באמצע חודש ינואר קיים מותג האופנה LAZY EYE ppl אירוע מכירה לאורך שלושה ימים בחלל התדר בתל אביב, שכלל גם אירועי תרבות ותוכן. את המותג הגו המעצבת הגרפית דפנה בלוך ומעצבת האופנה מור האס בעיצומו של הסגר השלישי באוקטובר 2020. "שתי אימהות עייפות עם זמן פנוי על ספסל בגן", מתארת בלוך את הקמת מה שהיא מכנה מותג שפועל כמו לייבל עם תוכן עצמאי וזיקה לעולמות של מוזיקה, קולנוע ותרבות. השתיים התמקדו תחילה בעיצוב חולצות טי עם הדפסים של כיתובים גרפיים, וכיום חולשות גם על סווטשירטים וקפוצ'ונים בגזרה אחידה המותאמת לכל המגדרים בליווי שפה עיצובית אחידה: צבעוניות חלקה מקדימה, הדפס גרפי מאחור.
LAZY EYE ppl הוא שחקן אחד ברשימה מתגבשת של מותגי אופנת רחוב שקמו לחיים בשנתיים האחרונות, על ציר הזמן מפרוץ מגפת הקורונה העולמית. באופן מעט אירוני, הסגרים הארוכים בבית הוציאו את הבגדים לרחוב, מציגים לראווה רנסנס של מותגי אופנת רחוב צעירים המתמחים בעיצוב חולצות טי וסווטשירטים בעלי שפה גרפית, כמו PULSA DI NURA שהקים אדיר דון, PERRÉ של מור אנקווה, Enterprise, SAF, fINER Studios ואחרים. אלו מצטרפים לשחקנים בולטים וותיקים, באופן יחסי, בשוק המקומי, כמו ADISH ,HOLYLAND Civilians ו-Kesh, שאפשר לסמן כמי שהפיחו חיים בסצנת אופנת הרחוב המנומנמת בישראל.
השמות הבינלאומיים אינם גחמה – הם מבטאים זיקה לצאת את גבולות הארץ, מבקשים לקחת חלק במגמה עולמית, נתח בקהילה מדומיינת מטוקיו ועד לוס אנג'לס. המשותף לרובם ממשיך בהדפסים גרפיים וכיתובים שאינם בעברית, כמו גם בדרכי השיווק: השקות מצומצמות, קולקציות במהדורות קטנות ומכירה אונליין או באירועי פופ-אפ, ישירות מהיצרן לצרכן ללא פערי תיווך. בלוך, שבכובעה השני עובדת כממתגת ומעצבת גרפית למעצבי אופנה, מציינת כי הבחירה במותג המייצר אופנה המבוססת על עיצוב גרפי מאפשרת תרגום מהיר של רעיונות עיצוביים, בדומה לקופירייטינג. "יש תחושה שהמגמה מבקשת להקליל אופנה, גם מבחינת השפה העיצובית, ההדפסים, הגזרות ותהליכי הייצור. אין כאן תהליכים ארוכים או סבוכים".
למרות שמדובר במוצרים ללא תהליכי ייצור מסובכים, המחירים שמבקשים המותגים נעים בין 99.90 שקל לטי שירט מעוצבת של אנטרפרייז ועד 280 שקל לטי שירט של לייזי איי פיפל, בעוד הממוצע ביתר המותגים נע בין 150 שקל ל-210 שקל. על סווטשירטים תשלמו יותר, מחירים שנעים בין 300 שקל ל-480 שקל. המחירים, הגבוהים משמעותית ממוצרים הנמכרים ברשתות אופנה מסחריות, הם תולדה של ייצור מקומי וכמויות קטנות. "280-260 שקל לחולצה זה מחיר סטנדרטי, יש שיאמרו זול", אומרת בלוך, "אני מכירה מעצבים שגם מבקשים 300 שקל לחולצה. אנחנו שומעות פידבקים טובים מלקוחות שעבורן החולצה שווה את המחיר בגלל האיכות הגבוהה וההשקעה בפרטים הקטנים".
