על אחד מקירות התערוכה "ציונה שמשי – דפוסי בדים בכתב ידה", שנפתחה השבוע במוזיאון הרצליה לאמנות עכשווית, תלויה שמש נצחית אדומה ומבעבעת. קרניה פרושות לכל עבר במה שמזכיר את זרועות הנחש של המדוזה מהמיתולוגיה היוונית, כמו כדור אש גדול על הקיר.
מוטיב השמש – המלווה כמה הדפסים המוצגים בתערוכה שאצרה יובל עציוני ותינעל באפריל 2025 – הוא חלק ממילון המונחים הוויזואלי של שמשי, שמצא את דרכו בשנות ה-70 אל עיצוביה של מעצבת האופנה רוז'י בן יוסף מהמותג "רקמה", ואל שניים מהדגמים האייקוניים בעיצובה אשר הוצגו בשבוע האופנה השישי שנערך במלון הילטון תל אביב בפברואר 1970: שמלה לבנה שבמרכזה שמש הנראית כפרח עם עלי כותרת משולבים בלבבות, ושכמייה לבנה באורך המותניים, שמקו הצוואר שלה פורצות קרני שמש מסולסלות.
11 צפייה בגלריה
שכמיית חוף מקולקציית שמש, עיצוב טקסטיל של ציונה שמשי לרוז'י בן יוסף
(צילום: פיטר הרצוג, באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר)
"הייתה תחושה של קסם באוויר, שמשהו נפלא נרקם ומתהווה. עבדנו לא למען הכסף", סיפרה שמשי למעצב ירון מינקובסקי ב-1988, בציטוט המופיע בספר "רוז'י בן יוסף: אופנה ישראלית מקומית 1985-1960" (הוצאה עצמית). "רוז'י יצרה אופנה ייחודית שהייתה במסלול מקביל ושונה מהאופנה העולמית. בבגדים תמיד היה משהו שונה בעל אסתטיקה וניחוחות ישראליים".
שמשי ובן יוסף עבדו בצמוד לאחר שובה של שמשי מארצות הברית ועבודותיה המוקדמות לחברת משכית. "שתינו השתדלנו שלא לחזור על עבודות שעשיתי במשכית", הוסיפה שמשי. "היא הכתיבה לי את צורת המשטח שעליו תבוא השמש, היא לא אמרה לי מה לעשות. תכננתי את השמש והיא באמת הייתה גדולה מאוד, ובגלל זה היא לא נראתה אף פעם בצורה השלמה".
שיתוף הפעולה בין השתיים הגיע לשיאו באחד מעיצוביה האייקוניים של בן יוסף: קולקציית הטלית. בעקבות מלחמת ההתשה (1970-1968), עיצבה בן יוסף ב-1970 קולקציית לבוש שכללה חולצות, חליפות, חצאיות ושמלות מבד בעיצובה של שמשי, שיצרה אותו בהשראת טלית של בני הקהילה היהודית בצנעא, תימן. התוצאה היא צמד עיצובי טקסטיל שנארגו באופן אשר הזכיר את פסי הטלית בשחור ולבן, בעוד הגדילים שחתמו כל אחד מפריטי הלבוש רפררו אל הציציות.
המהלך העיצובי של בן יוסף נחשב רדיקלי באותן שנים בשל בחירתה להפוך פריט יודאיקה לבגד אופנתי, ותוך שינוי מגדרי של הפיכת אביזר לבוש גברי לבגד נשי – פעולה דומה לזו שעשתה שנתיים קודם לכן עם קולקציית הכאפייה.
עבודותיה של שמשי, שפעלה כמעצבת טקסטיל משנות ה-60 עד ה-80 (מאוחר יותר פנתה לפיסול ועיצוב קרמיקה) מלוות את התערוכה הצבעונית עם בדים בעיצובה למשכית שהודפסו על בדי כותנה מאתא, לצד חומרי ארכיון כגון תצלומים וסקיצות, וכן פריטי קרמיקה. יחד הם מספקים הצצה לשפה האמנותית הייחודית שפיתחה שמשי, וללקסיקון העיצובי שפיתחה: השמש, המלאכים, הציפורים והצמחים. כולם נוכחים שם, מאפשרים לנתח את ההתפתחות העיצובית והאמנותית לאורך השנים, כמו גם את המעבר שלה ושל האמנות בכלל, מהמגויס לאישי, מהדקורטיבי לפוליטי.
