אף אחד - מלבד בעל הדירה שלהן – לא יודע שהן גרות כאן.
תל-אביב, מול כיכר רבין, בניין ישן, פשוט, תריס מתייפח, אוטובוס מת – תל-אביב המקורית – קומה רביעית, דירה קטנה, שלט מאולתר בכתב יד: רמון-מור.
לאף אחד אין מושג שהן כאן. מלבד לבעל הדירה.
שהוא חבר.
שאומר לי: אתה לא מאמין שהן כאן. עדיין כאן. אתה לא מאמין שהן אמיתיות.
הן שתי אחיות תאומות, בלונדיניות, בנות 82, צלולות לגמרי, חדות, לא דופקות חשבון, עושות מדיטציה פעמיים ביום, מעשנות, מסיימות יום בג'וינט טוב, מוזיקת ג'אז וספרים, המון ספרים – והן האחיות ההן: רינה רמון ותמר מור. אין טעם לגגל; עדיף לחפש בארכיון "העולם הזה".
תמר ורינה, שהיו מלכות הבוהמה – כל הבוהמות אי פעם – של תל-אביב. ואז התחילו לעשות סרטים והפכו למעצבות התלבושות הכי גדולות. ואז עברו להוליווד והפכו גם שם להכי גדולות. ואז קרה להן משהו בכלל לא-ייאמן.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אבל בואו נחכה עם זה רגע. זה סרט טוב מדי, וגם התלבושות התקופתיות – תל־אביב של שנות ה-50, לונדון ופריז של שנות ה-60, לוס-אנג'לס ההיפר-מוחצנת של שנות ה-80 – יצטלמו נהדר. אבל ספוילר כבר יש: כיום הן בדירה קטנה, חבויה, מעל כיכר רבין. לא יוצאות כמעט מהבית. רינה רזה, נמרצת, פה ושם מקל הליכה, עדיין חסרת מנוחה, סקרנית לגבי הכול, יודעת הכול, מדברת עשר דקות רצופות ואז מבקשת את סליחתך כדי ללכת לעשן. חייבת לעשן.
תמר ניידת הרבה פחות. היא אישה לא בריאה, סובלת מכאבים בלתי פוסקים בגלל מחלת גרייבס שהתפרצה אצלה וניפחה את עיניה ועפעפיה, אבל שום דבר מזה לא הסתמן עדיין כשברחה מהבית בגיל 15, "כי התאהבתי ביוסי בנאי, שראיתי בהצגה, ואבא שלי עמד על המרפסת וצעק: 'את לא תצאי עם שחורים!'. ולא יכולתי לשכב איתו, הייתי בתולה, אבל כל ערב יוסי ואני היינו הולכים לאיזה בר שקראו לו 'וודו' והיינו מתמזמזים. ויום חמישי אחד הוא מביא אותי הביתה ולוחש לי באוזן: 'מחר אני מתחתן'. הוא התחתן עם האישה ההיא מהקיבוץ, אילנה, ואחריה מצא את אהבת חייו, אבל אני כבר הפכתי חלק מכסית, כתבתי כל יום 16 עמודים של 'טרזן' ומכרתי להוצאות, גרתי בצריף עם גג אזבסט שכל הגשם נכנס ובלי בית שימוש או מקלחת, ואתה לא יודע כמה מאושרת הייתי. זה עלה לי 25 לירות לחודש, וזה בדיוק מה שקיבלתי מהטרזנים. בבניין גר ניסים אלוני – הייתי הולכת אליו כדי להתקלח".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
תבינו; אלה היו חייהן. כל פסקה מרוצפת בשמות פנתיאוניים שאז היו רק חדר להתרסק בו ללילה, ושתיהן היו, מרגע שברחו מהבית האלים והמשפיל שבו גדלו, למשהו אחר: משהו צעיר ובלונדיני ובמכנסיים קצרים ומשקפי שמש ענקיים שכמו יצא מסרט של טרנטינו ולא חזר, כי נתקע בתל-אביב של השנים המוקדמות והבוערות.
