לפני אי אלו שנים, כשכבר הייתה בעלת עסק לקוסמטיקה שהיא מנהלת גם היום ביד רמה, חוה זינגבוים זוכרת את המפגש מול חלון הראווה של חנות יד שנייה בלונדון, שם המתינה לה חולצת משי שיפון בדוגמת נמר צבעונית של צמד האיטלקים דולצ'ה & גבאנה. "לא יכולתי לרכוש בגדי מעצבים במחיר מלא, ומצד שני, הרעיון של יד שנייה נראה לי מוזר. זה מרגיש לא נוח לאנשים שאין להם כסף, בעוד שלאנשים עם כסף זה כנראה מגניב. כשאתה מגיע מעוני – יד שנייה בעצם אומר לך שאתה עני באמת", היא נזכרת באישה הצעירה ההיא שעמדה נבוכה מול חלון הראווה.
"עמדתי מול החולצה וניהלתי איתה דיאלוג פנימי: הרי לקנות את הדבר האמיתי את לא יכולה, חוה, אבל מה זה בעצם אומר? שאת עדיין ענייה?" היא ממשיכה. "מאחר שאני אדם של הגדרות, ניסיתי להגדיר לעצמי מה זה להיות עני. והבנתי שאני בעצם אישה עשירה בחוסן נפשי, במשפחה גדולה, בידע, באהבה. 'אז אין לך כסף לקנות את הדבר האמיתי. למי אכפת, לעזאזל! מי צריך לבזבז כל כך הרבה כסף על חולצה? מה נסגר איתך? תיכנסי ותקני את החולצה הזאת!' מדדתי אותה ולשמחתי היא גם הייתה במידה שלי. אחר כך רכשתי חצאית שחורה בשקל וחצי, והייתי מאושרת. הכול זה הסיפור שאתה מספר לעצמך. ואני מאוד טובה בלברוא לעצמי את המציאות. זה עובד נהדר בשבילי".
20 צפייה בגלריה
"כשאתה מגיע מעוני – יד שנייה בעצם אומר לך שאתה עני באמת". החולצה של דולצ'ה & גבאנה
(צילום: ענבל מרמרי)
ארבע שעות במחיצתה של זינגבוים ובני משפחתה בווילה המרווחת שלהם ברעננה, חושפות כי גורו הקוסמטיקה היא מספרת סיפורים משוכללת. מה אין בסיפור שלה? ילדות בצל אב ניצול שואה שעלה מהונגריה ואם חולת נפש מרומניה, חיים כהומלסית ברחוב, התמודדות עם מחלת הסרטן, נישואים בגיל צעיר וגידול שישה ילדים, יציאה מהדת וחזרה אליה, וכמובן, סיפור ההצלחה המקצועי שהולך יד ביד עם בחירותיה האישיות, ואשר אותו היא חושפת בפני דורות של קוסמטיקאיות שהיא מכשירה.
כשהיא נשאלת מה הבידול שלה מול בעלות חברות קוסמטיקה אחרות הפועלות בשוק המקומי, היא עונה בלי למצמץ: "כולן מכירות את הסיפור האישי שלי ומאיפה באתי: באתי מהרחוב, באמת. בכל כיתה שאני נכנסת, אני חוזרת ואומרת לכל אחת מהן: 'את יכולה ליצור לך את החיים שחשובים לך'. זה חלק מהאג'נדה שלי, כי אני חושבת שמאחורי המותג 'חוה זינגבוים' יש תפיסת עולם: אל תוותרי, אף פעם, לא משנה כמה קשה, לא משנה מאיפה באת".
"הייתי יפה וצעירה, והבנתי שגברים זה לא טוב"
זינגבוים עצמה באה מבת ים, שאליה עברו הוריה משכונת עג'מי ביפו. האב בנימין עסק בראיית חשבון, האם שרה סבלה מסכיזופרניה ומאניה-דפרסיה שהתפרצה אצלה לאחר לידת אחותה הגדולה של חוה. "אמא שלי לא הייתה תפקודית ולא גידלה אותי כאמא. היא הייתה על כדורים אנטי-דיכאוניים", היא נזכרת. "הילדות שלי, פיזית, הייתה כנראה לבד. למה כנראה? כי בדמיון היה לי מאוד שמח. הייתי חופשייה ויכולתי לעשות מה שאני רוצה".
