בחודש שעבר התייצבה טל מן בוועדת הבריאות של הכנסת ופתחה את הלב בדיון שנסב סביב חיסון לווירוס הפפילומה בבתי ספר ברחבי הארץ. מן הגיעה לדבר על חינוך ובורות, ובעיקר על חווייתה האישית, כמי שהחלימה פעמיים מסרטן צוואר הרחם. נגיף הפפילומה נחשב לגורם העיקרי לסרטן צוואר הרחם וגורם משני בסוגי סרטן אחרים, אולם המודעות כלפיו נמוכה, וזאת על אף שקיים חיסון שיכול להקטין את ההידבקות במחלה. מי שגם העלה את המודעות לסרטן צוואר הרחם החודש הוא במאי הקולנוע פדרו אלמודובר, אשר מרתה (טילדה סווינטון), גיבורת סרטו החדש "החדר הסמוך", מתמודדת עם הסרטן האכזרי עד לבחירתה האמיצה בהמתת חסד.
"מדי שנה חולות בישראל כ-350 נשים בסרטן צוואר הרחם, 50 אחוז מתוכן מתות", מציגה מן נתונים טרגיים. "אחת שורדת, שנייה מתה. זה אחד מסוגי הסרטן עם אחוזי התמותה מהגבוהים שיש. ולצערי, אין מודעות".
טל מן בוועדת הבריאות של הכנסת
חמש שנים מאז החלימה מהמאבק השני בסרטן, מי שהייתה לאחת הכוכבות המפורסמות בשנות ה-90 מבססת את מקומה בתעשיית האופנה. 15 שנה לאחר שהוסיפה לעצמה את התואר "מעצבת תכשיטים", פותחת מן חנות ראשונה ברמת השרון – מרחק נסיעה קצרה מביתה, שם היא מתגוררת עם בן זוגה, רונן ברקה ("אנחנו בוחרים אחד בשני כל יום"), ושתי בנותיהם הצעירות, ליה ויהלי. לצד העיסוק המתמשך בעיצוב עם שני מותגים שונים, היא משנסת מותניים למלחמה בסרטן, הפעם במאבק להגברת המודעות למחלה ששינתה את חייה.
"אחת התלמידות בכיתה אמרה לליה שאמא שלה אמרה שחליתי בסרטן כתוצאה ממחלת מין. אנשים מתייחסים אל סרטן צוואר הרחם כמקושר למתירנות מינית, זאת גם אחת הסיבות שפחות מחסנים במגזר הדתי, וכך גם במגזר הערבי, שם הסרטן הזה 'חוגג'. הבורות הזאת פשוט עצובה כי אפשר להציל חיים"
"לקחתי על עצמי שליחות לבוא ולצעוק על כל במה שרק נותנים לי, כדי שבשנת 2030 סרטן צוואר הרחם כבר לא יהיה נפוץ", היא אומרת בריאיון המתקיים בביתה. "החיסון הוא מניעה ראשונית, ומניעה שנייה הן בדיקת פאפ ובדיקה לאיתור נגיף ה-HPV. בתי ליה חוסנה השנה בכיתה ח' במסגרת בית הספר, והרגשתי שאני חותמת על תעודת ביטוח של הבריאות שלה. לצערי, מתוך כיתה של 22 תלמידים, שישה לא התחסנו, כי ההורים סירבו או פחדו. אחת התלמידות בכיתה אמרה לליה שאמא שלה אמרה שחליתי בסרטן כתוצאה ממחלת מין. מבין את הבורות?!"
"אנשים מתייחסים אל סרטן צוואר הרחם כסרטן שמקושר למתירנות מינית, זאת גם אחת הסיבות שפחות מחסנים במגזר הדתי, וכך גם במגזר הערבי, שם הסרטן הזה 'חוגג'", היא ממשיכה בשצף דיבור. "הבורות הזאת פשוט עצובה כי זה יכול להציל חיים. עכשיו המאבק הוא להוביל את החיסון – אחד החיסונים הכי בטוחים – כחלק משרשרת החיול. ובכלל, צריך להקל על מתן החיסון. כרגע ההליך מסורבל: תור לגניקולוג, מרשם, בית מרקחת, ותור לאחות שתחסן אותך. למה שרוקח לא יחסן כמו שפעת? רופאת משפחה?"
