לפעמים חזייה היא רק חזייה: שני גביעים קדמיים, רצועת רוחב, תפס בגב ושתי רצועות כתפיים המאפשרות את כיוונון האורך – עם ברזלים או בלי, מתחרה או כותנה, לפעילות ספורטיבית או כאובייקט פתייני בחדר השינה, בצבע גוף או פוקסיה, סקסית או קז'ואלית, להנקה או להיריון. מאז הופיעה החזייה כפריט לבוש מודרני בתחילת המאה ה-20 (עדויות ארכיאולוגיות על פריטים דומים לחזייה התגלו באירופה כבר במאה ה-15), כהמשך ישיר לפרידתן של נשים מכלובי המחוך, היא זכתה לאינספור דגמים וגזרות, ומופיעה בחנויות ההלבשה התחתונה או מבצבצת מתמונות של משפיעניות ומפורסמות ברשתות החברתיות, בין אם מוסתרת מתחת לחולצה או מובלטת בהתרסה כלפי חוץ. זאת בהנחה שהן לא ויתרו על חזייה.
אבל חזייה היא לא רק חזייה. היא פריט לבוש שמשמש כחפץ מעבר בין ילדות לנשיות, כמו גם מסמלת לטוב ולרע את היחסים המורכבים שבין נשים לגופן ולחזה שלהן בפרט. לא סתם נשים "שורפות" חזיות או פשוט מורידות אותה דבר ראשון כשהן נכנסות הביתה. את היחסים המורכבים האלה ניתן לראות בסרט התיעודי החדש "תמיכה מלאה", מסמך ויזואלי מרתק בבימוי מיכל כהן, הבוחן את יחסן של לקוחות המגיעות אל חנות החזיות "נועה" ביפו, מתערטלות פיזית ונפשית בפני המצלמה בתאי המדידה. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל דוקאביב 2024, שבו זכה בפרס סרט הביכורים הטוב ביותר, והוצג בסינמטקים לפני הגעתו לקהל הרחב ביום שבת (2 בנובמבר) בכאן 11 ובכאן BOX.
צפו: מתוך הסרט "תמיכה מלאה"
( באדיבות כאן 11, גרין פרודקשנס)
הרעיון לסרט הגיע מכיוונה של כהן, לקוחה ותיקה בחנות, ומשתתפות בו לקוחות וגם נשים שלוהקו לסרט בקשת גילים רחבה. מצעד העולות לרגל מגוון: אישה שחלתה בסרטן השד ונדרשת לחזייה המותאמת למצבה החדש לאחר ניתוח שחזור, אישה מוסלמית מיפו המדברת על השחרור שבצניעות, אם המגיעה עם בתה לרכוש חזייה ראשונה, טרנסג'נדרית בתחילתו של תהליך התאמה מגדרית, אישה שיצאה מחיי נישואים בעשור השביעי לחייה והחלה לראשונה לחיות ולהכיר את גופה. כולן משתפות בסיפורים אינטימיים – הטרדות ותקיפה מינית, זהות מינית, בחירה לעזוב את ישראל ועוד - ומאפשרות להתבונן בקרב הפנימי שהן מנהלות עם עצמן, בין אם בקול או בשתיקה.
את בוטיק "נועה" הקימה המעצבת נועה מונדשיין לפני 14 שנים בפינת הרחובות יהודה הימית ושדרות ירושלים ביפו, לאחר קריירה בינלאומית של כ-20 שנה בתחום ההלבשה התחתונה. במהלכן עבדה בחברות אירופאיות, הקימה מפעלים באסיה וסיפקה שירותי עיצוב וייצור למותגים בינלאומיים ומקומיים, ביניהם ויקטוריה'ס סיקרט, דבנהמם וונוס ויקטוריה היווני. בגיל 40, עם ילד בן שלוש והיריון שני עם בתה, היא החליטה לחזור ליפו שבה נולדה וגדלה ("על שולחן הבצק בקונדיטוריה של אבא שלי ברחוב שבטי ישראל"), ובה היא מתגוררת כיום עם בעלה ושני הילדים.