20 צפייה בגלריה
"הכול זה הסיפור שאתה מספר לעצמך. ואני מאוד טובה בלברוא לעצמי את המציאות"
(צילום: ענבל מרמרי)
כשהייתה בת 12, התגרשו הוריה והיא עברה לחיות עם אביה במרכז תל אביב, לא הרחק מדיזנגוף סנטר. ארבע שנים לאחר מכן, הוא נישא בשנית והראה לה את הדרך החוצה מהבית. "באותו רגע הבנתי שאני צריכה לדאוג לעצמי", היא אומרת. "הייתי הומלסית לחלוטין, שצריכה לחשוב איפה אני יכולה לישון מחר: אצל חברות או לחפש איפה להיזרק".
אביך, שנפטר לפני שלוש שנים, התנצל בפנייך על היחס שלו?
"לא, לא היה צורך. ידעתי שבדרכו הוא מאוד אוהב אותי ומעריך אותי. הוא עשה את המקסימום שהוא היה יכול מתוך השואה הפרטית שלו. השואה שלו החלה כשנגמרה השואה, כשההורים שלו מצאו אותו בבית יתומים והחזירו אותו הביתה. הם מצאו ילד אגרסיבי מאוד שהם לא יכלו לגדל, והשיבו אותו לבית היתומים. הוא תמיד אמר שהיה הילד היחיד בבית היתומים שאינו יתום. הוריו ויתרו עליו".
כנערה הסתובבה ברחובות תל אביב עם שקית פלסטיק ורודה שהיו בה שלושה מוצרים: ליפסטיק אדום, עיפרון שחור לעיניים וסיכות ראש בחפיסה שעליה הוטבעה תמונתה של אליזבת טיילור – מי שמאז קיבעה עבור זינגבוים את אידיאל היופי. אפשר לראות אותו זועק מכל תמונה בכתבה שלפניכם: הליפסטיק הבולט, השיער המוקפד עם הגל שלא יורד, המותניים המודגשים.
באותן שנים גם גילתה את תל אביב, את עולם היופי ואת הקהילה הלהט"בית בעיר. הייתה זו אחוות דחויים מפוארת. "הייתי יפה וצעירה, והבנתי שגברים זה לא טוב ושאני צריכה להיזהר. אבל גייז זה סבבה", היא אומרת. בתחילת שנות ה-80 גילתה את בוטיק "דוריאן גריי" בדיזנגוף סנטר, שמכר אופנת מותגים יוקרתית מחו"ל, ומאז משפיע על סגנונה. עבדו בו בעיקר הומואים, כולל הדי.ג'יי עופר ניסים, בטרם הפך לשם בינלאומי מצליח.
"עד היום נוח לי להסתובב עם גייז, הם החברים הכי טובים שלי", היא אומרת, משפט מפתיע מאישה שחיה עמוק בבורגנות הדתית של רעננה ומזמינה אל הפטיו המעוצב בכריות של מותג האופנה מיסוני לשבת ו"ללרלר", סלנג הומואי לשיחה. "החברים הגייז שלי תמיד אומרים: בחוה מסתתרת דראג קווין. היו תקופות שהייתי הולכת עם נוצות, אפליקציות, בגדים כסופים – מחזמר שלם", היא מחייכת. "אני לא יודעת איך מוטי חי עם זה, כן. אבל אני מאמינה שבגד יכול לשפר את ההרגשה שלך. לא משנה מה עבר עלייך, שימי על עצמך שמלה יפה וצאי לחיים. תרגישי חזקה. לא משנה שלבשת את אותו בגד שבוע – איפור ושיער יעזרו לך להתמודד טוב יותר עם העולם. עד היום המראה שלי הוא הכוח שלי, הדי.אן.איי שלי".
את הנוצות החליפה בעשורים האחרונים בחליפות חצאית עסקיות, שמלות הדוקות לגוף ואוסף נעלי עקב ("קלגסיות, כמו שהבנות שלי אומרות"). כאשת עסקים בת 55 מהמגזר הדתי-לאומי, הנדרשת ללבוש עסקי בעולם גברי, זינגבוים מתקשה למצוא בגדים המותאמים לצרכיה – אתגר שאיתו מתמודדות נשות עסקים רבות בגילה וגם צעירות ממנה.
"לנשות עסקים שצריכות מלתחה מוקפדת, אין מה למצוא בחנויות בישראל: לא בסטייל, לא במידות, לא בהתאמה לגיל", היא קובעת בנחרצות. "אין פה בתי אופנה שבכלל חושבים על נשות קריירה. הם לא רואים את הצרכים שלנו. אפילו חליפה טובה לבנות שלי, שעובדות איתי בעסק, אני לא מוצאת".