את הסרטן גילתה מן (50) בפעם הראשונה לפני שש שנים. שום דבר לא הכין אותה לשיחת הטלפון שהגיעה בחמישי בערב, בזמן שהיא מג'נגלת בין מקלחות לארוחת ערב של שתי ילדות קטנות. האבחנה: גידול של שישה סנטימטרים בצוואר הרחם עם גרורות באגן. "זה לא כמו בסרטים, שמזמינים אותך לקליניקה ומציעים לך כוס מים", היא מחייכת. "הרופא היה מאוד ישיר והסביר שאני צריכה להתחיל מערך טיפולים, ושיהיה בהצלחה. החלק הקשה היה להתעורר ביום שישי בבוקר ולהבין שזה לא היה חלום. זאת המציאות שאיתה אני צריכה להתמודד עכשיו".
אחת ההחלטות שקיבלה היה לתת למחלה שם: "אספרגוס", מתוך ניסיון לתווך את המחלה בצורה נגישה יותר לילדות. "בשביל ילדים, סרטן שווה קרחת ומוות, אז המליצו לי לא לספר לילדות שזה סרטן", מתארת מן. "סיפרתי להן שמצאו לי פצע בבטן ושאני הולכת עכשיו להיות בהרבה מאוד טיפולים בבית החולים".
זה עבד עד לחגיגות יום ההולדת השמיני של בתה הבכורה ליה, שבדרך למסעדה בהרצליה תהתה בקול אם האספרגוס הוא סרטן. "בחיים לא אשכח את הברקס שדפקתי ואת המבט שלה מהמראה האחורית", היא ממשיכה. "עניתי לה שכן, כי לא משקרים לילדים, ושאני מטופלת בידי הרופאים הטובים שיש, ושהיא ואחותה מקור הכוח שלי ובזכותן אחלים. הייתי במוד של מלחמה להחלים, לא ראיתי בעיניים".
"יש המון גברים שעוזבים את הנשים שלהן בעקבות הסרטן הספציפי הזה, כי הם לא יכולים להתמודד. כאישה, את נהיית פחות אישה. כן, פחות אישה. והפגיעה היא לא רק בנשיות, אלא גם במראה. כשהייתי בטיפולים עליתי 20 קילו בשלושה חודשים וזה משהו שהגוף מתקשה לשאת"
חצי שנה לאחר שהחלימה – הסרטן חזר בשנית. הפעם נדרש טיפול אגרסיבי יותר, והיא עברה כימותרפיה וברכיתרפיה. "עברתי ניתוח כריתה רדיקלי ומאז אני במעקב", היא משתפת כיצד השתנו חייה. "אתה לומד להבין שהחיים הם כאן ועכשיו. אני כן מתכננת את העתיד שלי ושל המשפחה, אבל אני חושבת שכולנו הבנו באותה שבת ארורה (ה-7 באוקטובר, א"י) ששום דבר לא צפוי ואין לנו שליטה על שום דבר. יחד עם זאת, אסור לנו להפסיק להגשים ולממש את עצמנו, או לדחות את החלומות שלנו לעוד שנה, שנתיים, שלוש. אנחנו צריכים ללמוד ולעשות לעצמנו טוב כאן ועכשיו".
13 צפייה בגלריה
"בשביל ילדים, סרטן שווה קרחת ומוות, אז המליצו לי לא לספר לילדות שזה סרטן"
(צילום: ענבל מרמרי)
הרגשת שהסרטן פוגע בנשיות שלך?
