השבוע יעלה צלם האופנה והדוגמן עומרי רוזנגרט על מטוס לפריז, העיר שבה נולד וגדל עד גיל שש, העיר שאליה עזב בשנית לפני כשלוש שנים עד שהקורונה החזירה אותו הביתה, לתל אביב. עכשיו הוא נוסע שוב, לתקופה מוגבלת של חודש וחצי שבמהלכה יעביר סדנת אמן בבית הספר Paris College Of Art, שבו השלים תואר שני בצילום אופנה תוך כתיבת תזה בנושא השפעת הרשתות החברתיות על צילום אופנה. אם לפני הקורונה הוא רצה "לברוח מהארץ", מכר את האופנוע ואת מכונת הכביסה ולא הביט לאחור, הפעם הוא תוחם את הנסיעה בזמן ומעוניין לשוב לדירתו שבמתחם נגה ביפו. פריז תמיד תהיה לו. תל אביב, לדבריו, עכשיו מחבקת אותו.
כבר עשור שרוזנגרט (32) הוא אחד הדוגמנים העסוקים בישראל. ראיתם אותו בקמפיינים של אירוקה לצד נטע אלחמיסטר, באתא ולאחרונה גם בקסטרו. בשנתיים האחרונות הוא גם הוסיף לעצמו את התואר צלם אופנה, כשעשה את הדרך מקדמת המצלמה אל מאחורי הקלעים. לכאורה, מדובר בצעד קטן על סט הצילומים, מרחק של פחות ממטר. למעשה, מדובר בשינוי תפיסה שהוא עובר עם עצמו, כמו גם עם הצוותים שהיו רגילים לראות אותו מבעד לעדשה ועכשיו ניצבים לצידו.
10 צפייה בגלריה
"בשנתיים הראשונות שלי כדוגמן, לא דיברתי על זה עם אף אחד. פחדתי שישפטו אותי". רוזנגרט
(צילום: עומר רביבי)
בעידן דיגיטלי שבו כל מאפר עם טלפון חכם על הסט הוא צלם פוטנציאלי, מודה רוזנגרט שהיה לו חשש קל מהיחס שיקבל מהקולגות בתעשייה. אלו שצילמו אותו קודם ועכשיו הוא נוגס בעבודה שלהם. "יש לי הערכה מאוד גדולה למקצועיות ולידע, ולכן היה לי חשוב ללכת וללמוד את המקצוע בתואר שני (יש לו תואר ראשון בתקשורת מאוניברסיטת רייכמן), כי ידעתי שאני רוצה את זה מאוד", הוא אומר. "גם לא באתי והכרזתי 'אני צלם'. התחלתי כעוזר צלם במשכורת של 250 שקל ליום".
מתי אמרת לעצמך "אני צלם"?
"רק כשהגעתי לפריז לפני שלוש שנים. עשיתי סוויץ' בראש ואמרתי שאני צלם. זה גם מה שעשיתי כל יום כל היום בבית הספר, שם מכניסים לך לראש כל הזמן שאתה אמן, לא צלם. אבל אמן גדול עליי. בפריז גם לא הכירו אותי – עזבתי את חיי הלילה (רוזנגרט היה הבעלים של מספר ברים, א"י) ואת מותג הטי שירטים שהיה לי – ופתאום אני הנער החדש בקולג'. אני זוכר שביום הראשון ללימודים היה קר והזעתי בכל הגוף. רעדתי מפחד. אלו תחושות שאני מכיר מ'תסמונת הדוגמן'. אנשים נרתעים ממני בגלל החזות שלי, אומרים לעצמם בלב, 'סע מפה, פריטי בוי'".
10 צפייה בגלריה
"יש לי הערכה מאוד גדולה למקצועיות ולידע, ולכן היה לי חשוב ללכת וללמוד". קמפיין חורף לקרולינה למקה
(צילום: עומרי רוזנגרט)
היופי הוא קללה?