"ההורים שלנו לא אהבו אותנו", רינה קובעת. "אני ברחתי מהבית בגיל 15, לקחתי אוטובוס ושורטס ונסעתי לקיבוץ רביבים – פעם ראשונה ראיתי שקיעה במדבר, ואתאהב לנצח. נתנו לי חדר, הייתי שם מאושרת, בישלתי, ואז קיבלתי מברק שאמא ואבא גוססים. חזרתי הביתה, והם נעלו אותי באמבטיה ונתנו לי מכות רצח. תמר רצה לקומה למעלה, ומי שפתח לה את הדלת היה מויש'לה טבנקין. ירד, דיבר עם אבא שלי ואמר: אני מאמץ אותן. ולמחרת נסעתי איתו לעין חרוד, ואשאר.
"הייתי נורא יפה, בעמק קראו לי ‘בוגי’, קיבלתי טרקטור וכל ערב הייתי מסיעה עליו את הילדים לסחנה. הייתי לבד, אבל חגגתי עם הטבע. ותמר, באותו זמן, חגגה בתל-אביב".
ותמר באמת חגגה. קיוותה להיות סופרת, "אבל אין לי את הכישרון לכתוב ספרים, אני טובה רק בדיאלוגים. רציתי ללמוד בסורבון, אבל אבא אמר: פריז? פריז זה רק זונות! והוא בעצמו היה שם כל חודשיים! ברחתי מהבית, חיים חפר בירר כמה כסף אני צריכה לשנה הראשונה, הייתי מגיעה כל יום לפרלמנט של כסית עם אלתרמן ושלונסקי וכבר היה לי קשה להמציא עלילות לטרזן – כי כמה אפשר? – וכל יום מישהו אמר 'מיידלע, יש לי', ונותן לי עלילה. ויש לי עדיין צעיף שאלתרמן נתן לי, כי היה חורף כשברחתי מהבית".
בבית ההוא, שממנו ברחו, ברחוב לבונטין בדרום תל-אביב, לא חיכה להן אבא, יוסף יוסיפוב, גבר מרשים אבל מהיר חימה שעלה איתן ועם אמן לארץ בספינה רעועה, ובסיום המסע, כשהתפרקה הספינה, עקר ממנה את הארובה והשתמש בה להקמת מפעל הזכוכית הראשון בפלשתינה, "פניציה". "הוא היה גבר יפהפה מסופיה שהתחתן בשידוך עם אמא שלי, שהייתה פרינצסה אולד-מאני בולגרי, גזעני", מגדירה רינה.
עד גיל 15 לא יכלו יותר שתי בנותיהם לשאת אותם, את הצעקות והמכות והצרחות 'זונות!' 'בוהמה!' ו'ג'אנקיז!' – ונמלטו לקיבוץ ולכסית. "לא היו אז בחורות צעירות שברחו מהבית, נורא בלטנו", רינה אומרת. "וגם נורא שמרו עלינו. חיזרו אחרינו כמו פרפרים, כן? אבל לא נתנו".
דמיינו את שתי הלוליטות ההן מפרפרות בין באי כסית, דור המייסדים. דמיינו את יגאל תומרקין ועמוס קינן הצעירים הופכים לחבריהן הקרובים. דמיינו את רינה נעה בין שירותה הצבאי לבין כסית ומתאהבת ביואל מרקוס, "הוא היה אדם מקסים, אינטליגנטי, ציני, שפתח את לי את הראש", היא אומרת. "אבל נפרדנו כי הלכתי הלאה בחיים".
רינה: "מי שגידלו אותנו היו חיים (חפר) ודן (בן אמוץ). חיינו בכסית, לא היה בית לחזור אליו. ישבנו בכסית עד 12 בלילה, ואז הייתי לוקחת אוטובוס אחרון למחנה ברמלה. אריק איינשטיין עוד היה אז בצבא, וההורים שלו סידרו לי מיטה קטנה אצלו בחדר שיהיה לי איפה לישון"
הלאה לאן?
"אחריו היה עמוס קינן. הוא נורא אהב אותי, ואני הערצתי אותו. לכתוב ולדבר קינן היה אז עניין, והוא היה חתיך. ידעתי שהוא חי עם סופרת מבוגרת בפריז, אבל רוב הזמן הוא היה פה, והוא היה כל כך גאה בי. הייתי איתו איזה חצי שנה מלאה, ואז הוא חזר לפריז וקרע לי את הלב".