"את מאבדת את הביטחון בנשיות שלך. יש המון גברים שעוזבים את הנשים שלהן בעקבות הסרטן הספציפי הזה, כי הם לא יכולים להתמודד עם זה. כאישה, את נהיית פחות אישה. כן, פחות אישה. והפגיעה היא לא רק בנשיות, אלא גם במראה. כשהייתי בטיפולים עליתי 20 קילו. כבר לא הייתי אספרגוס", היא צוחקת. "ולעלות 20 קילו בשלושה חודשים זה משהו שהגוף מתקשה לשאת. אפילו בהיריון קצב עליית המשקל איטי יותר. עד היום אני באחוזי נכות גבוהים, חלקם כתוצאה מהטיפולים. דבר בעולם לא ירפה רקמה מוקרנת. והקרינו לי, ברוך השם, הקרינו לי. אפשר להטעין עליי טלפונים".
את מתבלת את זה בהרבה הומור, מהלך שמאוד מובן להחלמה ושיקום. וגם בוחרת לדבר על כך בפתיחות.
"לרגע לא הסתרתי או התביישתי, לא קראתי לזה 'המחלה'. לכן גם הקמתי פרויקט תמיכה במחלימות סרטן צוואר הרחם בשיבא ואני מלווה מטופלות באופן אישי. הטלפון שלי פתוח לכל אישה. אף אחד לא מדבר על היום שבו הטיפולים נגמרים, על השלושה חודשים שבין סיום הטיפולים, שאת שבר כלי, לבין בדיקת PET-CT הראשונה אחרי, שבה תגלי אם הטיפול עבד. אלו שלושה חודשים שאת לבד. החיבוק של בית החולים מסתיים, כי הם הולכים לטפל בחולה הבאה, ומי שליווה אותך בכל התהליך, אם זה בן זוג או הורה, חוזרים לעיסוקים שלהם ואת נשארת לבד".
"הבנתי שאני רוצה ישראל ולהיות קרובה לבית"
זו אולי הסיבה שחנות התכשיטים החדשה ורחבת הידיים שפתחה, היא קודם כל מקום מפגש עבור נשים. מן נמצאת בה חלק גדול מהזמן, לאחר שהעבירה לשם את הסטודיו מהבית. את Elements by Tal Man הקימה לפני 15 שנה. הייתה זו סבתה, הציירת מיליה לאופר, ממקימות קריית האמנים בצפת, שכיוונה אותה ללימודים. במקביל לקריירה הטלוויזיונית, היא פנתה ללימודי עיצוב תכשיטים במסגרת לימודי חוץ של שנקר. "הלכתי ללמוד כי סבתא רצתה דיפלומה לתלות בגאווה על הקיר", היא מספרת, "ואני חזרתי לטלוויזיה".
כמה שנים לאחר מכן, הרגישה שהיא רוצה לחזור לעיצוב תכשיטים, אך נדרשה לכלים נוספים. היא סיימה לימודי צורפות בסדנה של יעל שקדי, והחלה לעצב לעצמה תכשיטים. לאורך הריאיון היא מובילה את הנרטיב בעצמה. "למה הלכתי ללמוד שנתיים צורפות?" היא שואלת ועונה: "כי רציתי סוגר לתכשיט שהוא שלי, כי התביישתי לקנות סוגרים מוכנים. זה כמו מעצב בגדים שלא יודע איך להוציא גזרה ולתפור בגד. הוא תמיד ירגיש שהיצירה לא מאה אחוז שלו".
13 צפייה בגלריה
"אם היה אינסטגרם לפני 30 שנה בשיא הקריירה שלי, אני מניחה שהייתי ממנפת את זה למקומות אחרים"
(צילום: ענבל מרמרי)
הבחירה של מן ללמוד את המקצוע, גם אם לא במסלול אקדמי ארוך, אינה מובנת מאליה בתעשייה שבשנים האחרונות טובעת ב"מותגי תכשיטים" של משפיעניות רשת, שמדביקות את שמן על עיצובים גנריים המיוצרים במסות בשווקים בסין. מן עצמה בכלל רצתה ללמוד פסיכולוגיה, אבל החיים לקחו אותה לתחום היצירתי. כשהיא נשאלת מדוע בתקופת הזוהר שלה בשנות ה-90 לא חשבה לרכוב על הפרסום, היא מושכת בכתפיה.
