בינואר השנה הציג מעצב האופנה גלן מרטנז קולקציית הוט קוטור בעיצובו לבית האופנה של ז'אן פול גוטייה. היה זה מפגש פסגה בין שני "ילדים רעים" של האופנה הפריזאית, בעבר ובהווה. מאז פרש מעיצוב אופנה לפני כשנתיים וחצי, מארח גוטייה מדי עונה מעצב אופנה אחר לעצב אוסף אופנה עילית ברוח בית האופנה שייסד בשנות ה-70. מרטנז, המנהל האמנותי של בית האופנה Y/Project והמותג האיטלקי דיזל, יצר קולקציה עשירה בניואנסים שהתכתבו עם חזונו המקורי של גוטייה, אבל מה שתפס את העין ואת הרשתות החברתיות הייתה חטיבה של שמלות, חולצות וגופיות עם הדפסים של הגוף הנשי העירום, במחווה לקולקציה שהציג גוטייה לאביב-קיץ 1996.
(תצוגת אביב-קיץ 1996 של ז'אן פול גוטייה. צפו מדקה 23:00)
ארבעה חודשים לאחר מכן יצר גוטייה קולקציה נוספת, הפעם בשיתוף פעולה עם הסטייליסטית הנודעת לוטה וולקובה, שנחשבת למי שניסחה בעשור הקודם את הטרנד הפוסט-סובייטי יחד עם המעצבים גושה רובצ'ינסקי ודמנה מבלנסיאגה. וולקובה לקחה את ההדפסים האבסטרקטיים והצבעוניים של מרטנז צעד חתרני אחד קדימה ויצרה חולצות, בגדי ים, חצאיות ושמלות עם הדפס של גוף נשי עירום מקדימה ומאחור. ההדפס מותאם לקווי המתאר של הגוף והוא מייצר תעתוע אופטי תמורת 450 דולר לחולצה. אפשר לומר שוולקובה הראתה לנו הכול.
הרשתות החברתיות ומפורסמות כמו בלה חדיד, קיילי ג'נר ובלה ת'ורן אימצו במהרה את ההזדמנות לייצר סנסציה תקשורתית באפס מאמץ. הפוקוס לגוף העירום זיכה אותן מיד בתשומת לב. אם באוקטובר דיווחנו כאן על המגמה של "שמלות עירומות", שקופות ממש, שבחרו מפורסמות כמו קנדל ג'נר, זואי קרביץ, אירינה שייק ואחרות – עכשיו מקבלת המגמה תפנית: להיות עם, להיראות בלי. השמלות החדשות של ז'אן פול גוטייה מאפשרות להשתתף בחגיגה האופנתית של חשיפת הגוף והבלטת המיניות באמצעות "עזרה" של גוף אחר, בלי לחשוף את זה שלך. עירום מזויף.
התקשורת הבינלאומית התייחסה לנושא תוך הבלטת נסייניות שיצאו לרחוב עם השמלה במטרה לבדוק את התגובות בציבור. כתבת "הטיימס" הבריטי לורה פולמן הידסה מעדנות ברחוב אוקספורד ההומה בלונדון, כולל קפיצה לרכבת התחתית, לבושה בשמלה מהקולקציה של וולקובה. התמונות המלוות את הכתבה חידדו את היחס הגברי להופעתה: מגברים צוחקים בהפתעה ועד מבטים מזועזעים שקיבלה פולמן. היא סיפרה על תגובות שקיבלה, בעיקר מנשים, שהתחלקו לשתיים: כאלה שחיזקו את הבחירה שלה בשמלה, ואלה שטענו כי היא חושפנית מדי, צעקנית מדי, יותר מדי מהכול.
איגי אזליה והשמלה
"כאשר גופן של נשים הוא, שוב, זירת קרב פוליטית סוערת (היא מתייחסת להחלטת בית המשפט העליון בארצות הברית לביטול פסיקת רו נגד ווייד מ-1973, א"י), זה מרגיש מחזק באופן מוזר להסתובב בביטחון בראש מורם ובשמלה עם פטמות בחוץ", כותבת פולמן. "העיצובים של גוטייה נלבשו על ידי כולם, ממדונה ועד ריהאנה, אבל כשאני יוצאת החוצה בשמלה, אני לא יכולה שלא לחשוב על הסינרים המעוטרים בפסל דוד של מיכלאנג'לו. 'השמלה הזאת באמת מוציאה את העיניים שלך', אומר לי אדם עם חיוך זאב", היא מוסיפה ומקשרת את הבגד לסינרים של מיכלאנג'לו שנלבשים לא אחת על ידי גברים. "ברחוב אוקספורד, נשים בכל הגילאים מסמנות לי עם האגודל למעלה, מחייכות וצועקות שאני אמיצה".
אבל לא כולם מתרשמים מהעוצמה הנשית, לכאורה, שהשמלה מעניקה ללובשת. יש כאלה שרואים בה פריט לבוש מחפצן. ד"ר שרלוט פרודמן, עורכת דין פמיניסטית המתמחה באלימות על בסיס מגדר, אמרה ל"סאן" הבריטי כי השמלה "אינה תואמת את המאה המודרנית": "זה בהחלט לא עולה בקנה אחד עם מה שקיוויתי שנראה במאה המודרנית. למה אנחנו צריכים לחפצן נשים בצורה כזו? המסר הוא: איך שלא תבחרו להתלבש, מסתכלים עלינו על בסיס הגוף שלנו ולא על בסיס הרעיונות שלנו, והנה אנחנו כאן עם מעצב יקר מאוד ומבוקש שמעודד נשים לחפצן את עצמן בצורה זו".