בתך ספיר יכולה לקנות חליפה ברשתות אופנה כמו זארה. היא צעירה, במידות המתאימות. לא צריכה להיות בעיה.
"אני מסכימה, אבל אני מעדיפה משהו יותר מותאם, יותר גבוה. לצערי, אצל מעצבים ישראלים אין התייחסות למגזר הזה, למרות שאני מאוד רוצה לקנות כחול-לבן".
מעצב האופנה שי שלום יוכל לתת לך מענה.
"אתה מוכן לשלם את המחירים שלו? לא תמיד. נניח שאני צריכה עכשיו מלתחה שמורכבת מחמש חולצות, ארבעה ז'קטים ושלוש חצאיות – בהצלחה עם שי שלום. אז מה הפתרון? ללכת לתפור? אבל אם אני רוצה להיכנס לחנות ולקנות מוכן? נשים בגילים 55-35 שרוצות בגדים לעבודה משרדית מכובדת, נתקלות במחסום. אין בגדים. בעוד שבארצות הברית, את יכולה להיכנס לכל בית כלבו ולמצוא קולקציה מותאמת לעבודה בכל רמת מחיר, בכל מידה, ומסודרת לפי צבעים".
מה שמוביל אותנו לאתגר נוסף שבו את נתקלת: מידות.
"בוודאי, אין לא מידות, לא גזרות ולא היקפי חזה. לא תראה בחנויות בגדים מעל מידה 42. אני לא מבינה מה הסיבה שלא תהיה בחנויות שמלת בסיס שחורה וקלאסית לנשים גדולות".
אז איפה את קונה?
"אני קונה אצל מעצבים כמו ראלף לורן ואלי טהרי, בנסיעות עבודה לחו"ל, ובגדים שמוצאים לי הסטייליסטים ליאת אשורי וראובן כהן. בנוסף, אני קונה היום אונליין ישירות מבתי כלבו כמו נורדסטרום, מייסיס וסאקס. יש את כל המידות, הצבעים, הגזרות ומשלוח ישירות לארץ. והכול גם במחירים מאוד סבירים".
העובדה שאת יהודייה שומרת מצוות מאתגרת את הלבוש שלך?
"אני שומרת על צניעות: חצאיות, שרוולים, אבל אני לא מרגישה שזה מפריע לי".
במגזרים מסוימים המחשוף שלך עלול להיתפס כלא צנוע.
"אני אוהבת את המחשוף, אבל לא אלך בלי שרוולים או עם מכנסיים, מכנסיים קצרים בוודאי שלא, בבגדים שקופים או בשמלות קצרות מדי. לאורך חיי גם היו לי תנודות עם הדת, ובמשך ארבע שנים, כשאני כבר אם לילדים, יצאתי מהדת. כעסתי נורא על הקב"ה בגלל משהו שקרה לאחותי. אבל אז הבנתי שקשה לחיות בלי אמונה: אין לך למי לבכות, אין לך למי לומר תודה. בלי הקב"ה אני אבודה. איך אפשר לחיות באתאיזם מוחלט? במה נאחזים?"
בחיים. בחברים, בזוגיות, במשפחה.
"אין לי חברים".
למה?
"אין לי זמן לזה".
גם לא חברה אחת או שתיים?
"אני לא יודעת מה זה. איפה אני אכניס את זה בלוח הזמנים? אין לי אפילו שעה בשבוע לזה".
אז למי את מתקשרת כשאת צריכה לפרוק או סתם לשמוע מילה טובה?
"מממ... מה לספר?"
הישג מקצועי, רכילות, לשתף ביום מעצבן שעברת.
"לילדים שלי. אנחנו חברי נפש, אני יודעת עליהם הכול. זאת הורות מתמשכת, חברות לכל החיים. הבנות שלי יודעות עליי הכול, גם הבנים".
"עוד לא מצאתי הזרקה שמחמיאה לגילי"
את תחום הקוסמטיקה גילתה בארצות הברית, שאליה עברה המשפחה בסוף שנות ה-80 בעקבות עבודתו של מוטי – שלו נישאה בגיל 18 – כחזן בבתי כנסת. היא למדה קוסמטיקה, ובשנת 1994 פתחה קליניקה יוקרתית, שם טיפלה, לדבריה, בידוענים כמו מלאני גריפית, דון ג'ונסון וסילבסטר סטאלון. שלוש שנים לאחר מכן חזרה המשפחה לישראל, היישר לרעננה.