"אם היה אינסטגרם לפני 30 שנה בשיא הקריירה שלי, אני מניחה שהייתי ממנפת את זה למקומות אחרים. אני לא שופטת אחרות ולא מעוניינת להעביר ביקורת. כל אחת תנצל את השם שלה כמה שהיא רוצה. יש מקום לכולם, אבל אם זה לא בדי.אן.איי שלך – הלקוחות רואות את זה".
"על המטרות שלי בניו יורק סימנתי וי ואני לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד. טוב לי עם המקום שאני נמצאת בו היום, ואני מאושרת. הילדות שלי חוו שנתיים של אמא עם סרטן, שנתיים קורונה, שנה וחצי של מלחמה. הזמן הזה לא יחזור – עכשיו אני רוצה להיות איתן"
כיום היא מחזיקה בשני מותגי תכשיטים שונים הפונים לשני קהלי יעד: Elements הפונה ללקוחה המקומית עם ארבע קולקציות בשנה המיוצרות בעבודת יד בסטודיו; ו-Talia, מותג תכשיטים בינלאומי שהקימה ב-2017 יחד עם בן זוגה ונמכר בעולם. ההתמחות שלה, היא מספרת, הן שרשראות, רובן עם אבני חן, והיא רואה בזה בכלל משהו קוסמי: היכולת שלה לחבר בין אנשים, בין חוליות, רעיון שקצת מזכיר את שירו היפה של עמיר לב, "שׁרשרת". טווח המחירים ב-Elements מתחיל ב-190 שקל לשרשראות בציפוי זהב ויכול להגיע ל-16 אלף שקל לעגילי זהב משובצי יהלומים. לדבריה, המחיר הממוצע לשרשרת הוא 800 שקל.
13 צפייה בגלריה
"אם זה לא בדי.אן.איי שלך – הלקוחות רואות את זה". Elements by Tal Man
(צילום: עדי אורני)
המותג Talia (הלחם השמות טל וליה, שם בתה הבכורה), שרשום כפטנט בארצות הברית, נולד לאחר שלאורך עבודה עם לקוחות, הבינה כי רבות מהן רוצות להיות שותפות ליצירה. "לפעמים לקוחה נכנסת עם תמונה ומבקשת כזה. אני לא מעתיקה, ואני לא צורפת אישית לפי גחמות, אבל אני כן פתוחה לעיצוב משותף. מי שרוצה להיות שותפה ליצירה ולבנות יחד תכשיט מתוך האבנים הקיימות – בשמחה".
התכשיטים בנויים מכ-300 קמעות צ'ארם שניתן להרכיב מודולרית על מוט צר לכדי תכשיט בצורות שונות, בטווח מחירים של 2,000-700 שקל. "זה מתאים לאישה שלא רוצה להרגיש חלק מעדר, שרוצה לשים את טביעת היד שלה על התכשיט", אומרת מן. לא סתם הסלוגן של המותג הוא: You made it. אחד הדברים שהיא גאה בהם הוא רשימת פטנט על טכניקות ההרכבה של התכשיטים. "זה כל כך מרגש, כי זה בעצם בא ואומר שעשינו משהו חדש", היא אומרת, "וכל כך קשה להמציא ולחדש, בטח בתכשיטים".