"אני מפחד ממנו קצת, כי יש תחושה שלהיות יפה זה לא בסדר. עד היום אני מפחד להיראות טוב ועם זאת אני מודה על כך. בשנתיים הראשונות שלי כדוגמן, לא דיברתי על זה עם אף אחד. רק כשפתאום הופעתי על שלט גדול באיילון עם נטע אלחמיסטר ופתחתי תצוגה של שי שלום (בשבוע האופנה לשנת 2015, א"י), כבר אי אפשר היה להסתיר. פחדתי שישפטו אותי. הרבה שנים אני חי עם המשפט שקל לי לפתוח דלתות, אבל החוכמה היא להישאר בחדר".
אתה מרגיש שאלו תחושות שמלוות רק דוגמנים גברים? שלדוגמניות קל יותר להיות "יפות"?
"בסופו של דבר, זה מאוד אישי. יש לי על זה גם שיחות עם דוגמניות, ונראה שלכל מי שנמצא במקצוע הזה יש שיפוט עצמי גבוה מאוד. אני חושב שלא סתם בחרתי להסתתר מאחורי המצלמה, שמאפשרת לי לבחון מחדש את מקומי כדוגמן ולבטא את עצמי במקום שבו שופטים אותי".
10 צפייה בגלריה
"רק כשהגעתי לפריז לפני שלוש שנים. עשיתי סוויץ' בראש ואמרתי שאני צלם". קמפיין ולנטיינ'ס לפמינה
(צילום: עומרי רוזנגרט)
"כצלם, אין לי אידיאל יופי מסוים"
בשנתיים האחרונות הספיק לצלם קמפיינים מסחריים ל-FIX (מותג האופנה הראשון שמיהר לנסוע לדובאי לצלם קמפיין ישראלי באמירויות), מותג המשקפיים קרולינה למקה, מותג ההלבשה התחתונה פמינה, סטיב מאדן ישראל ואחרים. ההתחלה, הוא מספר, הייתה יחסית קלה. הקשרים שצבר בענף והעובדה שהוא חתום כדוגמן בסוכנות יולי, סייעו לו ללהק דוגמניות מהשורה הראשונה להפקות אופנה שיצר: מבת הזוג לשעבר עדה זמורה (אשר כיום חיה בניו יורק ונמצאת בזוגיות חדשה), שתמונותיה מפארות את עמוד הבית באתר שלו, ועד דוגמניות בינלאומיות כמאי תגר, חברה קרובה וקולגה לסוכנות.
10 צפייה בגלריה
"אני מצלם מאותה סיבה שאני אוהב לדגמן: אני אוהב אופנה". צילומים להיילייטס סטודיו
(צילום: עומרי רוזנגרט)
רוזנגרט מעיד על עצמו שהוא אוהב יותר מכל לצלם אופנה, אך שיטוט בעמוד האינסטגרם ובאתר שלו חושפים כי יש לו עין מדויקת כשזה מגיע לפורטרטים. תחת הקטגוריה Regarde comme tu es belle (מצרפתית: תראה כמה אתה יפה), הוא מצליח להקפיא את הזמן, ליצור את תחושת הקסם שמתרחשת ברגע אינטימי בין צלם למצולם – בין אם זה אביו על שפת הים, דוגמן אנונימי או עדה זמורה עצומת עיניים היוצאת כנימפה ממקווה מים. "אני קורא לזה צלם רגש", הוא מנסה להגדיר, "אני מנסה שהצילום יעצור אותך כצופה, אבל זה תלוי בכמה המצולם שלפניי משוחרר".
השאיפה שלו, הוא מספר, היא ליצור דימויים יפים. האתגר שלו כיום הוא גם לייצר בידול בתצלומים שמציפים את הרשתות החברתיות. התזה שלו, כאמור, בחנה כיצד השפיעו הרשתות החברתיות על צילום האופנה. המסקנה המרכזית שלו, הוא אומר, היא שבעשור האחרון הבקשה לאיכות ירדה אל מול הדרישה לכמות. "הכול השתנה, והיום קמפיין הדיגיטל יותר חזק מהקמפיין הרגיל", הוא אומר. "במקביל, זה גרם לפיחות במעמדם של דוגמניות ודוגמנים. ריבוי הפלטפורמות והצילומים הפכו את הצופה – המקצועי והלא מקצועי – ליותר רגיש. העין שלנו יודעת להבחין בין צילום טוב לצילום לא טוב. ואנחנו לומדים להבדיל בין צלם אופנה מקצועי לבין צלם אופנה שנולד והתפתח באינסטגרם".