"הוא היה כמו אח שלנו", תמר מוסיפה מיד, "היו לנו שתי עבודות שלו כשהוא עוד חילק עבודות – ובשלב מסוים אמא זרקה את כל הדברים שלנו מהבית, ועוד באה אלינו בטענות שהיה לה קשה להכניס את העבודות שלו לזבל, בגלל הברזלים".
ומה קרה אחריו, רינה?
תמר: "היה יהורם גאון!"
רינה: "היה לי קצת סיפור עם יהורם, למרות שהוא דחה אותי פיזית. יצאתי איתו מאוד קצת. נגררתי קצת, שתיתי קצת. אחר כך עשינו יחד סרט, 'ג'וקר', ואנחנו נורא מיודדים. אבל בסוף, מי שגידלו אותנו היו חיים (חפר) ודן (בן אמוץ). חיינו בכסית, לא היה בית לחזור אליו. ישבנו בכסית עד 12 בלילה, ואז הייתי לוקחת אוטובוס אחרון למחנה ברמלה, כי הייתי סמלת מודיעין. אריק איינשטיין עוד היה אז בצבא וב'אריות', וההורים שלו סידרו לי מיטה קטנה אצלו בחדר שיהיה לי איפה לישון אם לא הייתי חוזרת בלילה לבסיס. ותמר הייתה באותו זמן מלכת הביטניקים. באמת, הכתירו אותה בתואר בטקס בכיכר דיזנגוף. כל מי שהיו שם הם היום מפורסמים או באדמה".
לא קשה להסתכל על רינה כיום ולהבין איך האישה הזאת – הדקה, הרהוטה, המשכילה, הייצרית – הייתה עורכת “עולם הקולנוע” בשנות ה-50 וכיכבה באינספור גיליונות “העולם הזה” עם ובלי אחותה. “בגיל 22 ישבתי בקליפורניה, ניסים אלוני היה כמו אח שלי, היה לוקח אותי ליוסי (בנאי) הביתה, הם היו משחקים פוקר, ויום אחד ניגשת אליי בעלת ‘עולם הקולנוע’ ואומרת לי: את מוצאת חן בעיניי, אני רוצה שתהיי העורכת. ישבה איתי שבוע, לימדה אותי, והתחלתי. כשיצא הגיליון הראשון עם תמונה שלי ליד מה שכתבתי, באתי להורים הביתה מה-זה גאה, ‘אבא, תראה’ – ובום! סטירה עם גב היד, ‘איך את מעיזה לשים את השם שלי בעיתון בלי רשותי’. בלעתי. ואמא עברה שם ואמרה רק: ‘עם מי שכבת כדי לקבל את זה?’”
מכאן, הדרך למטה הייתה סלולה: בכסית התחלפו הדורות, ואת כיסאותיהם של קינן, אלתרמן וחפר תפסו אורי זוהר ואריק איינשטיין הצעירים. התאומות – עדיין חוששות לחזור הביתה – נשאבו במהירות לחור הארנב המעושן ואף זכו לכינוי שילווה אותן להמשך חייהן – “האחיות שווסטרס סיסטרס”, שהצמיד להן אורי, ומשמעותו, בשלוש שפות, האחיות אחיות אחיות. עדויותיהן על מה שקרה שם באמת באותן שנים הן אולי חסרות תקדים בבהירותן האכזרית, ומציפות תחתיות בלתי נתפסות כמעט של ניצול, הטרדה וסמים קשים.
“אורי היה דווקא מקסים בהתחלה”, רינה זוכרת, “הוא היה נשוי לאילנה רובינא וכל אחר צהריים היינו הולכים כל החבר’ה לסרט, יושבים שעות בכסית ומתווכחים על ספרים, ומגיעה נועה אשכול ויושבת עם נעמי פולני, וכולנו מחכים לראות למי היא תקרא לשבת לידה ולדבר איתה קצת על החיים. ותמר ואני שכרנו דירה מקסימה וגדולה ברחוב רמברנדט, ושם קרה הכול: עישנו חשיש, הקרנו סרטים והיינו חבורה מצומצמת שכללה את הגשש, אורי, אריק, לוליק, בועז ואנחנו”.