13 צפייה בגלריה
"היום בחיים לא אקנה מכנסיים שלוחצים לי מתוך הנחה שאולי יום אחד ארזה. פעם זה היה קורה"
(צילום: ענבל מרמרי)
מלבד אתר בינלאומי, החזיק המותג לזמן קצר חנות בשדרות מדיסון במנהטן, שנסגרה בתקופת הקורונה. בתוך כך, המותג ממשיך לפעול מארצות הברית כחברה אמריקנית, מה שמקטין את החשש לפגיעה בו בשל האזרחות הישראלית של בעלי הבית. "היום אני לא אגיד שאני חברה מישראל, למרות שהחברה רשומה כחברה אמריקנית", היא אומרת בכנות. "יש בהחלט חשש להיות היום מותג ישראלי בעולם, אבל גם אף אחד לא באמת יודע מאיפה אנחנו".
זה גם מה שהוביל לפתיחת החנות ברמת השרון?
"הייתי בניו יורק באוגוסט שלפני המלחמה, בספטמבר היו חגים, ופתאום החלה המלחמה ב-7 באוקטובר. הציונות התפרצה ממני, והבנתי שאני רוצה ישראל ולהיות קרובה לבית. שהבנות שלי יעצרו לומר לי שלום בחנות בדרך חזרה מהצופים, אולי נזמין פיצה. על המטרות שלי בניו יורק סימנתי וי: נפגשתי עם עורכת התכשיטים של ווג אמריקה, הצגתי את התכשיטים במסגרת שבוע האופנה, הייתה לי חנות במנהטן. את החותמת קיבלתי ואני לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד. טוב לי עם המקום שאני נמצאת בו היום, ואני מאושרת. הילדות שלי חוו שנתיים של אמא עם סרטן, שנתיים קורונה, שנה וחצי של מלחמה. הזמן הזה לא יחזור – עכשיו אני רוצה להיות איתן".
"פידבק של קהל זה חיידק"
סוגיית הזמן היא נושא לשיחה עם מן, שבתחילת שנות ה-20 לחייה כבר הייתה לאחת הכוכבות המפורסמות בישראל – תחילה עם השעשועון "גלגל המזל", תוכניות טלוויזיה שהנחתה, לרבות קדם אירוויזיון 1996, הפסטיגל שבו השתתפה באותה שנה ועוד. כעת מדי פעם היא מציצה באיזו תוכנית בוקר על אופנה וביוטי. הפוני הקופצני מפעם כבר לא שם.
כשהיא נשאלת אם היא מתגעגעת לטלוויזיה, היא עונה: "שאלה מקסימה", תשובה שאפשר לזהות בה מעט ניחוח סרקסטי. "פידבק של קהל זה חיידק. אני מאוד מופתעת שמנחות מצוינות כמו עינת ארליך וכל בנות הדור שלי לא מופיעות על המסך. יש לנו ניסיון ארוך. אולי זאת שפה אחרת, לא יודעת".
אתן מדברות עברית תקנית. היום מה שקורה על המסך מביך.
"אנחנו מדברות עברית", היא מחייכת. "אי אפשר לקחת שנים של ניסיון של שידורים חיים ללא טלפרומפטר. חוץ מאשר באולפן החדשות, לא היה טלפרומפטר".
את חושבת שיש מקום לנשים בגילך בטלוויזיה?
"ראיתי לא מזמן 'מחוברים' עם דורין אטיאס. היא וארליך הציעו איזו תוכנית וסורבו. נצבט לי הלב. הרי מה יותר מגניב מהן? באמת".
אנחנו לא מקבלי ההחלטות.
"יודע מה הפתרון? תפתחי פודקאסט, ערוץ יוטיוב, תמציאי את עצמך מחדש. אם אוהבים אותך – אוהבים אותך. ואם לא – תתקדמי הלאה. אני מקבלת המון אהבה ברחוב, אנשים לא שכחו אותי".
חדר הארונות שלה, הסמוך לחדר השינה, הוא מופת של סדר וארגון. הבגדים תלויים על קולבים זהים, מציגים לראווה מלתחה בסגנון סמארט-קז'ואל, המורכבת ממעצבים כמו רונן חן, קארן מזרחי, מעיין ברונפמן, לצד מותגים בינלאומיים כמו זאדיג אנד וולטר ו-IRO, שווסט שחור מחויט בעיצובם היא לובשת לצילומים בשילוב חצאית עור באורך מידי.