11 צפייה בגלריה
ציונה שמשי, הדפסים על בד, שנות ה-70-80
(צילום: אחיקם בן יוסף, באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר)
"בעבודה של שמשי היה מגע יד אמנותי", מסבירה עציוני את סוד הקסם של עבודותיה, שגם ממרחק הזמן נראות עכשוויות, עד כי מפתה לדמיין את אחד מבתי האופנה שעיצבה להם מייצר קולקציה חדשה מעיצוביה.
"למרות שהקו שלה היה מעט מגושם ומחוספס – הוא היה מלא נשמה", קובעת עציוני. "גם בביקורות האמנות מאותה תקופה, כולם כתבו עליה אותו הדבר: 'שמשי חומקת מהדקורטיבי'. זה לא שהיא התנגדה לדקורטיבי – ציונה שמשי פעלה כציונה שמשי. היא הייתה אמנית מכל הלב, מלאת דעת ודעתנית מאוד. ומשהו בעוצמה הזאת עובר גם אל הצופה".
"ככל שאנחנו נהיים טכנולוגיים, יש לנו כמיהה למלאכת יד"
התערוכה "ציונה שמשי – דפוסי בדים בכתב ידה" היא חלק מאשכול תערוכות שמקדיש המוזיאון לטקסטיל, תחום שזוכה בשנים האחרונות לבולטות מכובדת במוזיאונים לאמנות, לאחר שאלו הדירו אותו שנים ארוכות מאחר שנתפס כתחום נשי, דקורטיבי, יש שיאמרו נחות – על אף שגברים רבים פועלים בזירה זו, כפי שגם מדגימות התערוכות החדשות.
"בעשור האחרון טקסטיל נכנס למוזיאונים לאמנות עכשווית, לביאנלות לאמנות, הוא נמצא בכל מקום", מציינת איה לוריא, מנהלת ואוצרת ראשית של המוזיאון, בשיחה עם ynet. "אני מגיעה מגישה אינטר-דיסציפלינרית ותמיד תהיתי לגבי החלוקות בין עיצובי, שימושי ואמנותי. צילום גם החל את דרכו כאמנות שימושית, והיום לא מרימים גבה לגביו. אמנות עכשווית יכולה להיות מספיק פתוחה ונקודת המבט הפרשנית היא זו שממקמת אותה בחלל הזה מחדש".
חמש התערוכות המוצגות בחללי המוזיאון מרכיבות ציר זמן היסטורי של טקסטיל בישראל – מעיצוב שימושי לאמנות מופשטת. לדוגמה, התערוכה "סטרוקטורה: אריגה בישראל מפונקציונליזם לאמנות סיבים" (אוצרת: ד"ר נגה ברנשטיין) סוקרת לראשונה את תחום האריגה בארץ, עם עבודות של 23 יוצרות ויוצרים שפעלו משנות ה-40 של המאה ה-20 ועד היום (מנאורה ורשבסקי ורות קייזר ועד איש גבאי וגלי כנעני), ומאפשרת לצופה להיחשף ליוצרים נשכחים ועכשוויים. מנגד, תפגשו נקודות מבט ומחשבות חדשות על טקסטיל, כפי שמדגים האמן והמעצב גור ענבר הידוע בעבודות הקרמיקה שלו, והפעם יצר שלושה שטיחים צבעוניים התלויים בכניסה למוזיאון (אוצרת: גלית גאון).
"ככל שאנחנו נהיים טכנולוגיים, יש לנו כמיהה וגעגוע למלאכת יד", מסבירה לוריא, לאחר שכבר בתערוכת האיור שאצר יובל סער אשתקד, הוצבה בחלל המרכזי של המוזיאון עבודת אריגה מרשימה ובלתי נשכחת – "הקוף למד לארוג" של בתיה קולטון ורוני פחימה.
"התערוכה הנוכחית מייצרת את הקרוסים המעניינים בין אמנות לטקסטיל, בין יוצרים צעירים לוותיקים. זה מכניס לאמנות העכשווית גישה אחרת. הרי אתה לא צומח יש מאין – זאת מסורת. וגם אם אתה שובר אותה ומכניס אלגוריתם חדש שיארוג לבד – היא צריכה את הקונסטרוקציה שיוליה קיינר (מי שהייתה ראש המחלקה לאריגה בבצלאל בשנים 1962-1941. המחלקה נסגרה סופית בשנת 1969 – א"י) דיברה עליה".