אבל אז הדברים החלו להשתבש. “פתאום אריק הופיע עם שיסל, הג’ינג’י הזה שהפך לנהג שלו, ואז המפיק שלו, ואז הבמאי, והפך את אריק למקצוע שלו”, תמר נזכרת. “ויום אחד שיסל אומר לי: אני הולך להכיר לך בנאדם גדול מהחיים. ומגיע אלינו הביתה אביגדור (צברי), עם גופייה, ומבקש מגבת ודלי, מוציא שק נאפאס, ומתחיל לעשות מבקבוקים – היינו שוברים מגולדסטאר את הצוואר, וגז, מים ופילטר – והוא עושה את זה נורא חזק, וכולו נוטף זיעה ומתנגב במגבת היחידה שלי. פשוט הייתי בהלם. אמרתי: ‘יותר האיש הזה לא נכנס לפה’. ולכן הם כולם עברו לצריף של אביגדור – המזעזע, הנורא, הפשפשים – ופתאום אריק, שהיה ילד טוב ירושלים לפני זה, התחיל לדבר בשפה ובמנייריזם של המצילים, וכל שפת הגוף שלו השתנתה, ואורי והוא חשבו שזה רנסנס! היינו מזועזעות”.
משם העניינים יצאו באמת משליטה. “אריק קבע יום אחד עם גברי המתוק מהגשש שייקח אותו למשהו”, תמר נזכרת. “וגברי מגיע בצהריים, ומוצא את אריק ואלונה שכובים בלי הכרה על המיטה. גברי הגיע למשרד של פשה (האמרגן אברהם פשנל – ר”ש), וסיפר לו מה ראה. באו אורי ואריק, וצעקו על פשה: ‘אתה לא תגיד לנו מה לעשות ולא לעשות’. וככה זה נגמר. אבל לאורי כבר לא הייתה ברירה בשלב הזה, הוא היה חייב שמישהו יממן אותו, ואביגדור מימן אותו”.
תמר: "בסצנות של המגמרת חשבנו שאנחנו קוברות את עצמנו באדמה. ואופליה לא יצאה מזה, לא קיבלה יותר עבודה. שחקנית תיאטרון רומנייה, שלמדה וידעה משחק ושירה, אישה תרבותית עד הסוף, ואני רואה אותה שוכבת שם עירומה, ואת צחי נוי קופץ עליה עם התחת הזה – מה זה?! היא הייתה אומללה"
התאומות התנתקו קצת מהחבורה בעקבות האירועים, תמר התחילה לעבוד בסרטים כמלבישה ואחראית ברייק-דאון, אבל אז הגיע בועז דווידזון עם הרעיון ל”אסקימו לימון”, שעמד להפוך אותם עשירים. “זה היה סיפור על שלושה ילדים שרוצים רק לזיין ושיש להם מנדבושקס. בועז ואלי תבור כתבו את השטויות האלה, ואני הייתי צריכה לתת להם פנים”, תמר נזכרת. “הביאו את אופליה (שטראל) שמתה לא מזמן – הוא הרס לה את החיים, אני שונאת את בועז! – ואני הייתי צריכה ללהק את הדבר הזה ולתת לדמויות חיים. אז מצאנו את יפתח קצור – לא שחקן, נראה כמו עכבר; וצחי נוי – שהיה הכי מוכשר אבל התחיל ונשאר הדמות שאני המצאתי עם החולצות הוואי והבלורית; ויהונתן סגל, שראיתי אותו כשיצאתי לעשן בזמן סרט אחר, של אברהמ’לה הפנר, עם חנה מרון, עדנה פלידל ורות סגל – סרט בינוני אבל הערצנו את הפנר כאילו הוא גודאר – ואני יורדת לעשן ורואה מולי את הילד הכי יפה בעולם: יהונתן סגל. יפהפה. והזמנתי אותו, והוא נכנס לפגישה עם בועז, ואיך שבועז רואה אותו הוא אומר: ‘שלום, מומו’”.
את הסרט אהבת בסוף?