את הדמוקרטיזציה הזאת בעולם האופנה אנו רואים גם בליהוק של לא-דוגמנים לקמפיינים והפקות אופנה. אך בעוד המגמה הזו התחזקה יותר בזירה הנשית, גברים עדיין נותרו מפוסלים כאלים יווניים. דוגמנים עם כרס או שערות בגב נשארו מודרים מהשיח. "האם נראה את זה בגברים? אני לא חושב", טוען רוזנגרט. "דוגמניות פלאס סייז, לדוגמה, כבר הפכו לחלק אינטגרלי משיח כולל על רבגוניות. יש יותר שוויון בחלקים גדולים של התעשייה, אבל באופנה הגבוהה בפריז יש עדיין חוקים של דוגמניות רזות וגבוהות, וגם זה בסדר. כצלם, אין לי אידיאל יופי מסוים, אני רוצה להתרגש ולמצוא יופי בכל מצולם".
"לא נותרו בתעשייה גברים דוגמנים"
הוא נולד בפריז, גדל ברמת אביב ומגיל 22 מדגמן. הוא קורא לזה דוגמן, במלעיל. אולי כדי לתת למקצוע חשיבות פחותה, לא משהו שכותבים בקורות החיים. אבל גם עכשיו, בעשור הרביעי לחייו, העבודות ממשיכות לזרום. "לאחרונה אני בודק עם עצמי מול המראה אם זה עדיין שם", הוא מהרהר. "הצטלמתי העונה לקסטרו והתרגשתי שאחרי עשור, התעשייה עדיין מחבקת ומפרנסת אותי".
מפתיע אותך שעדיין מלהקים אותך בזמן שיש דור חדש של דוגמנים צעירים?
"יש המון ילדים מעניינים עם אישיות מתפרצת, שבניגוד אליי גם יודעים לרקוד על הסט. אבל כשאתה מלהק לקסטרו את הדוגמן הצעיר, את המרגי, את המגניבים – בסופו של דבר, הלקוחות הוותיקים והמנכ"ל רוצים לראות גבר בן 30 פלוס, כזה שימכור מעיל לאבא עם שתי ילדות. לא נותרו בתעשייה גברים דוגמנים".
איך התחושה להצטלם כשיום קודם לכן היית בעמדת הצלם?
"כשאני דוגמן, אני לא מוציא מילה על הסט. לא על הפריים ולא על התאורה, למרות שלפעמים זה מדגדג לי. אני מת לומר לצלם 'אחי, תזיז את התאורה', אבל אני לא מתערב. אז כדוגמן, למדתי להזיז את עצמי לכיוון התאורה הנכונה. לא מזמן הייתי על סט ומעצבת השיער שמה לי חמר על הראש וזה היה נורא, אבל סתמתי. עכשיו היא עובדת וזאת היצירה שלה. האמת, זה כבר לא מזיז לי. על הסט אני משחק תפקיד".
יש הפרדה בין עומרי הדוגמן לעומרי האדם?
"יש הפרדה, בוודאי, כי ביום-יום אני לא דוגמן. זה שאתה בחור יפה, זה סבבה. אבל בסוף אתה מדגמן מעיל. אבל אני מצלם מאותה סיבה שאני אוהב לדגמן: אני אוהב אופנה, ואני אוהב ליצור תמונות יפות, בין אם לפני או מאחורי המצלמה".
לאחרונה צפו סיפורי הטרדה מינית בתעשיית האופנה של דוגמניות, ובמקביל התפרסמו סיפורים על הטרדות של גברים – נושא שהיה יחסית מושתק. האם חווית פעם הטרדה על סט צילומים?
"מעולם לא. אולי כי מיד אני הופך להיות חבר של כולם על הסט וכי לא התחלתי את הדרך שלי כדוגמן בגיל צעיר מדי. אני לא פראייר שבא לשחק".
וכצלם, איך אתה יוצר תחושה נעימה על הסט?
"מאחר שאני מגיע מעולם הדוגמנות, אז הרבה מהדוגמניות והדוגמנים הם חברים שלי. אני מביא איתי קלילות, ומקפיד שתהיה על הסט תחושה טובה ובטוחה".