"ניסוח הזהות המקומית נעשה דרך התרבות החומרית"
שמשי, ילידת תל אביב, עיצבה ויצרה לפי הביוגרפיה האישית שלה, אך ביצירתה הייתה קשובה לשינויים החברתיים והפוליטיים בישראל. דימוי המלאכים המשתנים לאורך יצירותיה ממחיש זאת היטב. היא עסקה בעיצוב טקסטיל, בפיסול בחומר, בעיצוב תכשיטים, בהוראה, באוצרות, בכתיבה ועוד. בשנים 1959-1956 היא למדה אמנות במכון אבני, ובסיום הלימודים נסעה לניו יורק, שם השתלמה בלימודי קרמיקה ועסקה בעיצוב טקסטיל, בין היתר של פרוכות לבתי כנסת. עם שובה לארץ ב-1963, החלה לעבוד במשכית כמעצבת בדים מודפסים וכמתאמת הפקה שלהם.
11 צפייה בגלריה
ציונה שמשי בגלימת באטיק בעיצובה, 1963
(צילום: יכין הירש, באדיבות הארכיון לתיעוד וחקר האמנות בישראל ע"ש משה ציפר, הפקולטה לאמנויות, אוניברסיטת תל אביב)
"כשציונה הייתה באמריקה, היא כתבה לי מכתב בכתב ידה, שכבר אז היה כמו של צייר. אני ניהלתי את משכית, ולא הכרתי אותה. היא סיפרה שלמדה עיצוב טקסטיל, ושמעה על משכית. היינו אז ממש בתחילת הדרך. כתבתי שנשמח לצרף אותה אלינו. כך הכרנו", סיפרה עליה רות דיין ל-Xnet, עם מותה של שמשי בשנת 2018 בגיל 79. "בהתחלה היא הראתה לי שהיא מעצבת בדים, אז אמרתי – יופי. את בדי הכותנה הזמנו מאתא, והיא התחילה לצייר את הבדים הראשונים של משכית. אני חושבת שעד היום אפשר לראות שמלה או מפה מהימים ההם של משכית, שהציורים היו של ציונה שמשי".
שמשי עיצבה אריגים גם עבור חברות טקסטיל נוספות, כגון מפעל האריגה אטון וחברת רקמה של רוז'י בן יוסף. עבודות רבות שלה – כגון שטיחים וקירות דקורטיביים – הוצגו במרחב הציבורי, בעיקר בבתי מלון כמו פלאזה, הילטון ואחרים. חלקם מופיעים בתערוכה בהרצליה, כמו הדפס הרשת "עיר שלום" מ-1984, שנוצר עבור מלון הילטון בתל אביב. בשנים 1988-1979 עמדה בראש המחלקה לעיצוב קרמי בבצלאל. משנות ה-80 עסקה רבות גם במחקר, כתבה על אמנות ותרבות בעיתונים ובכתבי עת, והייתה פעילה בשדה האמנות בארץ. לאורך השנים אצרה עשרות תערוכות, זכתה בפרסים ובהוקרה, והציגה באינספור תערוכות. התערוכה הנוכחית היא תערוכת היחיד הראשונה שלה מאז הלכה לעולמה.
11 צפייה בגלריה
ציונה שמשי, הדפס "עיר שלום" על בד, 1984
(צילום: אחיקם בן יוסף, באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר)
יותר משהתערוכה המוקדשת לציונה שמשי היא התרפקות נוסטלגית, היא מצטרפת אל אוסף תערוכות תרבות חומרית שהוצגו במוזיאונים ובגלריות בישראל בשנה האחרונה, ביניהן תערוכה שהוקדשה למשכית במוזיאון ארץ ישראל, תערוכה של משה וצדוק בן דוד במוזיאון בית ראובן, ותערוכה לאתנוגרף קהילות המזרח אריך בראואר במוזיאון ישראל. "זו לא נוסטלגיה – זו התפתחות של המחקר ההיסטורי של התרבות החומרית בישראל", אומרת עציוני, שעבדה בתעשיית הטקסטיל שנים רבות וכיום מלמדת במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר וחוקרת את שדה הטקסטיל המקומי.
11 צפייה בגלריה
עיצובי טקסטיל של ציונה שמשי לרוז'י בן יוסף
(צילום: פיטר הרצוג, באדיבות ארכיון האופנה והטקסטיל ע"ש רוז, שנקר)
לדבריה, עיצוביה של שמשי – בין אם בדים או שטיחים שנתלו על קירות בתי מלון בישראל – נועדו, בין היתר, לחשוף את התיירים שהגיעו לבקר בארץ לתרבות המקומית. "ייצור הדימויים המקומיים היה מהלך פופולרי בקרב מדינות בתחילת דרכן", היא אומרת לסיכום, "בזמן הקמת היישוב והקמת המדינה, הייתה חשיבות גדולה גם לניסוח הזהות המקומית והדבר נעשה דרך התרבות החומרית".
