אצטדיון סמי עופר בחיפה אירח בחמישי בערב את תצוגת הגמר של המחלקה לאופנה של המרכז האקדמי ויצו חיפה. זו השנה השנייה שהמוסד מציג את בוגריו בין כותלי העיר ולא פוזל לתל אביב כבעבר, החלטה שמטבעה מבדלת את המחלקה הצפונית. בתחילת השנה נכנסה לתפקיד ראש המחלקה רחל גץ-סלומון, שהחליפה בתפקיד – ובאופן מעט מוזר באמצע השנה – את ראש המחלקה היוצאת מירב לביא.
גץ-סלומון, שנולדה וגרה במעלות-תרשיחא, מגיעה לתפקיד עם רזומה אקדמי. בניגוד לשני קודמיה בתפקיד ולראשי המחלקות לעיצוב של שנקר ובצלאל, היא אינה מגיעה מתוך התעשייה. גץ-סלומון היא בוגרת המחלקה לצורפות ואופנה מבצלאל, השלימה תואר שני בלימודי תרבות באו"פ ושוקדת בימים אלו על כתיבת הדוקטורט שלה בטכניון בנושא "אופנה וזיכרון: החצאית – חומר, צורה וחוויית העצמי".
החזון האקדמי שלה כראש מחלקה מצטלב עם הפרסומים האחרונים על החיבור הנרקם בין ויצו לאוניברסיטת חיפה. שני המוסדות נמצאים על סף איחוד היסטורי (מהלך דומה בין שנקר לאוניברסיטת תל אביב טרם קרם עור וגידים), שצפוי להכניס את תחום האופנה לאוניברסיטה ולייצר חיבורים בין מחלקות. "אופנה תקבל את המקום הראוי לה באקדמיה", היא אומרת בשיחה עם ynet. "החיבור לאוניברסיטת חיפה הוא פתח מדהים, עירוב דיסציפלינרי עם מדעי הרוח, לימודי סוציולוגיה ותיאטרון או המכון לחקר הים. הגיע הזמן שבתי הספר לעיצוב יצאו מהשטנץ".
11 צפייה בגלריה
"יש כאן אוכלוסיות מגוונות ואני רוצה לתת להן מקום. זה יהיה הייחוד שלנו". רחל גץ-סלומון
(צילום: יחצ)
למרות הכוונות הטובות של אקדמיזציה לתחום האופנה – ענף שעדיין נתפס כצידי כתחום מחקרי, בטח בישראל – המחלקה החיפאית עוד מחפשת את קולה. בזמן שהמחלקה לעיצוב אופנה בשנקר נמצאת עם הפנים לתחרויות בעולם ומנפיקה בוגרים לתעשייה, ובבצלאל הציבו סדר יום אקספרימנטלי על קו התפר בין אופנה לאמנות – חיפה נותרה מעט מאחור. "אני לא אהיה שנקר בחיים, זה לא הדי.אן.איי שלי. גם יש כבר, אז למה עוד אחד?" היא עונה בתגובה. "אני מאמינה בחיבור לסביבה, וכשאני מדברת על חיפה, אני רואה אותנו כמרחב אחד עם הים התיכון (אשתקד נערכה בחיפה הביאנלה הים תיכונית לאמנות שהוצגה בוויצו, א"י). בתוך כך, בשנה הבאה יהיה קורס בינלאומי עם אוניברסיטאות מטורקיה ופז במרוקו. הפנים שלי לשם".
עד כמה העובדה שאת יהודייה שומרת מצוות תקרין על אופי המחלקה, אם בכלל?
"אני מגדירה את עצמי כדתייה ואני חושבת שאבא שלי הוא הרב היחיד שמתפלל בכל בוקר להצלחת המחלקה לאופנה בוויצו", היא עונה בחיוך. "אני לא חושבת שאופנה ודת מתנגשות, והפרויקטים שלי בבצלאל היו בדרך כלל עם הרבה עירום. אני תמיד מביאה את מי שאני לכל מקום ואובססיבית לעיסוק בזהות. אני רואה בחיפה מרכז צפוני. יש כאן אוכלוסיות מגוונות ואני רוצה לתת להן מקום. זה יהיה הייחוד שלנו".
לפני שיתוף פעולה אזורי באגן הים התיכון או אקדמיזציה של המחלקה – לפי תצוגת הגמר של בוגרי 2022, לגץ-סלומון יש עבודה רבה. צפייה בתוצרי הבוגרים בחזרה הגנרלית שנערכה שעות ספורות לפני התצוגה גילתה רמה טכנית חלשה שהקרינה גם על הפרויקטים המעניינים והחזקים יותר מבחינה קונספטואלית. י"ח בוגרות ובוגרי המחלקה לאופנה הציגו עבודות שעסקו בנושאים אקטואליים מגוונים: החל בנושאים פנים-תעשייתיים של עולם האופנה, כמו קיימות (קולקציית הפסולת הימית של מאיה כסיף, לדוגמה) ומיחדוש בגדים, ועד לסיפורים אישיים של זהות, כמו פרויקט של בת למשפחה של לוחם צד"ל שעקרה לישראל בשנת 2000 עם יציאת צה"ל מלבנון.