"לא להיראות כמו כולם"
הפגיעה של מגפת הקורונה במעצבים ובמותגים מבוססים בעלי חנויות רבות בשוק המקומי, הזיזה את הלוחות הטקטוניים בענף ופינתה מקום ליוצרים צעירים. תהליך זה התקיים, כמובן, לא רק באופנה אלא גם בתחומי המסעדנות, חיי הלילה והאמנות. מותג האופנה הולילנד, שהוקם בשנת 2018 על ידי המעצבים ובני הזוג ענת משולם ודור חן, נפרד בתחילת מגפת הקורונה מהחנות ברחוב מונטיפיורי בתל אביב לטובת אתר מקוון. השנתיים האחרונות שינו גם את אופי הקולקציות, שמיוצרות בהפרשים קטנים: חמש גדולות לאורך השנה וקו הדפסים חדש מדי חודש. בכך הם משמרים את העניין סביב המותג.
11 צפייה בגלריה
"לאנשים קל יותר לרכוש חולצה או סווטשירט אונליין". Holyland Civilians
(צילום: סטודיו הולילנד)
בדומה לבלוך, השניים מסכימים כי הדפסים על חולצות טי, המקצרים תהליכי ייצור מורכבים, סייעו למגמה הנוכחית. לצד זאת, הם מסבירים כי גלי הקורונה הביאו לפופולריות של אופנת רחוב אצל לקוחות שחיפשו אחר בגדים נינוחים, ספונטניים וקלילים – לא רק כמוצר, אלא גם כרעיון. "יש פחות צורך לרכוש מערכות לבוש, אלא מוצר נינוח", הם אומרים. המעבר לאונליין נמצא בהלימה לאופי זה. "לאנשים קל יותר לרכוש חולצה או סווטשירט אונליין", מודה משולם.
11 צפייה בגלריה
"זה הזמן לצאת ולחפש את המקום הייחודי שלך כאדם וכיוצר". PULSA DI NURA
(צילום: ליהי ברוש)
שינוי דומה עבר גם על יזם האופנה אדיר דון, שנפרד אשתקד מבוטיק 972+ (אשר ממשיך לפעול תחת בעלים אחרים) לאחר כמעט ארבע שנים. בסוף 2020 הוא הקים את המותג פולסא דנורא במקביל לעבודתו כסמנכ"ל בחברת היי-טק, מתוך צורך אישי לשמור על עשייה בזירה האופנתית. עם קולקציות קטנות שנחטפות אונליין ("אני מוציא את חלקן בהפתעה"), הוא משווק סווטשירטים וקפוצ'ונים עם פונטים בעיצוב גרפי, במחיר ממוצע של 300 שקל. לדבריו, זהו מחיר זול בהשוואה למותגים אחרים בשוק. הוא עושה זאת כאג'נדה, אבל גם כשפה: "אין אטיקט על הבגד, אין שקיות ממותגות, אין תג – רוצים? זה יעלה יותר".
עם רזומה ארוך בענף אופנת הרחוב הישראלית, דון מזהה את ההתפוצצות של הרגע גם כחלק מתהליכים רחבים שמתרחשים כיום בזליגה של התחום למיינסטרים, בדומה לקעקועים שעברו בשנים האחרונות מהשוליים אל מרכז הבמה ולאספני הסניקרס שהפכו מקבוצה מצומצמת לתופעה. "הפריפריה התחברה לאופנת הרחוב", הוא קובע, "אם לפני שבע שנים אנשים צחקו עליי שהלכתי עם האיקס בגב של אוף ווייט או עם אזיקון צבעוני על הנעליים של המותג – היום זה קורה במיינסטרים. כולם הולכים עם זה, וזה הזמן לצאת ולחפש את המקום הייחודי שלך כאדם וכיוצר. הרי לא נכנסנו למקום הזה כדי להיראות כמו כולם".
