מאגרי ידע על תחום האופנה בישראל דלים עד כמעט בלתי קיימים, ואת הכותרים העבריים במדף ספרי העיון והמחקר בתחום ניתן לספור על יד אחת. לפני כארבע שנים הושק אתר ארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר, אשר לאחר שנים מאחורי דלתות סגורות, מוצגים בו כעת לעיני הציבור כ-2,500 פריטי לבוש ואביזרים. בנוסף, רק מעצבים בודדים השכילו להרכיב ארכיון, ביניהם דורין פרנקפורט, טובה'לה חסין ואילנה אפרתי.
אל הזירה המצומצמת הזו מצטרף היום "עיצוב אופנה בישראל – ציר הזמן", אתר אינטרנט חדש של המאיירת ומעצבת אילנית שמיע, שבנתה ארכיון דיגיטלי מאויר של אופנה ישראלית משנות ה-40 ועד היום: ממייסדות האופנה הישראלית פיני לייטרסדורף למשכית ולאה גוטליב לגוטקס, דרך שמות נודעים יותר ופחות כמו גדעון אוברזון, דורין פרנקפורט, יהודה דור ובגד עור, ועד מעצבים עכשוויים כמו שחר אבנט, הד מיינר, מיכל ירסנש מנגיסטו ו-MICU. נכון להיום, האתר כולל למעלה מ-30 מעצבים והרשימה צפויה להתעדכן ולהתפתח במהלך השנה הקרובה.
9 צפייה בגלריה
"בעבר היתה בארץ תעשיית אופנה משגשגת אך אליטיסטית, שנעלמה לטובת מותגים מסחריים". טופר
(איור: אילנית שמיע)
על האתר החדש עבדה שמיע בשנה החולפת, בין סגר לסגר, תוך שהיא מנסה לברר בינה לבין עצמה את היחסים האמביוולנטיים שהיא מנהלת בשני העשורים האחרונים עם אופנה, אליה הגיעה מתחום האמנות כבוגרת המחלקה לצילום בבצלאל. היא כתבה על אופנה ("ידיעות אחרונות", "הארץ") ומשנת 2003 מעצבת בגדים. בשנים האחרונות היא גם מאיירת בהקשרים של אופנה ועיצוב.
9 צפייה בגלריה
"אני לא עושה איור של בגד ספציפי, אלא לוקחת אלמנטים מתוך המכלול". גדעון אוברזון בשנות ה-60
(איור: אילנית שמיע)
"לא נהגתי לדפדף בערגה במגזיני אופנה ולא עקבתי אחרי הטרנדים המתחלפים, ומעולם לא התחברתי לצד 'הזוהר' של התחום", היא מסבירה. "באופן אישי, מה שאהבתי ואני עדיין אוהבת בתחום הוא מעשה העיצוב עצמו. תרגום של רעיון מופשט למוצר, לבגד, דורש הבנה של גוף האדם, הבנה בחומרים, וכיצד כל חומר מתנהג במגע עם הגוף ובמפגש עם סוגים שונים של מבני גוף. בנוסף, הוא מספר סיפור, מעביר תחושה מסוימת שאליה הלקוחות מתחברים, עד שבמפגש איתו הם מרגישים בבית".
את רשימת המעצבים גיבשה לפי עשורים על ציר הזמן, כשהיא נעזרת בכתבות אופנה וחומרים שפורסמו אונליין. על חלק גדול ממעצבי האופנה, היא מספרת, כמעט לא מצאה חומרים כתובים, לרבות דימויים ותמונות – מחסום שבו נתקלים כל העוסקים במלאכת האופנה בישראל.
"יש קושי גדול למצוא אינפורמציה ודימויים של מעצבים טרום עידן האונליין", היא אומרת. "לדוגמה, על מעצב כמו עודד גרא, שפעל בשנות ה-80 ואני זוכרת מילדותי, אין כמעט חומרים ברשת, למעט שתי תמונות בשחור-לבן". לדבריה, הארכיון שבנתה הוא "נקודת פתיחה לידע נוסף באופנה. זה כמו מפה שצריכה להיות מוצבת בכניסה לארכיון אופנה, וממנה אנשים יכולים להתעמק ולחקור יותר". שמיע מזמינה את הקוראים והמעצבים להוסיף ידע ותוכן לאתר, לצד תמיכה כלכלית בפרויקט הפרטי, בין אם על ידי תרומה כספית או רכישת איורים.
דלות הצילומים, בעיקר של גוורדיית המעצבים הוותיקה, הובילה אותה ליצור איורי אופנה הלוכדים את הרוח העיצובית של המעצב, המותג, בית האופנה. זהו מהלך מעניין של דימוי והיפוכו, מאחר שמעצבים רבים פועלים בתהליך של איור אופנה שממנו נולד הבגד, ואילו שמיע יוצרת איור בהשראת הבגד הסופי.
"אני לא עושה איור של בגד ספציפי, אלא לוקחת אלמנטים מתוך המכלול ומעניקה להם פרשנות אישית שמעבירה את הרוח העיצובית", היא מסבירה. כדוגמה היא נותנת את מעיל המדבר בעיצובה של פיני לייטרסדורף למשכית, שלא ניתן להתבלבל במקורות ההשראה שלו; ומנגד, בגד צהוב עם דוגמה של המעצב הוותיק ג'רי מליץ, שפעל בשנים 2012-1965, נוצר מתוך דימויים ישנים של מליץ ששמיע יצרה בהשראתם.
"אחד הדברים שגיליתי דרך העבודה על הפרויקט הוא השינויים שעברה תעשיית האופנה הישראלית – ממעצבים אייקונים בודדים לרשימה ארוכה של מעצבים עצמאיים", אומרת שמיע לסיכום. "בעבר היתה בישראל תעשיית אופנה משגשגת אם כי אליטיסטית, שנעלמה לטובת מותגים מסחריים ומפעלי טקסטיל. שינוי נוסף חל במהלך שנות ה-90, עם גל מעצבים צעירים שהגיע לשיאו בתחילת שנות האלפיים. מעצבים צעירים נהיו שם דבר, ובשיאו התקיים כאן יריד מעצבים פופולרי. בתוך כך, בטח ובטח כשמדובר בפרספקטיבה היסטורית, אני מכירה מעצבים שפעלו שנים ושיחקו תפקיד מרכזי, ונעלמו ללא זכר עם רגע סגירת העסק; אחרים שהגיחו לרגע ונעלמו, ואחרים שפועלים בהתמדה כנגד כל הסיכויים עד היום. החיבור של כולם ביחד על ציר הזמן, נותן תמונה שלמה ועשירה של עולם שאם נתנתק לרגע מהצרכנות ונתחבר לעיצוב, נראה שיש בו כל כך הרבה יותר מטרנדים ומבצעי סוף עונה".
