בשמונה השנים האחרונות לוכד הצלם דדי אליאס בעדשתו זוגות הלבושים באופן דומה ומתעד אותם לפרויקט מתמשך. לאחרונה שב לאחר הפסקה לפרסם בחשבון האינסטגרם שלו צמדים-צמדים של זרים שהוא פוגש באקראי ברחוב. המפגש בפיד עם התמונות כובש את הצופה ומעלה שאלות רבות: האם אותם אנשים תיאמו את הופעתם או שמדובר במקריות? האם רכשו את הבגדים יחד או שזהו גורלם בעידן של דמוקרטיה מדומיינת של בגדים, כשבעצם ברשתות האופנה יש אפשרויות מוגבלות? והאם ההיכרות של אותם שני אנשים הובילה אותם באופן טבעי להתלבש בפריטים זהים, או לכל הפחות לחפש סגנון דומה מתוך צורך בשייכות וחברות?
9 צפייה בגלריה
"העין קופצת בין דבר לדבר כמו כדור פינג פונג, מחפשת את הדומה והשונה"
(צילום: דדי אליאס)
לפני חמש שנים הציג אליאס, צלם דיוקנאות ומוצר החי ופועל בתל אביב, תמונות ראשונות מהפרויקט בעבודה "דומים" בגלריה אינדי לצילום. התמונה הראשונה שצילם, הוא מספר בשיחה עם ynet, היתה של זוג, גבר ואישה, בטיילת של תל אביב. הוא גבוה ובנוי לתלפיות, היא קטנה לצדו. שניהם לבושים בסריגים בדוגמת פסים רחבים: הוא בסריג בצבעים ירוק ואבן, היא בשמלת סריג דומה בצבעים ירוק, אבן ואפור מלאנז'. אחר כך הגיעו זוג גברים שפגש במסיבת בית לבושים שניהם במכנסיים צבעוניים קצרים, חולצת טי, מוקסינים ללא גרביים ועל ראשיהם משקפי שמש כהים.
אם בתמונות הראשונות של הפרויקט, "חברות, מקריות ודמיון" שמו, אפשר לזהות הקשר ויזואלי, רעיוני וסגנוני בין המצולמים – בתמונות החדשות מחדד אליאס את שפתו הצילומית. לדוגמה, אב ובן בחליפות טרנינג צבעוניות בדוגמת פסים, המצולמים על הטיילת בבת ים; או זוג חברים בתל אביב עם קורקינטים, לבושים מכנסי כותנה קצרים בצבע קאמל, חולצה כחולה (כל אחד בגוון אחר), כפכפי אצבע ומשקפי שמש כהים. האם תיאמו את ההופעה הזו כשיצאו מהבית? האם האחד מחקה את סגנונו של השני, או ששניהם מתיישרים לפי קוד לבוש אורבני-גברי-ישראלי – מראה המבקש לאותת על נינוחות מסוימת, שאינה מתכתבת עם טרנדים אופנתיים.
"הרעיון מאחורי הפרויקט הוא לבחון את הדמיון בלבוש בין שני אנשים קרובים. כשאני שואל אותם לגבי זה, הם תמיד עונים שזה יוצא באופן מקרי, ללא התאמה. אולי למעט האחיות מלול שצילמתי פעמיים, ותמיד לבושות באופן זהה", אומר אליאס, שמקווה להפוך ביום מן הימים את הפרויקט לספר אמן. "כצלם, מעניין אותי לבחון ברמה הוויזואלית את הדמיון ואת השוני. איך אנחנו מגיבים לשני אנשים שונים שלבושים דומה: העין קופצת בין דבר לדבר כמו כדור פינג פונג, מחפשת את הדומה והשונה. ברגע שיש דמיון בבגדים – אפשר לזהות את השוני שיש בין האנשים, לעמוד על ההבדלים והייחוד של כל אחד מהם".
לדבריו, את התמונות הוא מצלם באקראי. כשניסה לצאת במכוון ולחפש אנשים לפרויקט, לרוב שב בידיים ריקות. "חוק מרפי", הוא צוחק, "הבנתי שהמקריות יותר נעימה לי". עוד מספר אליאס כי רוב המצולמים שאליהם פנה שיתפו איתו פעולה, למרות שלפעמים הם עצמם לא מבחינים בדמיון שאותו הוא רואה כצלם.
"יכול להיות שהם קנו את הבגדים יחד", הוא מסביר מדוע לדעתו הם מתלבשים באופן דומה, "אבל אני חושב שהסיבה לכך שאנשים קרובים, חברים, מתלבשים דומה נובעת מזה שהם רוצים להיות חלק מקבוצת השייכות שלהם. בגדים זאת דרך ויזואלית לעשות זאת".