חמושה בחיוך מזמין, גזרה נערית ושיער קצר ומאפיר עם שניץ העולה מעלה כגל, מונדשיין (54) היא ההפך הגדול מכל מה שאפשר לדמיין מבעלת חנות חזיות, הגלנטריות האפלוליות מפעם, עם מוכרות שדוחפות ראש לתאים וזוג ידיים לחזה. בין אם באופן מקרי או כהחלטה עריכתית מודעת – המילה הראשונה בסרט היא "אפשר?" של המוכרת אתי מוסקוביץ, דמות שקשה לא להתאהב בה על המסך ובחיים. "וילון לא ייפתח מבלי שאני או אחת המוכרות נשאל אם אפשר. האינטימיות של אישה בתא היא שלה. זה קודש הקודשים", אומרת מונדשיין. "נשים רבות התרחקו מחנויות לחזיות לאורך שנים כי זה הרגיש כמו ללכת לגינקולוג".
"החזה הוא החזית – או שהיא מורמת או שהיא מושפלת"
"תמיכה מלאה" הוא שם דו-משמעי: תמיכה פיזית לחזה לצד תמיכה רגשית ללקוחות. מונדשיין משתפת בסיפורים על לקוחות שנכנסות ויוצאות תוך דקה עם חזייה חדשה, אחרות נשארות לבלות בחנות שעות ארוכות.
"יש לי ויכוח ארוך שנים עם הספר שלי, אבי פדידה, מה יותר רגיש לנשים: השיער או הציצים? הוא אומר שיער, אני חוזרת ואומרת שהחזה שלהן", היא מחייכת. "החזה הוא החזית – או שהיא מורמת או שהיא מושפלת, תרתי משמע. זה האיבר היחיד בגוף שמשתנה לכל אורך החיים שלך: מהילדות לנערות, במחזור, תוך כדי היריון, בהנקה. הוא מתקשה, מתדלדל, וגם משתנה רבות לאחר גיל העמידה. חלקם עוד גדלים בגיל 80! כל היום אישה מנהלת יחסים עם הציצים שלה, שלא לדבר על היחס של החברה. לשמחתי התחת תפס קצת תאוצה לאחרונה, אז הפוקוס עובר אליו. לא פשוט להיות אישה, אבל זה מהמם".
ובכל זאת, נשים רבות מנהלות יחסים מורכבים עם החזה שלהן. חלקן נושאות מטענים מהבית שבו גדלו, תגובות מהסביבה, או שינויים פיזיולוגיים של הגוף שמקרינים על תחושת העצמי. מודל היופי המשתנה לא תורם לחיזוק האגו, בין אם זה חזה קטן ושטוח שנשים רבות רצו בעקבות ה"הרואין שיק" בשנות ה-90 או חזה גדול שהגיע בשנות ה-2000, תחילה עם מפורסמות שפמפמו בתקשורת סיפורים על הגדלת חזה שעברו (ואז על הוצאת השתלים) ועד הגוף הפוסט-מודרני של קים קרדשיאן שעוצב באזמל מיומן של מנתחים פלסטיים. מונדשיין טוענת כי האחרונה תרמה לשיח חיובי של מודל היופי. "יותר ויותר נערות גאות בקימורים שלהן", היא אומרת, "אבל זה תהליך. מעט מאוד נשים מגיעות עם אהבה טהורה לאיך שהן נולדו".
6 צפייה בגלריה
"יותר ויותר נערות גאות בקימורים שלהן, אבל זה תהליך". מתוך "תמיכה מלאה"
(צילום: תוליק גלאון)
"אני חושבת שלכל אישה יש מודל של איך היא הייתה רוצה להיראות, והוא לא בהכרח מציאותי", מחזקת אתי מוסקוביץ (60), בעלת ניסיון של למעלה מ-20 שנה בניהול מכירות בתחום, שעובדת ב"נועה" מיום הקמתה. "ראיתי הרבה נשים שלא מרוצות ממה שהן רואות במראה. המרוצות הן אחוז קטן. אתמול הייתה פה נערה בת 15 שפרצה בבכי בתא והרגשתי שאני רוצה ללכת להציל אותה! לכל החברות שלה יש ציצים קטנים ולה יש ציצי גדול. אמרתי לה 'הן מקנאות בך! כל בחורה בגילך רוצה ציצים גדולים. לא את זו שצריכה לבכות, את המבורכת'. היא יצאה מכאן מאושרת. זה לא עניין של למכור עוד חזייה – אתה יכול תוך דקות לשנות תודעה לבן אדם. בסוף הן יוצאות מאושרות ואני חוזרת הביתה מסופקת".
