תאמ;לק לי: מים רבים זרמו בוויסטריה ליין מאז שאווה לונגוריה גנבה את ההצגה בתפקידה כגבריאל סוליס, עקרת הבית הקצת-פחות נואשת שבחבורה. וגם הכי מגניבה, חייבים להודות.
כשכל השכנות בגווני הבז' והשמנת דיברו בלי סוף על סקס וכסף, היא עשתה את שניהם, בעיקר סקס, בעיקר עם הגנן המסוקס והצעיר להכעיס. "אשת הגביע" הלטינית שפתחה את הסדרה כנטע זר וקצת נלעג של "כסף חדש" בין בנות אצולת הפרוורים המנומסות, סיימה אותה כעוגן מרכזי מנצח. ואז, אחרי שמונה עונות מענגות של אמינות אפסית וקווי עלילה שאפילו התסריטאים לא הבינו, היא נעלמה, בצוותא עם שאר עקרות הבית של העיירה, אל אותם חורים שחורים שבהם קריירות סדרתיות מהסוג הזה הולכות למות בסתר (כלומר, שידורים חוזרים בדיסני פלוס).
בשנת 2014 הגדיר אותה מגזין הגברים "מקסים" כאישה הכי יפה באמריקה. יכול להיות שההגדרה הזו ניתנה בנדיבות רבה מדי על ידי מערכת המגזין, אבל גם היום, עשור מאוחר יותר, כשהיא נושקת ל-50, אין ספק שמדובר באישה יפה. מאוד. שחקנית טובה? על זה כבר אפשר להתווכח.
מאז "עקרות בית נואשות" היא לא שיחקה באף תפקיד שראוי לבזבז עליו יותר מדקה של צפייה. היא לקחה חלק בכמה מיזמים קולינריים שכשלו ובכמה מיזמי אופנה שלא צלחו, וגם פיתחה מותג טקילה משל עצמה (כי אם לקנדל ג'נר מותר) שלא האריך ימים. אפשר היה להספיד את הקריירה שלה בעודה בחיים, לולא השכילה לשמור את עצמה בתודעה הציבורית כפרזנטורית של אימהות מאוחרת, של יופי לטיני, ושל כל מה שקשור להתמסרות מרשימה לצילומי פפראצי על חוף הים.
איך היא מתלבשת? באמצע הדרך בין ג'ניפר לופז לפנלופה קרוז. זאת אומרת: קצת סקסי עד הקצה, קצת אירופה הקלאסית, עם חיבור מתבקש לשורשים הלטיניים והעדפה ברורה לשמלות עם חיתוכים מפתיעים.
למרות נתוני גובה שלא היו מספקים לה קריירת דוגמנות (155 סנטימטרים) היא נראית תמיד כמי שמסלול התצוגות הוא הטריטוריה הטבעית שלה. יש לה דרך להפוך את השמלות שהיא לובשת ל"עור שני" בעזרת סקס אפיל בלתי ניתן להכחשה, אבל כזה שמשאיר אותה בטריטוריה של "המתלבשות הטובות".
לונגוריה מציעה אלטרנטיבה הרבה פחות רועשת וסטריאוטיפית לדמות "הלטינה ההוליוודית", כפי שזו באה לידי ביטוי אצל סופיה ורגרה, למשל – שהיא הייצוג המוקצן במיוחד של דיווה היספנית שכולה מחשופים, מבטא כבד ופתיל קצר.
לונגוריה היא דיווה מסוג אחר. היא מצליחה לשמור על נוכחות תקשורתית רציפה ועל עניין ציבורי שמסרב לדעוך, גם כשהרזומה הקולנועי שלה מקרטע. היא משגררת את חברת לוריאל, צועדת בשבוע האופנה בפריז, מככבת על השטיח האדום בפסטיבל קאן, מסתחבקת עם ויקטוריה בקהאם, ומתחזקת דף אינסטגרם סקסי ופופולרי.
לאחרונה הולכת ומתגברת תחושה כי לונגוריה זוממת על קאמבק, כשבמקביל להשתתפות בסדרה חדשה בשם "ארץ של נשים" (שעליה היא גם חתומה כמפיקה) באפל טי וי, התפרסמו החודש שני שערים של מגזיני אופנה בכיכובה. לא כאלה מהשורה הראשונה, אומנם, אבל הם בהחלט משקפים את העובדה שמדובר במישהי שפשוט נראית נפלא. על שער אחד היא בשמלה חצי-שקופה בחום, ועל השני היא בשמלה חצי-שקופה באדום. בשתיהן היא נראית חצי מהגיל שלה.
ואם כבר מוצאים סיבות לקנא בה, לאחרונה ארזה לונגוריה את בעלה והילד הפעוט ועשתה רילוקיישן מהוליווד לעיירת חוף בספרד. מאז היא מקפידה לשדר משם תמונות שלה בביקיני בתדירות מבורכת.
עתידות: הוליווד לא מחכה לה, והביקורים שלה על מסכי הקולנוע אף פעם לא היו מהסוג שמותיר חותם. מצד שני, החיים נראים יפים בספרד, ולונגוריה רחוקה מלהיות נואשת (או עקרת בית). להפך, היא כולה חיוכים שזופים ושרירי בטן מאושרים. אז כנראה שאירופה היא הבית החדש, כל עוד הוא יכלול גם גיחות אל מעבר לאוקיינוס לפגישה מחודשת עם שטיחים אדומים, טקסים אופנתיים, וסדרות שישאירו אותה בזיכרון.
מחיאות כפיים או מטח עגבניות? כמי שהיא יותר סקסית מאשר אלגנטית, ומחביאה ברזומה שלה כמה פדיחות אופנתיות שמורכבות מהשילוב של מאמץ יתר וכניעה לחצאיות קצרות מדי, מדד מחיאות הכפיים תלוי בגישתנו העקרונית ליחס הרצוי בין עור לבגד. אם אנחנו בעד ניצחון העור – מחיאות כפיים ורקיעות ברגליים. אם הבגד הוא המנצח מבחינתנו, מחיאת כף בודדת תספיק.