סליחה, במי מדובר?
שחקנית שמסתובבת על המסכים שלנו מאז שהייתה בת שלוש, מצוידת בשני אוסקרים, שני פרסי גלובוס הזהב - ועוד אחד על מפעל חיים (פרס שניצלה לנאום יציאה מהארון).
פוסטר התחילה את דרכה כנערת פוסטר כל-אמריקנית, בלונדינית ותכולת עיניים, והתבגרה מול העין התקשורתית (וללא עזרת כירורגיה מנחמת, כמו כה רבות מהקולגות שחולקות איתה את אותו שנתון). כבר כשהייתה בת 13 התפרסמה בסרטו של סקורסזה "נהג מונית". למרבה הצער, התפקיד בסרט גם הפך אותה למושא האובססיה של ג'ון הינקלי, אדם שניסה להתנקש בחייו של הנשיא רונלד רייגן בניסיון מטורף להרשים אותה.
ב-1991 היא נכנסה לפנתיאון ההוליוודי עם התפקיד של קלריס סטרלינג, סוכנת ה-FBI ב"שתיקת הכבשים".
פוסטר הפכה לאחת השחקניות הטובות והרבגוניות של דורה, ולאחת הדמויות המשפיעות של הקהילה הלהט"בית בהוליווד. היא, במידה רבה, ססמוגרף ההתבגרות של הדור שלה (ושלי) שמשקף את הדרך שעוברת התרבות הפופולארית וגיבוריה ב-50 השנים האחרונות – נהיית פוליטית יותר, מזדקנת, מתקלפת ממגננות מיותרות ומקישוטים מכבידים, הופכת את הבלונד לאפור בלי לאבד את היופי. זו דמותה כפי שהיא נראית בסרט של נטפליקס "ניאד", שבו היא מככבת לצד אנט בנינג, או בעונה הרביעית של הסדרה "בלש אמיתי" שמשודרת בימים אלה.
פוסטר היא הכוכבת ההוליוודית היחידה כמעט שהצליחה לחתור תחת התבנית המוכרת של הגיבורה הנשית ההטרוסקסואלית. בקולנוע ובחיים, היא אישה בעולם של גברים שלא מסתפקת בתפקיד שהוקצה לה. היא עוסקת במקצוע הכי מוחצן שיש, אבל חיה בתוך עצמה. יש לה 100 קרדיטים בתעשיית הקולנוע ו-0 מעורבות ברשתות החברתיות. היום, כשכל בוגרת ריאליטי מתחזקת מערך מסועף של תיעוד רשתי, הגישה שלה היא כמו מים במדבר.
למה אייקון?
את פוסטר הכרנו לראשונה כבת-בן בסרט "אליס לא גרה כאן יותר" - ילדה חצופה, צרודה שלא משחקת לפי הכללים. היא בעלת נוכחות נשית מהסוג שהוליווד מתקשה להתמודד איתה, כי היא לא כזו שאפשר לחתן עם הג׳ורג׳ קלוני התורן על רקע כתוביות הסיום.
ועדיין, היא שחקנית טובה מכדי לוותר עליה, היופי הקר שלה פוצע, והשילוב הזה של קשיחות ופגיעות מהלך קסם. לכן היא תופעה מתמשכת בקולנוע האמריקני וגם בעולם האופנה שמתאהב בה, שוב ושוב, אף על פי שהיא לא סינדרלה ולא פרינס -צ׳ארמינג (ואולי היא שניהם - באחת).ֿ
נכון שפוסטר היא לא הדמות הראשונה שקופצת לראש כשמדברים על הצימוד כוכבת הוליוודית וסטייל, אבל את המשחק האופנתי היא מבצעת היטב - מהמכנסונים שלבשה בגיל 13 בסרט נהג מונית והפכו ללהיט מכירות בארה"ב, דרך הקארה הבלונדיני הנצחי, ההיצמדות לארמני כמלביש שלה בטקסים, ועד ללסבו שיק עתיר החליפות הגבריות שהשתלט על ההופעות הציבוריות שלה בעשור האחרון. פוסטר יודעת לרתום את הסגנון שלה לטובת הפרסונה שהיא מטפחת, עד כדי יצירת זהות בין ג׳ודי פוסטר של הקולנוע לג׳ודי פוסטר של החיים.
בנובמבר האחרון היא הופיעה על השער של המגזין "אל" - עם כל 61 שנותיה, איפור מינימלי, חליפה שחורה מעל חזייה שחורה ושיער מוחלק לאחור.
גם שאר צילומי המערכת שלה בגיליון מתמכרים לתדמית המתעתעת מגדרית שלה – שמלת צינור בדפוס נמר, אבל גם כותונת גברית מעונבת שנתחבת לתוך חצאית פאייטים. אז אולי אפשר היה להתאמץ יותר ולצאת לטיול אל מחוץ לסטריאוטיפים היא-בינריים, אבל ראשית, זה נראה נפלא, ושנית- פוסטר היא כבר אגדה, אין לה יותר מה להוכיח. היא לא צריכה להמציא את עצמה מחדש. היא, וזה ברור, הדבר האמיתי.
למה לא?
פוסטר מתלבשת היטב, עם השמות הנכונים, הצלליות המתאימות ומינימום של פדיחות אופנתיות, אבל בניגוד לכוכבות שנראו כאילו נתפרו לתוך השמלות שלהן ואין להן שום בעיה עם זה, היא מתקשה להיות נינוחה בבגדיה. היא חסרה את חדוות ההתמכרות לאופנה. איכשהו היא תמיד נראית לא-בנוח, כאילו התווית מגרדת והתפרים מציקים ועוד רגע מישהו יבקש ממנה, חלילה, להחצין רגשות בפומבי.
ובכל זאת
מגיל מסוים, היא אומרת, זה כבר "זמנו של מישהו אחר". אתה עושה יותר מהדברים שאתה אוהב, ופחות מהדברים שאתה שונא, ומשחרר את הצורך לשלוט. ככה היא בוחרת את תפקידיה הנוכחיים, ככה היא בוחרת את בגדיה. היא לא אישה של מחשופים גדולים ולא של הצהרות אופנה דרמטיות, אבל אם רוצים לדבר על המושג "יוקרה שקטה" (ואני ממש מקווה שיפסיקו כבר לדבר על יוקרה שקטה) אז פוסטר מתאימה לו כמו כפפה ממותגת עם לוגו חבוי, ליד.
ואם במקרה דאגתם, אז יש לה כבר מחליפה עתידית: בלה רמזי היא הג׳ודי פוסטר הבאה.