מוסקוביץ: "הרבה נשים שאני פוגשת חושבות שהן שמנות ושיש להן חזה גדול. נשים עם מידת חזייה 65F מספרות לי שהן מעוניינות בניתוח הקטנה. לא יודעת, בעיניי לא לאהוב את הנשיות שלך זה לא תקין. לפני 20 שנה הגיעו אם ובת לחנות שניהלתי, והאמא אמרה ליד כולם ששום דבר לא יצליח להרים את החזה הגדול של הבת שלה. ככה את מדברת על הבת שלך? אם את הציצים את לא יכולה – אז לפחות תרימי לה את הנפש ואת הנשמה"
הדעות הקדומות שאיתן נשים מגיעות על עצמן הן רבות. "הן חושבות שהן מכוערות נורא ושהן לא ימצאו חזייה שמתאימה להן", אומרת מונדשיין. "ולכל אחת יש רעיון איפה הציצי שלה צריך להיות, שזה כבר נושא שנע בין דעה קדומה לטרנדים". על אף הנימה הביקורתית, היא גם מלאה בהרבה פירגון: "הישראליות מאוד מודעות לאופנה ולטרנדים בחזיות".
"הרבה נשים שאני פוגשת", מוסיפה מוסקוביץ, "חושבות שהן שמנות ושיש להן חזה גדול. נשים עם מידת חזייה 65F (היקף 65 וקאפ F) מספרות לי שהן מעוניינות בניתוח הקטנה. לא יודעת, בעיניי לא לאהוב את הנשיות שלך זה לא תקין. זה קורה בגלל שילוב בין השפעות סביבתיות, תחושה אישית והבית שממנו הן מגיעות. לפני 20 שנה הגיעו אם ובת לחנות שניהלתי, והאמא אמרה ליד כולם ששום דבר לא יצליח להרים את החזה הגדול של הבת שלה. ככה את מדברת על הבת שלך?" היא נדרכת. "אם את הציצים את לא יכולה – אז לפחות תרימי לה את הנפש ואת הנשמה".
6 צפייה בגלריה
"האינטימיות של אישה בתא היא שלה. זה קודש הקודשים". אתי מוסקוביץ ונועה מונדשיין
(צילום: טל שחר)
"במשך שנים לא העזתי לעלות על דל שפתיי את המונח 'ניתוח הקטנה'. אני גם בחיים לא אציע מיוזמתי ללקוחה, אבל אם מגיעה בחורה צעירה עם חזה גדול שמקשה עליה והיא תדבר איתי על זה – אני עונה שכדאי לשקול", אומרת מוסקוביץ ומספרת על מקרה שנחשפה אליו לאחרונה: "הגיעה לחנות נערה בת 15 שרק מתחילה את החיים שלה ועוד לא סיימה לצמוח או התחילה לקחת גלולות מניעה שמגדילות את הציצים, והחזה שלה כבר עם קאפ במידה K. היא עלולה להגיע למצב שלא ימצאו מידות עבורה".
מונדשיין מצביעה על השינוי בגודל החזה של נשים כתוצאה מהורמונים הנמצאים בתזונה. כשהיא נשאלת שאלה תמימה כמו מה המידה הממוצעת כיום, היא פוצחת בהסבר מקיף.