“שנאנו! שנאנו. סרט נורא ואיום. איך הוא מבוים! בסצנות של המגמרת חשבנו שאנחנו קוברות את עצמנו באדמה. ואופליה לא יצאה מזה, לא קיבלה יותר עבודה. שחקנית תיאטרון רומנייה, שלמדה וידעה משחק ושירה, אישה תרבותית עד הסוף, ואני רואה אותה שוכבת שם עירומה, ואת צחי נוי קופץ עליה עם התחת הזה – מה זה?! היא הייתה אומללה. היא כל הזמן צילצלה אליי אבל לא היה לי כוח לשמוע יותר את הקיטורים שלה. אופליה, את עשית את זה לעצמך. ושיסל, החתיכת – סליחה שאתה מת! – מניאק. היה סרט שהם עשו, ‘פרח במנוע’. מה זה? בועז נתן לשיסל לראיין לסרט בחורות שמוכנות להראות את החזה. והוא עשה להן אודישן במשרד. שלחו את כל המזכירות הביתה, אבל אני נחשבתי חבר’ה, מהצד שלהם. ‘תורידי את הטישירט’. ‘איזה מספר חזייה את לובשת?’ והוא כאילו רושם. אחר כך הוא היה שוכב איתן. פעם שכבה שם איזה מישהי ושיסל שם לה בפיפי פרח. מישהו אמר: ‘אוי, פרח במנוע’. אז ככה הם קראו לסרט. שאף פעם לא יצא”.
התיעוב והזעזוע, גם ממרחק השנים, ניכר בשתיהן כשהן נזכרות ברגעי השפל שראו והביאו אותן, לבסוף, לעזוב הכול, כולל את הארץ. “כשמונה זילברשטיין הגיעה – צעירה, יפהפייה ומוכשרת – הם הפכו אותה לג’אנקית”, תמר מאשימה, ורינה נזכרת: “הכרתי את מונה כשהיא הייתה בת 16 וצילמתי אותה ל’עולם הקולנוע’. כל כך יפה, אינטליגנטית, תמיד עם ספר בתיק. וכמה שנים אחר כך, כשעשינו את ‘אסקימו לימון’ והגענו לגן מאיר לצילומי לילה, אנחנו רואים את מונה שוכבת על הספסל ככה, גמורה” – והיא מפשקת רגליים להדגמה – “ובועז לא ניגש אליה, לא עניין אותו (בועז דווידזון סירב להגיב לדברים – ר”ש). היה לנו מיניבוס אחד לכל ההפקה, לקחתי בו את מונה, עפתי לאיכילוב והצילו אותה. בתיק שלה מצאתי ספר, מזרק ומלא סמים. כשמויש’לה (איש כסית – ר”ש) נפטר והלכנו לשבעה, היא ישבה שם והייתה נורא יפה ואמרה לתמר: ‘תמר, הרואין מייפה’. בסוף מצאו אותה לא עם אחד, אלא עם שני מזרקים בגוף”.
גם את הפעם האחרונה שבה אירחה את אריק איינשטיין בדירתה, רינה לא שוכחת: “גרתי אז בחובבי ציון, ליד אריק, דני ליטני וג. עיטור, היו לי בבית רמקולים הכי טובים בעולם והוצאתי כל מה שהיה לי על ספרים ומוזיקה, אז הם היו באים אליי לשמוע. וכשאריק עלה אליי בפעם האחרונה הוא היה מחוק-מחוק-מחוק. עשיתי לו קפה, נשכב על הספה, עישן ג’וינט ועוד ג’וינט, והיה מעולף. שמתי לו מוזיקה – טוקינג הדס, הוא לא ידע מה זה – ובסוף הוא קם והלך, לא אמר אפילו שלום. פשוט היה עצוב לי עליו”.
התקופה ההיא הסתיימה ביום אחד, שבו “אחרי הסרט הרביעי של ‘אסקימו’ בועז אמר: נמאס לי לביים, זה משעמם אותי, אני אבחר את הבמאי הכי רע בארץ שיביים את הסרט החמישי – ולקח את דני וולמן, שפיטר אותי”, תמר נזכרת.
אבל בשלב ההוא, האחיות המלבישות כבר היו מחוברות לצלם אדם גרינברג – שעמד לכבוש את הוליווד – ולמפיקים מנחם גולן ויורם גלובוס. “אהבתי קולנוע, אהבתי לעבוד עם הפנר וצפל, לא רציתי את בועז ואת זאביק רווח אוכל ביצים קשות, ויכולתי להרשות לעצמי”, תמר אומרת. “צילמנו בארץ מערבון יפהפה עם לי ואן-קליף, ופתאום גילו שאני זהב, שאני מסוגלת לבנות ולהלביש עיירה שלמה ולתפור 1,800 בגדים לסט, וכבר עבדנו בארץ עם סם פולר, בריאן דה-פלמה וקסווטס”.
איך הם היו?