לדבריה, היא אוהבת להתלבש, לערבב בין פריטי וינטג' שהיא מחזיקה בארון (כמו ז'קט וינטג' של איב סן לורן שלבשה לצילומים) למגפיים נוחים של בית היוקרה האיטלקי פרגאמו. איפשהו היא מחביאה גם את השמלות בעיצובו של דני מזרחי שלבשה להנחיית קדם אירוויזיון 1996.
(צפו: קדם אירוויזיון 1996)
"לאורך השנים, סגנון הלבוש שלי השתנה מאוד. היום מה שמעניין אותי זה נוחות", היא אומרת. "היום בחיים לא אקנה מכנסיים שלוחצים לי מתוך הנחה שאולי יום אחד ארזה, גם אם הם נורא יפים. פעם זה כן היה קורה. אני גם לא אקנה מה שנקרא 'נעליים למסעדה', שאי אפשר ללכת איתן יותר מכמה צעדים. הארון שלי פרקטי מאוד והכול עובד עם הכול. אני יכולה בעיניים עצומות לשלוף חצאית מפה, חולצה משם, והכול יעבוד יחד. אני נהנית להתלבש, אופנה זאת חגיגה בעיניי. וכל הלוקים שהרכבתי לצילומים הם הבגדים שאני לובשת ביומיום. החיים הם עכשיו, וצריך ליהנות מהם".
והנה מה שלמדנו עליה מתוך ארון הבגדים:
לביצוע שיר מספר ארבע בפסטיגל 1996, "נשיקה קטנה", עלתה מן לבושה שמלת פאייטים אדומה בעיצוב יובל כספין. היא עוד זוכרת את המילים. "זה בגד חד-פעמי", היא צוחקת. "שמע, אני שומרת הכול, טיפוס נוסטלגי. אני שומרת הרבה דברים, אבל זאת שמלה אייקונית. אני חושבת שאם תראה היום את השמלה לכספין, הוא יחטוף דום לב".
"קארן ואני חברות טובות מכיתה ח'. היא ליוותה אותי לאורך השנים ואנחנו עדות להתפתחות אחת של השנייה. קניתי את החולצה הזאת, שמאוד אהבתי, בכל הצבעים. וכשהיא הוציאה אותה שוב בבדים אחרים, היא עשתה לי הומאז' וקראה לה על שמי".
"זה סווטשירט מההיריון עם ליה. רונן ואני נסענו יחד לניו יורק, ואריאל, הבת הגדולה שלו, שהיא סטודנטית שנה ד' במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, ביקשה שנביא לה בגדים של המותג, אז קניתי גם לעצמי סווטשירט. תראה איך אני שומרת על בגדים 15 שנה. לימים זה עבר לליה ומשם ליהלי".
"לבשתי את השמלה לאירוע ההשקה של Talia בניו יורק. רונן ואני הסתובבנו יחד בעיר, זה היה שיא הקור וחיפשנו שמלה לאירוע. אני מאוד אוהבת פריטים על-זמניים שנשארים רלוונטיים לאורך שנים. לאחרונה לבשתי אותה לחתונה של עומרי בן נתן, שהוא חבר טוב שלי מהוויקבורד. אני חזק בספורט אקסטרים"
"למה אני לא נועלת אותן? כי כואב לי בגב", היא צוחקת. "פעם עוד הייתי נועלת עקבים של 15 סנטימטרים, היום אני לא יכולה לעלות על עקבים. די, נגמר. תם העידן".
"זאת טבעת שהייתה שייכת לה וקיבלתי אותה לאחר שהיא נפטרה. היא איתי לכל אורך הזמן, כמו הקעקוע של אבא שלי על היד עם הכיתוב 'תמיד טוב'. הוצאתי את כתב היד שלו ממכתב ומאז הוא תמיד איתי, מחזיק לי את היד".