מותג מסקרן נוסף שהוקם באפריל האחרון הוא PERRÉ של מור אנקווה, לשעבר קניין קו הגברים בטרמינל X וכיום עובד כקניין סניקרס ראשי בחברת JD Sports. בדומה לדון, הוא מגיע לתחום מפוכח ועם רזומה ארוך בפן העסקי והמסחרי. בניגוד למותגים המייצרים במהדורות קטנות, הוא מעוניין להפוך למותג מהמניין עם סחורה הנמכרת באתר וחלוקה מסודרת לפי עונות השנה. את העניין הוא מספק ללקוחות באמצעות שיתופי פעולה שהוא יוצר, כמו החיבור לראפר הישראלי נורוז (אור יעקב נורוזי) ומותג הקימונו הרותח MISHIMONO של המעצבת שמרית בן יעקב. "המתכון להצלחה של התחום בארץ הוא שיתוף פעולה בין השחקנים בתחום", הוא מסביר, "כפי שהיה בניו יורק ובטוקיו בשנות ה-90 – חברים שהסתובבו יחד, עשו מוזיקה, תרבות ובגדים".
לדבריו, השנתיים האחרונות הביאו לפריחה בתחום לאחר שאופנת הרחוב זכתה לבולטות דרך בוטיקים כמו סניקרבוקס, 972+, נוט פור סייל ורשת פקטורי 54. כולם דחפו להתפתחות המגמה בארץ. "אם בשנת 2015 היה מספיק ללבוש חולצה של Supreme (מותג ניו יורקי מצליח, מאבות אופנת הרחוב, א"י), היום אתה צריך מעיל משיתוף הפעולה של מונקלר וריק אוונס כדי שיסתכלו עליך. אנשים רוצים לצרוך היום אופנה גבוהה באיכות טובה. יש פה לקוחות מצוינים שרוצים לרכוש דברים טובים".
11 צפייה בגלריה
"הקולקטיב מכיל את כל מה שאנחנו מתעסקים בו - מוזיקה, בגדים, סקייטבורד, הופעות". fINER Studios
(צילום: יובל דניאל)
שם ותיק יותר, אך שאינו מוכר לקהל הרחב, הוא מותג וקולקטיב הסקייטרים fINER Studios שהקים בן רוטשטיין (20) לפני ארבע שנים יחד עם עומר שפריר, מיכאל סבט, בן אשל ואביב גולדין. החולצה הראשונה שיצרו הייתה מחווה אופנתית לטופאק. "ב-2017, כשהיינו בני 16 בלבד, ארגנו את האירוע הראשון שלנו באחד מחללי הסטודיו בבית רומנו. פשוט הבאנו שולחן עם חולצות וכמה בירות. אנשים התחילו לזרום פנימה והבאנו להקת נויז של כמה חבר'ה שלא באמת הכרנו", מספר רוטשטיין. "הקולקטיב מכיל היום הרבה אנשים טובים, מוזיקאים, סקייטרים – קולקטיב שמכיל בתוכו את כל מה שאנחנו מתעסקים בו, בין אם זה מוזיקה, בגדים, סקייטבורד, הופעות ואירועים נוספים. עם הזמן קורים תהליכים ואנחנו מבינים שאולי המותג יצטרך לקבל מקום משלו בדרך יותר עצמאית, אבל הקולקטיב יישאר וימשיך לבעוט בכל מקרה".
למרות שמהצד נראה כי מתגבשת כאן קהילה של אופנת רחוב מתחדשת, רוטשטיין רחוק מלראות בכך תופעה. "לא הייתי אומר שאנחנו ברנסנס – אנחנו אפילו לא קרובים לזה", הוא אומר לסיכום. "הקהל הישראלי ללא ספק מוכן לזה, ואפילו צמא לאופנת רחוב שבאה מהמקום הנכון, אבל כרגע יש לך בערך חמש חנויות רציניות בארץ לתחום, כשארבע מתוכן בתל אביב, ואף אחת מהן כמעט לא מוכרת שום מותג מקומי. אבל יש לנו לקוחות – מילדים ששמעו עלינו בסקייטפארק ועד קהל מבוגר שפגש את הבגדים שלנו בחנות פופ-אפ ואהב את הסגנון".