“קסווטס מקסים”, רינה נאנחת, “וגם אשתו מדהימה. את בריאן דה-פלמה לא פגשנו לכל אורך הצילומים. הוא לא הטריח את עצמו. אבל בין טייקים היינו יורדות לחוף, מרביצות שאכטה, והוא קלט אותנו מלמעלה. בסוף הצילומים הוא ירד ואמר: אפשר ג’וינט, חבר’ה? והמפיק שלו שלח לנו מכתב: תבואו להוליווד, דלתי פתוחה תמיד, רק טלפנו”.
אחרי שעשו גם את “גולדה” עם אינגריד ברגמן (“השגנו שם בגדים ממילווקי 1914 ועד שגולדה מתה בישראל ב-78’, ואינגריד אמרה לנו: בזכותכן אני מצליחה לראות את כל השנים שלה חולפות”), הרעיון האמריקאי התחיל להבשיל. הדחיפה האחרונה הגיעה כשרינה נעצרה ל-48 שעות אחרי ש”לביאה הון הביאה לפה מפריז איזו שחקנית וביקשה שאקח אותה אליי הביתה, וכבר במונית בדרך השחקנית ההיא אומרת לי: ‘אני צריכה אצבע’. בחיים לא קניתי אצבע כי היו מביאים לנו אונקיות, אבל קניתי לה. והגענו אליי, ועישנו-ועישנו, ולפנות בוקר פתאום מצלצלים בדלת, משטרה. הפכו את כל הבית, מצאו אצלה שקים על שקים של נאפאס, מלא סמים וכדורים שאפילו לא ידעתי מהם”.
עם צאתה מ-48 השעות בבית המעצר – בסיוע רפי שאולי ויהורם גאון – רינה הפכה לפרסונה נון-גרטה אצל חבריה. “שלושה ימים קודם עוד חגגו לי כולם יומולדת 30 במסיבה, ואיך שיצאתי מבית המעצר ראיתי מהצד השני של הכביש את שיסל ורציתי לגשת אליו, והוא צועק לי: ‘אל תעברי את הכביש! עוקבים אחרייך!’. תאר לך את ההרגשה שלי. נשבר בי משהו לתמיד מבחינת ידידות וחברים. גם אריק לא צילצל לשאול אם הוא יכול לעזור לי במשהו”.
רינה ההמומה נמלטה לחודש וחצי בסיני, “רק אני והים ואסיד ושני ערבים עם גמל”, ובאחד הטרמפים בסביבה התאהבה בבחור אמריקאי. והתחתנה איתו.
“הוא היה אולד-מאני, גר במלון יוקרה בלוס-אנג’לס, ושם נחַתי. וכל יום מספרה ושופינג וארוחות ערב בחדרים פרטיים, ומעבר לכביש מסיבות קוק עם שר – ואני נורא יפה, לבושה משהו, ובעלי מבין ביין, היו לו שבע מסעדות, מטוס, אופנוע...”
תמר: “ופשט רגל!”
רינה: “ואז הוא פשט רגל. הבאתי לו צ’ק מסרט שעבדתי בו ואמרתי לו: ‘תפקיד בבנק’ – והוא פרט אותו ונתן הכול טיפים לעובדים שלו”.
אבל כשתמר שילבה איתה כוחות בהוליווד, העניינים התחילו להסתדר. “שכרנו דירה בשכונה נהדרת – נורת’ הוליווד, שהפכה אחר כך לסטודיו סיטי – וקיבלנו טלפון מרפי שאולי, ‘קחו את הטלפון של ארנון מילצ’ן, הוא ביקש שתצלצלו, הוא יסדר לכן את החיים’ – אבל לא צילצלנו. הייתה לנו הרגשה שמשהו לא בסדר עם הבן אדם, וצדקנו. כי הוא היה מגיע בזמנו לדירה שלנו ברמברנדט עם אישה צרפתייה, דוגמנית מקסימה, והוא לא עישן, וזה לא נדבק. כשאבא שלו נפטר, ישבתי איתו על הבר ב’מנדי’ס’, ובראש מורכן הוא אמר: ‘אני צריך לטפל עכשיו באחותי ובאמא שלי, אני לא יכול להתפרפר יותר’. וכשהגענו ללוס-אנג’לס כבר אמרו שהוא עובד במוסד, קונה נשקים, ולא בשביל זה באנו לאמריקה. בשביל זה אפשר לחזור הביתה”.
