בשבוע שעבר גילח הדוגמן והשחקן ניקיטה סקלרוק את מחלפות ראשו, ימים ספורים לפני הפרמיירה החגיגית לסרט ראשון בכיכובו. זו לא הפעם הראשונה שהוא נפרד מהשיער, לא עניין של מה בכך כשכל שערה מוגנת בחוזה מול סוכנות הדוגמנות הבינלאומית שבה הוא חתום וכל שינוי נדרש לאישור בכתב. בפעם הקודמת שהסתפר באופן דרמטי היה זה לפני שנתיים, לטובת דמותו של ואז'ה ב"הענקים של אי הפסחא", סרטו החדש של דובר קוסאשווילי.
"השליטה הייתה בידיים שלי ובחרתי להסתפר לקראת הצילומים", הוא מסביר וחושף את הדינמיקה שמנהלת אותו בשנים האחרונות: יחסי שליטה בינו לבין עצמו, בין הגוף לנפש. אלה גם ניהלו את חייו בקיצוניות במשך שנים, עד שלאחרונה למד, כך הוא מעיד, "לשחרר לעצמי".
עם עיניים מלוכסנות, שפתיים בשרניות, עצמות לחיים מסותתות ועור שזוף, סקלרוק (25) נראה לפרקים כמו נזיר טיבטי. גם על המסך קשה להוריד ממנו את העיניים. מהשבוע הוא מוביל את סרטו החדש של קוסאשווילי, שחוזר בדרמה קרנבלית המתקיימת באור יהודה ומגוללת שני סיפורי אהבה מקבילים דלת מול דלת, טפט מול טפט. דמותו של ואז'ה, עבריין צעצוע ובריון שכונתי יפה תואר, לבוש תמיד חליפות אוברסייז לבנות ומוקסינים תואמים מעור קרוקודיל – מהדהדת גבריות מאצ'ואיסטית ורעילה, שמגיעה לשיאה לקראת סוף הסרט עם דגל לבן שהוא מניף ממרפסת ביתו.
כמו ואז'ה, גם סקלרוק מתייצב לריאיון ראשון לבוש בלבן. לאחר שנים שבהן לבש מדים שחורים של דוגמן שמתרוצץ בין אודישנים ברחובות מילאנו, עכשיו הוא בתקופה הבהירה בחייו, תרתי משמע. "אני עוטה על עצמי את האנרגיה שאני רוצה", הוא מסביר את הבחירה בבגדים בהירים. מלבד הבגדים, קשה למצוא נקודות השקה בין הסכין הקפיצית ששולף ואז'ה בסרט, לגבר חסר הביטחון והביישן שמגלם אותו. "כנראה שדובר ראה בי את הבערה והאש שאפשר היה להשתמש בה", הוא אומר, "בזמן העבודה על הסרט הייתי בתקופה לחוצה. היום אני פתוח יותר ובטוב עם עצמי, ברוך השם".
את אלוהים מצא במילאנו. זה היה בשלהי הקורונה, כמעט שנה לאחר צילומי הסרט שנערכו בישראל ובגאורגיה. סקלרוק התגורר אז בדירת דוגמנים בבירת האופנה האיטלקית, מדלג בין אודישנים ומדידות ללקוחות שאיתם עבד, כמו מותג האופנה Off/White ומגזינים בינלאומיים. בזמן שמבחוץ נראה היה לאחרים כי הוא חי את החלום, מבפנים הוא חיפש גאולה. "לא הבנתי למה כל כך כואב לי. היו ימים שלא היה לי אוויר, סבלתי מחרדה גדולה", הוא מספר. "ערב אחד פשוט יצאתי לטיול רגלי ואני זוכר שלא הפסקתי לבכות ובנוסף, גם האשמתי את עצמי על הבכי. כעסתי על עצמי".
16 צפייה בגלריה
"לא הבנתי למה כל כך כואב לי. היו ימים שלא היה לי אוויר, סבלתי מחרדה גדולה"
(צילום: שי ארבל)
הוא נעצר והתיישב ליד דף A4 שנכתב עליו בפשטות בעברית "ברוכים הבאים". סימן מהיקום. "בשלב מסוים, הגיע בחור מזוקן וביקש שאזוז. אמרתי סליחה באיטלקית והוא שאל בעברית אם אני ישראלי", הוא ממשיך. "הוא הזמין אותי להיכנס איתו לבניין. בדיעבד הבנתי שהגעתי לבית חב"ד". הבכי, לדבריו, לא פסק, גם בזמן שאותו רב הניח עליו תפילין וטלית. "אמרתי 'שמע ישראל' מול ההיכל בבית הכנסת והרגשתי שחרור, פוקוס ושלווה. כל החרדה שהייתה לי באותו רגע נעלמה. היה משהו מאוד מדיטטיבי בתפילה הזאת, ומאז אני אדם מאמין".