"כשעיצבתי לחברה צרפתית בשנות התשעים, 75B נחשבה למידה הנמכרת בעולם. אחר כך זה עבר ל-75C ו-80C, כי הגוף גדל בכל כיוון. רוב הנשים בישראל חושבות שהן 85c.יש הבדל מאוד גדול בין המידה שנשים חושבות שהן, ובין המידה האמיתית. הן יכולות לצאת מפה 65H או 75F או 70G", היא מסבירה. "השינויים בעולם וגם בישראל טמונים במה שאנחנו מכניסים לפה. האוכל הישראלי מפוצץ הורמונים, בין אם נרצה או לא. גם אם תהיה טבעוני ותאכל רק מזון אורגני, הפלסטיק של קופסאות האוכל משחרר חומר מדמה אסטרוגן. גם המים המותפלים לחקלאות מלאים בהורמונים. הרבה נשים בישראל לוקחות גלולות למניעת היריון, אחרות נמצאות בטיפולי פריון מהגבוהים בעולם, וההפרשות שלהן מגיעות לביוב שעובר התפלה. וזה עוד לפני ההורמונים במוצרי בשר וחלב. מגיעות לחנות נערות בנות 13 ו-14 עם מותניים צרים ומידת חזה KK או L. זה כבד להן ואף בגד לא מסתדר להן. ואת כל זה הן עוברות בחברה ביקורתית".
"לגדל ילדים עם חזייה לא נכונה זה עינוי"
התשוקה של מונדשיין לחזיות הגיעה מסבתה, שעלתה לישראל ממולדובה. עבודות היד, לרבות רקמה ותפירה, הקסימו את הילדה הצעירה שבגיל 11 כבר תפרה על מכונה ביתית ורקמה. התחביב הביא אותה למגמת עיצוב אופנה בתיכון הדתי אמי"ת תל אביב. בצבא שירתה בגרעין נח"ל בקיבוץ עין צורים בשפלה, שם פעלה חברת בגדי העור המיתולוגית תדמור, שייצרה בגדי עור לייצוא. מהר מאוד היא מצאה את עצמה מסייעת למעצבי החברה בסטודיו. התחנה הבאה במסלול המקצועי שלה הייתה המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר, אותה סיימה בשנת 1995 עם פרויקט גמר בהשראת ציוריו של בוטיצ'לי, שכלל שמלות ערב רומנטיות זרועות אבני חן. ראש המחלקה הנוכחי אילן בז'ה היה בן כיתתה.
כבר בשנה א', היא מספרת, אהבתה לתחום הלנז'רי לכדה את עיניהם של מוריה, ובראשם לאה פרץ, לימים ראש המחלקה המיתולוגית. בתום אותה שנה נשלחה לסטאז' במרקס אנד ספנסר. היא נפגשה עם פיטר וולף, שהיה בעל חברת אופנה שסיפקה שירותי עיצוב לקמעונאית הבריטית. "זו הייתה אהבה ממבט ראשון", היא נזכרת. בהמשך ניגשה לתחרות של חברת ההלבשה התחתונה הצרפתית וריאנס והוזמנה לעבוד בה בחופשת הקיץ שבין שנת הלימודים השלישית לרביעית. בתום לימודיה קיבלה הצעת עבודה מוולף ובמשך 20 שנה עבדה בשוק הבינלאומי. תחילה לצידו, בהמשך כעצמאית, ועד היום היא נותנת שירותי עיצוב וייצור לחברות מקומיות, אבל בהיקף מצומצם מאוד.
מונדשיין: "יש הבדל מאוד גדול בין המידה שנשים חושבות שהן, ובין המידה האמיתית. השינויים בעולם וגם בישראל טמונים במה שאנחנו מכניסים לפה. האוכל הישראלי מפוצץ הורמונים. גם אם תהיה טבעוני ותאכל רק מזון אורגני, הפלסטיק של קופסאות האוכל משחרר חומר מדמה אסטרוגן. גם המים המותפלים לחקלאות מלאים בהורמונים. מגיעות לחנות נערות בנות 13 ו-14 עם מותניים צרים ומידת חזה KK או L"
לאחר 17 שנים במטוסים, החליטה לפתוח את החנות ביפו – לא בדיוק המיקום שהייתם מצפים למצוא בו בוטיק לחזיות. מתחם יהודה הימית שעבר בשנים האחרונות ג'נטריפיקציה עוד היה אז בחיתוליו, מצועצע פחות מהמהפך שעבר שוק הפשפשים הסמוך. כיום עוברת לידו הרכבת הקלה. בחלון הראווה הפונה לרחוב עמדה עד לאחרונה חזייה אדומה וענקית של המותג האמריקני "אלילה" במידה 125N, שקשה לא להגיב אליה ותלויה כיום על קיר העץ שבחנות.