מנחם גולן וסרטי קאנון, שכבשו את הוליווד בשנות ה-80, היו דרך קלה יותר להתברג פנימה. “מנחם היה כמו אח שלנו”, רינה אומרת, “בן אדם גס רוח וכל מה ששמעת עליו”.
תמר: “הוא היה חרא של בן אדם!”
רינה: “חרא שבחרא! אבל הוא סידר לנו ויזה לאמריקה”.
ובסיוע כמה חברים טובים שהכירו עוד בארץ – בהם לי מרווין וקיפר סאת’רלנד – האחיות השתלבו בתעשייה כמעצבות תלבושות, וזכו להערכה מיידית. “נסענו לשנה, אבל אחרי שלוש שנים נורא זרמנו והלך לנו”, רינה נזכרת. ואחרי שהלבישו לא מעט סרטים, הן הבינו ש”אם אתה עובד רק בשביל HBO או שואוטיים, אתה לא צריך כל הזמן ללכת לראיונות כדי לקבל עבודה, אלא עושה סרט אחרי סרט, וגם משלמים לך כל דבר: אתה מאחסן את הבגדים אצלך בבית? 400 דולר לשבוע. מדידות בבית? אלף דולר. משלמים לך בריאות, רכב, ואלף דולר ליום אחרי שבארץ קיבלנו אולי 500-400 לשבוע”.
באו לשנה, נשארו 24 שנים. הפכו חברות טובות של ג’וליה רוברטס הצעירה (“אח שלה, אריק רוברטס, היה הבן אדם הכי קרוב לנו”) ושל דניס הופר (“הוא מת חודשיים לפני שעזבנו, אבל היה כמו אח. איזה איש, מאוד כואב לי שמת”, תמר אומרת). באמצע אפילו התבשרו שאבא השאיר להן, עם מותו, מכתב. “ושם, בבולגרית, הופיע שם של בנק בהלסינקי ובקשה שאמא לא תדע. ‘זה בשבילכן, לא בשביל אמא שלכן’ – והיו שם רבע מיליון דולר”.
מהכסף קנו את הבית בסטודיו סיטי, ועקרונית כבר ראו באופק את הסוף ההוליוודי הטוב לסיפורן המתגלגל.
אבל אז משהו נוסף קרה.
“היינו קבוצה של חברים”, תמר נזכרת, “כל יום ראשון היינו יושבים ועושים על האש אצל מישהו, ובאחד המפגשים השחקן סקוט גלן – שעבדנו איתו הרבה ונהיה ממש קרוב – אמר: ‘אני עוזב את הוליווד בגלל מילצ’ן’ – הוא רב איתו על הסט – ‘ואני יכול לעשות את זה כי השקעתי לפני כמה שנים ככה וככה אצל ברני מיידוף, ועכשיו יצאתי עם מיליון דולר’. כולנו נדלקנו. אני כבר הייתי אחרי התקף לב, ידענו שלא נישאר בהוליווד בגיל 80, והבטיחו שמיידוף נותן 12 אחוז לשנה על הכסף, וראינו את הכסף שסקוט גלן עשה, וברגע ששמענו שגם ספילברג שם אצלו כסף, אמרנו: זה בטוח”.
תמר: "השחקן סקוט גלן אמר לנו: 'אני עוזב את הוליווד בגלל מילצ'ן, ויכול לעשות את זה כי השקעתי אצל מיידוף'. כולנו נדלקנו, וכששמענו שגם ספילברג שם אצלו כסף, אמרנו: זה בטוח"
הקבוצה התארגנה להשקעה משותפת, “כי אתה לא יכול להיכנס למיידוף עם פחות משני מיליון דולר לבן אדם”, והבנות נערכו לעסקת חייהן. “מכרתי את דירת הגג שכבר הייתה לי ברחוב ישראליס בתל-אביב”, תמר אומרת, “ומכרנו את הבית בהוליווד לזוג יפני צעיר שרצה אותה כהשקעה ונתן לנו להמשיך לגור בו, ויחד עם שאר החבר’ה לקחנו עורכי דין ורואי חשבון ונכנסו למיידוף. נתנו לו 1.8 מיליון דולר, וכל שלושה חודשים קיבלנו ניירת כמה הרווחנו, והכול נראה טוב, ושנים היינו מושקעות והאמנו שיש לנו מיליונים”.
