענה רויטפלד כי מגזיני האופנה הפסיקו להיות זירה אמנותית והפכו לשופר מסחרי של המנהלים הבכירים. "פעם הכול היה הרבה יותר משעשע, אבל היום הכול זה כסף, רווחים ועסקים גדולים. במשך 10 שנים המוציא לאור שלי, ג'ונתן ניוהאוס, נתן לי לעשות מה שרציתי, אבל זה לא היה יכול להימשך לאורך זמן", אמרה. "לפני 20 שנה האופנה הייתה הבטחה, משהו שהיה חלק מהחיים שלך ואולי אף העשיר אותם, משהו ששיקף תקופה מסוימת. כשמסתכלים בפרסומות היום, כל מה שרואים הוא תיקים".
עם פיטוריה של רויטפלד, מונתה לעורכת המגזין עמנואל אלט, שלאחרונה סיימה את תפקידה. אל נעליה נכנסה טרושו בת ה-32, עד לאחרונה עורכת התוכן של המגזין. בניגוד לדימוי של חיים נוצצים עם תקציב בלתי נגמר שהוצמד לעורכות הקודמות בתפקיד, טרושו הצעירה פונה יותר אל דור המילניום. בראיונות סיפרה כי היא מתגוררת בדירה קטנה שמרוהטת ברהיטי וינטג', וסגנון הלבוש שלה כולל לא מעט מכנסי ג'ינס בגזרת בויפרנד, מעילים צבעוניים, חצאיות מיני ומראה שמרגיש נגיש וצעיר יותר מזה של רויטפלד ואלט. אנה ווינטור, יש להודות, נראית כמו הסבתא העשירה שלה.
עם זאת, בין השתיים מתנהלים יחסים חמים, כפי שדיווחה ליסה ארמסטרונג בעיתון הטלגרף. בשבוע האופנה בפריז הושבה טרושו בשורה השלישית בתצוגה של בית אופנה צרפתי נודע (שמו לא נחשף, ובהמשך הוא התנצל על "הטעות") – בחירה שמעידה כיצד אותו מותג תופס את השפעתה של טרושו. ווינטור, מצידה, הציעה לה מיד את מקומה בשורה הראשונה. יותר משזוהי מחווה חברית, זהו איתות לכולם: טרושו היא בת חסותה של ווינטור, והיחס אליה חייב להיות בהתאם.
Kate Moss in a Gucci Bolero, directed by Joe McKenna, Vogue Paris cover March 2004
Mon coeur... est à Papa, Naomi Campbell in Azzedine Alaïa ensemble, Julien d'Is wig, Stéphane Marais make-up, Vogue Paris February 1989
Donyale Luna in a Paco Rabanne dress, Vogue Paris June 1966
Paris mon amour, Aymeline Valade in Alexander McQueen dress on the roof of the Grand Palais, Paris, directed by Emmanuelle Alt, Vogue Paris August 2012