היא החלה לעבוד עם רופאים ופלסטיקאים, ביניהם ד"ר מיכאל שפלן. היא הכשירה דורות של קוסמטיקאיות, ואת פרסומה הגדול קנתה בשנים האחרונות בזכות פיתוח מוצרי קוסמטיקה מתקדמים ובראשם קרם "פרופסי" פורץ הדרך שנולד לאחר פיתוח ארוך שנים בשיתוף המכון לננו-טכנולוגיה באוניברסיטת בר אילן, המבטיח להחדיר חומצה היאלורונית דרך העור, מה שעד אז התאפשר רק באמצעות הזרקות אצל פלסטיקאי.
כמו תמיד עם קוסמטיקה, לזינגבוים יש מעריצות ומתנגדות. איך היא מגיבה לתחרות מול גל הקוסמטיקאיות שמתפרסמות לא מעט גם בזכות חוג לקוחות נוצץ? זינגבוים מגלגלת עיניים ואומרת: "אני לא קוסמטיקאית סלב, ולא פועלת בזירה הזו. זה לא המקום שלי. אני חיה לפי מנטליות מסוימת, שבה אני עושה כל דבר לעומק. תחום הקוסמטיקה, שבו אני פועלת, הוא תחום מאוד שטחי. אני מביאה איתי את העולם המדעי ופועלת ליצור מוצרים קוסמטיים על פי סטנדרטים רפואיים. אנחנו צפויים לפרסם בקרוב מחקר מדעי נוסף על זה שפרסמנו בעבר".
בואי נדבר רגע על הרגלי הטיפוח שלך. בגיל 40 הפסקת עם הזרקות.
"נכון, וכל יום ההחלטה שלי יכולה להשתנות. לפעמים אני עוד חושבת על איזה מילוי ומזהירה את עצמי לא לעשות את זה. אני אומרת לעצמי: חוה, תיזהרי, אולי תיראי צעירה יותר ואולי לא".
את נראית אישה ללא גיל.
"היום אנחנו כבר לא רגילים לראות נשים בגילי לא מוזרקות, כבר לא רגילים לזה בעין. אנחנו גם מאוד ביקורתיים כלפי אלה שמזריקים וביקורתיים כלפי מי שנראים בגילם. זה לא פשוט כל הנושא הזה. אני בעד שכל אחד יעשה מה שטוב לו. נכון להיום, פחות אהבתי את התוצאות שראיתי ועוד לא מצאתי הזרקה שמחמיאה לגילי. כשהייתי צעירה, אהבתי את התוצאה. בגילי זה כבר מורכב מעוד דברים כמו שרירי הפנים, עודף עור וכדומה. כרגע זאת ההחלטה שלי, יכול להיות שהיא תשתנה יום אחד".
במקרה שלך זה גם עניין של אמת בפרסום, לא?
"אין קשר בין מילוי רקמת העור לבין לטפל בעור. כמו שאין קשר בין לתפור בגד ולגהץ אותו. נשים וגברים שעושים הזרקות עדיין צריכים להמשיך לטפל בעור כל הזמן. חייבים להמשיך להשקות את האדמה".
20 צפייה בגלריה
"אני לא מתחברת למונחים של אישה קרייריסטית. בלי משפחה גדולה, אין לי קיום"
(צילום: ענבל מרמרי)
בצמוד אליה עובדות איתה בעסק שתי בנותיה: בת-אל הבכורה וספיר. לזינגבוים עוד שתי בנות ושני בנים נוספים, ושבעה נכדים – כולם גרים איתה או ברדיוס של מאה מטר מחללית האם, וילה מרווחת בצפון רעננה, ברחוב הסמוך לביתו של ראש הממשלה נפתלי בנט. בחודשים האחרונים הופר השקט בשכונה בעקבות ההפגנות הבלתי פוסקות, ובשל ההחלטה של בנט להישאר בביתו הפרטי ברעננה ולא לעבור אל המעון הרשמי בבלפור. שלוות השכנים שהופרה מתבררת עכשיו בבית המשפט העליון, בעקבות עתירה לבג"ץ שהגישו הדיירים ברחובות הסמוכים.
לא מזמן, משתפת זינגבוים, מאבטחי השב"כ לא אפשרו לנכדתה בת העשר לשוב הביתה בשעת ערב מוקדמת, עד שדודתה התערבה ודיברה איתם. "אם אתה רוצה להיות ראש הממשלה, קח את האחריות שמגיעה עם זה ועזוב אותנו בשקט", היא אומרת בתגובה למקרה. "כל כמה ימים יש פה הפגנות: אלה נגד חיסונים, אלה בעד ביבי, אלה נגד ביבי. הזכות להפגין ראויה, אבל סע לבלפור. יש גם חובות לתפקיד הזה. אז אם שאלת איך זה מרגיש לגור ליד נפתלי בנט? מעניין ושמח".