הפרויקט הפותח, I used to be you של שירלי אברג'ל, עסק בדרי רחוב עם אוסף מערכות לבוש בצבעוניות עשירה ובצלליות מגוננות, אשר יצרו מעין כיסויי גוף. העודפות הוויזואלית והשילובים הלא-הרמוניים במכוון הצליחו להעביר את התחושה המציאותית של לבוש הנוצר טלאי על טלאי אצל חסרי הבית, ובנוסף סיפקו אוסף הדוק ויזואלית וקונספטואלית. עבודה מעניינת נוספת שיצרה הלימה בין רעיון לבגד הציגה גל בוזי עם הפרויקט "אני לא גיבור", שעוסק בפוסט-טראומה של חיילים. החיבור בין אובייקטים צבאיים כמעין "מסמנים" של החוויה לצד משחקי שקיפות, הצליחו להעביר את התחושה. ז'קט עם הכיתוב "קל באימונים, בקרב כבר נסתדר" בלט מעל כולם, כמו גם הסטיילינג הנכון שחיזק את הפרויקט.
בהמשך לדבריה של ראש המחלקה, נושאי זהות אישית בלטו אצל הבוגרים: החל בנושאים של דת וזהות, כמו הפרויקט "מתגרשים על זה" של גל מכלוף ו"גלגול נשמות" של הבוגרת הדרוזית שרה שלה, ועד מחלת הסרטן שממנה החלימה הבוגרת לירז יוסף בפרויקט "הסרטן הכי טוב שאפשר לבקש".
11 צפייה בגלריה
"אני מגדירה את עצמי לבנונית – אבל מה זה אומר עבורי?" פרויקט הגמר של מיקל דאוד
(צילום: יחצ)
המיקום הגיאוגרפי של ויצו חיפה מעשיר את המחלקה שנה אחר שנה בסטודנטים המגיעים מכלל החברה הישראלית: דרוזים בגליל, ערביי הצפון, יהודים מהפריפריה האופנתית של ישראל. כל אלה יוצרים מארג אנושי שהנחיה נכונה של צוות המחלקה יכולה לתפור ממנו פרויקטים ראויים ומעניינים, כמו זה של מיקל דאוד, שבגיל שלוש וחצי הגיעה עם משפחתה מדרום לבנון לצפת.
"אבא שלי שירת בצד"ל. גדלתי בחברה יהודית וכשהייתי צעירה לא הרגשתי מוזר שמדברים בבית עברית וערבית. רק בגיל ההתבגרות החלו לצוף אצלי שאלות של זהות אישית", היא אומרת בשיחה עם ynet. "אני מגדירה את עצמי לבנונית – אבל מה זה אומר עבורי? כי אני לא זוכרת משם כלום. האם אני בכלל צריכה להגדיר את עצמי?"
בפרויקט "מעבר לגדר/ג'ידאר", הציגה דאוד חמש מערכות לבוש שיצרו מתח בין דו-ממד לתלת-ממד תוך שילוב אלמנטים מקומיים, כמו הדפס של זיכרונות ותמונות מדרום לבנון או פרנזים שמתקשרים לשטיחי הקיר שהיו בבית הוריה בלבנון. סטיילינג טוב היה מסייע, כמו בהרבה פרויקטים אחרים, להקפיץ ולחזק את הפרויקט.
שני פרויקטים טובים וחזקים ויזואלית וקונספטואלית עסקו בפגיעות מיניות, נושא שטופל בעבר בהצלחה מרובה על ידי בוגר המחלקה המוכשר אהרון גניש, שסיים את לימודיו ב-2018. הפרסום הגדול שלו זכה פתח את הדלת לבוגרים נוספים שלא חוששים לדבר על כך בגלוי. עם זאת, הרמה הטכנית הגבוהה שהפגין אז גניש, לא באה לידי ביטוי מאז באף אחד מהפרויקטים של המחלקה.
הבוגרת שחר בר-לב הציגה את הפרויקט "ידיים זרות", שנוצר בהשראת בובת מריונטה ויחסים סאדו-מזוכיסטיים. בר-לב יצרה אוסף אופנתי מאוד ברמה העיצובית, עם שילוב של רתמות (Harnes) עשויות ויניל ומתכת שנתלו על ז'קט אוברסייז בצבע שחור או שמלת בלון ורודה. פרויקט נוסף שעסק בנושא היה של עופרי יוסף אזולאי, שיצרה בגדים שעברו מיחדוש – כלומר, פריטי טקסטיל שאספה ויצרה מהם בגדים חדשים. "זה התחיל מתפיסה אסתטית של מיחזור בגדים והמשיך לסדר יום אקולוגי של אופנה איטית", היא מסבירה.
בפרויקט "משחקי ילדים" היא עוסקת בטשטוש הגבולות המיניים במרחב הביתי עם דגש על טראומות מיניות בין דמויות מבוגרות לדמויות ילדים. "זה מתוך חוויה אישית שלי כנפגעת תקיפה מינית במרחב ביתי בגיל צעיר. לא רציתי להפוך את הפרויקט לאישי, כי הנושא יותר רחב", היא אומרת. שם הפרויקט לא רק מרפרר לאותו טשטוש גבולות ביתי, אלא גם לשפה העיצובית. חמש מערכות הלבוש שיצרה מציגות בגדי מבוגרים שנראים כאילו נוצרו מבגדים ומצעים ישנים לילדים, משחקים על קו התפר בין המבוגר לילדי, בין הישן לחדש, בין המוכר למוזר.