"היה לי חשוב לפתוח בוטיק שייתן מענה לכל נערה ואישה, בכל צורה ובכל גיל", אומרת מונדשיין. "אני חיה ביפו ההטרוגנית שאני אוהבת אהבת מוות בזכות המגוון האנושי, ורציתי חנות שנשים מרמת אביב וגם נשים מיפו ירגישו בה בבית. בהתחלה הרימו גבות על המיקום, אבל לאט-לאט הבינו שזאת בחירה מדויקת".
6 צפייה בגלריה
"אני פוגשת נשים מבוגרות שלא יודעות איך חזייה צריכה לשבת. אני לא שופטת אותן". אתי מוסקוביץ
(צילום: טל שחר)
את מוסקוביץ הכירה לפני 22 שנה, כשהאחרונה ניהלה חנות של חברת Women Only בהרצליה. מונדשיין הוזמנה לעבוד בפיתוח הרשת (שלימים הפכה לרשת ליה לונדון) והקשר בין השתיים נשמר. מוסקוביץ נולדה וגדלה בדימונה, שאותה עזבה לתל אביב בגיל 39 כשהיא גרושה ואם לשתי בנות. היא התגלגלה בעבודות מזדמנות עד שהגיעה למכור חזיות ואף עברה הכשרה מקצועית. בסרט היא מספרת בחיוך על כך שהתגרשה בגיל צעיר, ככל הנראה כי כל היום הייתה לבושה בבגדים מוכתמים באקונומיקה, נושא שיחה אהוב עליה גם כעת.
את הציצים גילתה רק בגיל 40. "בגיל 15 אמא שלי לקחה אותי לסלון רוזנטל בדימונה, שמכר חזיות בצבע גוף ובצבע שחור. לפעמים היה גם לבן", היא נזכרת. "ועם זה הלכתי כל חיי. לא הבנתי מה זה המספרים והאותיות, מה מתאים לי ומה לא. ידעתי שיש לי את גיטה שאני הולכת אליה באופן קבוע – עולה במשקל, יורדת, היריון, הנקה, והיא שולפת לי חזייה מתאימה. בדיעבד, החזייה אף פעם לא התאימה לי. לגדל ילדים עם חזייה לא נכונה זה עינוי, כי כל הזמן את מתכופפת והחזה יוצא. התסכול לפתח טכניקות איך להכניס את הציצי בחזרה לחזייה מבלי שאנשים יראו, היה יומיומי".
עד כמה את מסוגלת להכיל את כל הסיפורים האישיים של הלקוחות?
"גיליתי על עצמי שאני מלאה באמפתיה. אני יכולה להיכנס לתהליך אישי עם לקוחה ולשבת ולמרר איתה בבכי בתא. מי שלא מתחבר, שלא יעבוד עם אנשים".
יש קטע בסרט שאת בוכה על אמא שלך שנפטרה בגיל 76, ושאלתי את עצמי אם את בוכה עליה או על עצמך?
"על אמא שלי שהלכה לעולמה ממחלה תוך זמן קצר. רק עכשיו גיליתי שהניתוק מחבל הטבור היה לי מאוד קשה. אמא שלי הייתה מי שקישרה ואיחדה את כל המשפחה. אני דומה לה מאוד".
"רק בעשור האחרון הורים מדברים עם הילדים שלהם על גוף"
בעידן של רכישות אונליין, בין אם מאתרים ייעודיים של מותגים או דרך המלצות של משפיעניות עם אפס ניסיון בהתאמת חזייה – האם לחנות חזיות המחזיקה 189 מידות שונות יש מקום? מונדשיין בטוחה שכן. לניסיון המקצועי וההתאמה למידה המדויקת אין תחליף, היא אומרת, בהשוואה למנעד הצר שברוב רשתות ההלבשה התחתונה.