עסקים בצד, גאוותה של זינגבוים היא במשפחתה. "לא רציתי להיות אשת עסקים. זה לא עניין אותי אז ולא מעניין אותי היום. רציתי כל מה שהיה לי: בית, זוגיות, אהבה, משפחה גדולה", היא אומרת. "העשייה המקצועית שלי הפכה לפריצת דרך מדעית, אבל זאת לא הייתה שאיפת חיי. אני לא מתחברת למונחים של אישה קרייריסטית. בלי משפחה גדולה, אין לי קיום – הם העוגן הגדול ביותר בחיים שלי, הם המפלט.
"יש לי שישה ילדים ברי מזל שנולדו לאמא שנותנת להם הכול, אבל כנראה שלא כולם יגיעו לאותו מקום כי הם לא ירצו לשלם את המחיר שנדרש כדי להצליח. חלק מילדיי יקומו בחמש בבוקר לעבוד, חלק לא. כסף לא קונה לך הישגים – הוא פותח דלתות. בתלמוד כתוב: 'היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה' (מסכת נדרים, פא, א). אז יש דרך לעשות, יש עבודה, יש מחיר לשלם. אני חיה תמיד באיזושהי תחושה שהכול יכול להיעלם, כי שום דבר לא מובן מאליו. אם לא הייתי עושה את העבודה הזאת בעצמי, אני לא יודעת איפה הייתי, איזה סיפור הייתי מספרת היום".
ומה גילינו בארונה?
"הז'קט הזה הופיע באחד מימי הצילום ומאוד אהבתי אותו. אהבתי את ורסאצ'ה כנערה, ולא היה לי כסף לרכוש פריטים של המותג. זה היה בעיניי יוקרתי ומוקפד, שייך לעולמות שאני לא חלק מהם. ובכל זאת, על אף שרכשתי אותו, מעולם לא לבשתי אותו ומעולם לא אלבש אותו כי הוא מנקר עיניים. בתור מי שבאה ממקום שלא היו לה דברים חומריים, אף פעם לא אהיה במקום שחלילה ינקר עיניים מבחינה חומרית, אפילו בטעות. לא תראה אצלי רכבי יוקרה או סממנים שיכולים לנקר עיניים".
"סבא שלי קיבל אותה מאבא שלו, שקיבל אותה מאבא שלו, וכשסבא שלי ברח מהגטו בהונגריה הוא בנה אצל רתך צינור מתכת וקבר את המגילה באדמה. בתום השואה, הוא חזר ומצא את המגילה והביא אותה לארץ לידיו של אבא שלי, שקרא בה מדי חג פורים. לפני שאבי נפטר, הוא נתן אותה במתנה לבתי הודיה".
"אני מאוד אוהבת את גדי האדם והמעצב. הוא יודע לעצב לאישה. אני תמיד יוצאת ממנו עם בגדים שאני אוהבת, כמו בגד הגוף הזה שנתפר במיוחד לאירוע. זה בגד נשי שחוגג נשיות ועושה לי שמח".
"זאת מתנת יום ההולדת האחרונה שקיבלתי מאבי: המשפט 'אם אין אני לי מי לי...'. הוא כתב את זה בכתב יד לפני מותו, ואמר לי: 'חוה, המשפט הזה הוא כל החיים עצמם'. זאת מנטרה שמאז הולכת איתי".
"נסעתי לטיול בווינה עם מוטי בעלי, וכבת לניצול שואה קשה לי מאוד עם הגרמנית. כל הזמן קפצו לי ברחוב חנויות יד שנייה של עתיקות מתקופת השואה. כדי 'להימלט' מזה, נכנסנו למוזיאון לראות את יצירותיו של קלימט, שם רכשתי את הצעיף הזה. יש מאחוריו סיפור מדהים וסוף שמח שמאוד ריגש אותי".
"אני מאוד אוהבת נעלי עקב מכל סוג: גבוהות, חזקות, מנומרות. אני אוהבת דברים גדולים ומאסיביים עם נוכחות. אני לא טיפוס של דבר קטן".
"אנחנו מאוד אוהבים ורסאצ'ה. ואת הזוג הזה אני שומרת למוטי".
"יש לי אוסף גלביות עצום, וכשאני בבית אני אוהבת ללבוש אותן. זה מזכיר לי את הריחות של השכונה בבת ים, שהייתה שכונה צבעונית ומלאה בעולים מכל הפזורה היהודית".