רינה: “ובוקר אחד אנחנו פותחות סי-אן-אן במטבח עם כוס הקפה הראשונה, ואנחנו רואות את מיידוף הולך עם אזיקים. ותמר ישר אמרה לי: אני רואה את הכסף שלנו באזיקים! אבל לא חשבנו לרגע שלא ימצאו או יחזירו משהו – האיש ישב על שבעה מיליארד! והתחלנו לרדוף אחרי הכסף, ועורכי הדין לוקחים ממך 5,000 דולר לשעה, סוחטים לך את הנשמה, ובסוף גרוש לא מצאו. וראינו סביבנו בשכונה אנשים עם עגלות מהסופר וכל תכולת חייהם בפנים. וכל בית שלישי הועמד למכירה”.
איך שרדתן?
“קיפר סאת’רלנד החזיק אותנו הרבה זמן”.
תמר: “קיפר הוא אח. הוא רצה לקנות לנו בית בישראל”.
הן לא קיבלו בית מקיפר, אבל ידעו שהפעמון הגדול של חייהן צילצל, ושהן מוכרחות לחזור. “עשינו עוד סרט אחד בשביל עורכי הדין, וזהו. וכשחזרנו לארץ עבדו עלינו חזק – שלחנו מראש אלפי דולרים כדי לשכור דירה שאמרו לנו שהיא כמו קונדו בסנטה-מוניקה על המים, ואז הגענו לשם והתברר שזו דירה בשכונת פשע בנתניה, שאי-אפשר להשאיר שם אפילו מזוודה ללילה”, תמר זוכרת. “זיינו לנו את הצורה, אבל גרנו במקום הנורא הזה שש שנים, כי לא היה לנו כסף. אפילו לג’וזי כץ, אחות שלנו, לא התקשרנו כי היינו בכזה דאון ולא רצינו להפיל את זה על אף אחד. ואחרי שש שנים חסכנו מספיק כדי לשכור דירה בתל-אביב”.
ובכך הושלם למעשה המסע והתאומות חזרו לתל-אביב המפויחת – וכרגע גם חפורה והרוסה ועדיין די מעושנת – שבה הכול התחיל. כבר 13 שנה שהן כאן, ואף אחד – מלבד בעל הדירה – לא ממש יודע עליהן. רוב מי שהכירו ואהבו מת, והשאר, הן אומרות, סניליים, או כמו שהן קוראות לזה “עם אולד-טיימר”. אלצהיימר, הכוונה.
היו להן בעלים, כן – זמניים, קצרי מועד, “הייתי נשואה שלוש פעמים, מתוכם פעמיים לחולרות”, תמר אומרת – ולא היו, ואין, ילדים. יש רופאי קופת חולים, שאינם מצליחים לפתור את תמר מכאבי התופת וסיבוכי העיניים של מחלת הגרייבס, וישנה הדירה מעל הכיכר, ויש להן זו את זו, וישנם זיכרונות בלתי נתפסים כמעט מחיים שנחיו בעוצמה ותשוקה וכאב ושמחה ואהבה ואובדן.
וישנם עשרות השמות המפורסמים שהאחיות חלפו ברקע חייהם כמו שתי פורסט גאמפיות מקומיות שריצדו שם לאורך שתי בוהמות תל-אביביות ואחת הוליוודית לפחות.
והחיים, אתם יודעים, הם כמו קופסת שוקולד. או קופסת ג’וינטים רפואיים שממנה הן מציעות לי להתכבד. והחיים בגיל 82 אולי לא מתחילים, אבל רחוקים מלהיגמר, ובסוף כולנו חיים בסרט. “למדתי לחיות בשלום עם עצמי ועם מי שאני, ולא להיות נגטיבית כלפי אנשים אחרים”, רינה אומרת. “אם הם בנגטיביות, זו בעיה שלהם, לא שלי. בהוליווד לא היינו חלק מהסיפור של הוליווד, היינו תמר ורינה מרחוב לבונטין ובאנו להתפרנס וללמוד. ולמדנו, ונורא נהנינו, ומה שאני היום זה אדם שלם עם עצמו, מה שלא הייתי הרבה שנים”.
פורסם לראשונה: 07:14, 11.11.22