99 אחוז מהמותגים הנמכרים בחנות הם ייבוא, אחוז אחד הוא בעיצובה. למרות שהחזייה המודרנית כבר בת קצת יותר ממאה, לצד פיתוחים טכנולוגיים וחומרים היפו-אלרגניים, היא שומרת על קרסים כמו בעבר, מאחר שעד היום לא נמצא חומר תומך אחר שיחזיק אותה. גם מחירן של חזיות נותר גבוה, מה שמעלה תהיות אם אין כאן ניצול מכוון ושעבוד של נשים, כפי שהצביעה על כך החוקרת נעמי וולף בספרה החשוב "מיתוס היופי".
6 צפייה בגלריה
"יש נשים שבאות לחנות ועפות על עצמן, אחרות חוששות להביט במראה". מתוך "תמיכה מלאה"
(צילום: תוליק גלאון)
"חזייה לא חייבת לעלות 400 שקל. יש חזיות טובות גם ב-100 שקל ברשתות, אבל צריך לזכור שחזייה היא מוצר עתיר ידע ומרכיבים, והרבה מאוד ידיים עוסקות בפיתוח, בייצור ובשילוח", אומרת מונדשיין. "זה עובר חמש ידיים לפני שזה מגיע לחנות, וגם היא צריכה להרוויח. אני מתעקשת לא לעלות למחירים של ג'ק קובה, שמוכרים חזיות גם ב-900 שקל. החזייה הכי יקרה בחנות עולה 500 שקל – שני דגמים בלבד – כששאר הדגמים נמכרים במחיר של עד 450 שקל. אני נותנת אחריות על החזיות ותמיד אפשר לבוא ולתקן".
מה הדגם הכי נמכר?
"הרוב רוצות חזייה חלקה ובסיסית ללא תפרים, שתתאים לחולצת טי. אחר כך הן רוצות חזיית תחרה צבעונית".
מה הטעות הכי נפוצה שנשים עושות כשהן רוכשות חזייה?
"רובן קונות היקף גדול מדי וקאפ קטן מדי, כי אין בחנויות טווח מידות רחב, אז מגדילים להן היקף כדי שהציצי ייכנס. תראה ברחוב חזיות של נשים שעולות בגב. או שהחזה יוצא מתוך הקאפ. הטעות השנייה היא האופן שבו נשים לובשות חזייה. עשיתי סקר באינסטגרם איך אתן רוכסות חזייה: משחילות ידיים ורוכסות מאחור? או רוכסות מקדימה, מסובבות ומעלות? 74 אחוז מסובבות ומעלות, כשלפני עשור בסקר דומה זה היה חצי-חצי. אין דרך נכונה – כל עוד הברזלים של החזייה מופנים כלפי מעלה. הטעות שרבות עושות היא שהן הופכות את החזייה, מסובבות, ואז הופכות וכל הברזלים מתעקמים, נשברים ויוצאים מהמקום".
הסקר: איך את רוכסת את החזייה?
מצפייה בסרט ולאורך השיחה עם שתיכן מתגלה שיש לא מעט נשים שלא מכירות את הגוף שלהן. אתן מסכימות עם זה?
מוסקוביץ: "עד היום אני פוגשת נשים מבוגרות שלא יודעות איך חזייה צריכה לשבת. אני לא שופטת אותן על חוסר ידע, אולי אם לא הייתי מתגלגלת למקצוע גם הייתי ממשיכה לעשות טעויות של איפה החזה צריך להיות ממוקם. תעשה סיבוב ברחוב ותראה איך נשים הולכות. יש כאלה שאומרות – אני אשים את החזה שלי איפה שאני רוצה, וזכותן".
מונדשיין: "אני חושבת שזה קשור לחינוך ולשיח. רק בעשור האחרון הורים בני 50 ומטה מדברים עם הילדים שלהם על גוף. איתי לא דיברו על גוף. זה תלוי משפחה, דור, רשתות חברתיות. יש נשים שבאות לחנות ועפות על עצמן, אחרות מבקשות שאסדר להן את החזייה וחוששות להביט במראה. לפעמים זה יפשיר במפגש השני, אבל יש לקוחות שרגשית לא יכולות לקלף מעצמן – תרתי משמע – את הקושי הזה".