על התקופה ההיא כדוגמן במילאנו הוא מתקשה לדבר. בזמן שדוגמניות במעמדו מתורגלות בשיח על הטרדות מיניות שהן עוברות ("אם הרגשתי מוטרד או לא נעים, אז כנראה שהטרידו. אין מקום לפרשנות. עם גברים מרשים יותר לגעת. למה אתה צריך לדחוף יד כדי לסדר לי את החולצה, לנשים כבר מפחדים לעשות משהו דומה"), הפרעות אכילה והדרישה לעמוד בהיקפים בלתי אפשריים – דוגמנים גברים מתקשים לדבר על כך בפתיחות. "זה נושא מאוד קרוב ומאוד ידוע ומאוד חשוב לדבר עליו, בטח אצל גברים", הוא מתפתל בכיסאו, "מאחר שמעטים הגברים שמסכימים לדבר על זה כי זה לא גברי פרופר".
16 צפייה בגלריה
"אם הרגשתי מוטרד או לא נעים, אז כנראה שהטרידו. אין מקום לפרשנות. עם גברים מרשים יותר לגעת"
(צילום: רפי דלויה)
"הספקטרום של הפרעות אכילה מאוד רחב, ויש כל כך הרבה אנשים שסוחבים תסמינים וסובלים מאוד", הוא מגלה. "באיזשהו שלב הבנתי שרע לי. יש משפט של פרויד שאומר: אני יכול לנסות להפוך את הסבל האנושי מסבל נוירוטי לסבל אנושי רגיל. אמרתי לעצמי, 'אין מצב שאני צריך לכאוב. חייבת להיות דרך אחרת, לא?' עד לפני כמה זמן לא ידעתי שמותר בכלל לבכות ולבטא רגשות, אבל לספר מה אתה מרגיש וחושב זה עדיף מלסבול ולא לדבר. כמה שזה נשמע בנאלי, כיף שיש לך את היכולת להרגיש ולתת לדברים מקום".
הפרעות האכילה, הוא מספר, החלו עוד בצעירותו, לפני שהחל את קריירת הדוגמנות בגיל 15. הן הסתיימו לאחרונה כשהחל בטיפול פסיכולוגי. "היו לי דרישות מעצמי של איך אני צריך להיות ולהיראות", הוא מסביר. "ובהמשך כדוגמן, אתה מספר לעצמך שאתה צריך להיות רזה ולעמוד בהיקפים מסוימים לצילומים".
אני מסתכל בתמונות שלך, יש לך נתונים פיזיים שהרבה גברים היו שמחים להתחלף איתך. היית בחור שמן?
"זה היה 'להרגיש שמן' ולא 'להיות שמן'. כשאתה מגיע למודעות לגבי הגוף שלך וזה כאן ונוכח, יש לפעמים דברים שמפריעים".
אז בתגובה הרעבת את עצמך?
"צמצמתי את המזון. בהתחלה אתה מרגיש עילוי – כולם אוכלים כי הם צריכים מזון כדי לחיות ואני לא צריך, אני מעל. אני פאקינג אלוהים. יש תחושה משיחית כזו שמלווה אותך, אבל אז הבטן מתחילה לכאוב לך מרעב".
אנשים מסביב לא ראו?
"שחקן", הוא מחייך. "כנראה שראו, אבל לא אמרו כלום. זה לא היה נראה לא תקין".
מה גרם לך ללכת לטיפול?
"היו לי היקפים מושלמים שהתקשיתי לעמוד בהם לאורך זמן, ותקופה ארוכה עלתה בי שאלה: 'האם יש דרך אחרת?' זה ניהל אותי לגמרי. אני זוכר שמתחת לדירה שלי במילאנו הייתה פיצרייה עם כוכב מישלן ואתה כל ערב שואל את עצמך: לאכול פיצה או לא לאכול פיצה? כי מחר יכולים לתת לי הצעה לצילומים. בשלב מסוים הרגשתי שהגעתי לנקודת קיצון ואמרתי 'פאק, אני לא רוצה למות'".
לאיזה משקל הגעת?
"עדיף לא לומר, כי זה עלול להיות משקל יעד לאנשים עם טריגר להפרעות אכילה. אני גם זוכר שאמרתי לעצמי: אם אחרים הגיעו למשקל יעד מאוד נמוך, אני לא יכול?"
"ראיתי דברים בחיים, כמו מכות שהתפתחו לדקירות"
הוא נולד בנתניה למשפחה שעלתה לישראל מאוקראינה בשנות ה-90. בגיל שנתיים התגרשו הוריו והוא גדל עם אמא, אחות גדולה, אחות תאומה וסבתא ראיסה שהגיעה לביקורים תכופים מאוקראינה, שבה היא עדיין מתגוררת בעיר דנפייר. עם אביו, שהתחתן מאז פעמיים והקים משפחה חדשה, הוא בקשר רופף. בגיל 12 נשלח יחד עם אחותו התאומה סטפני לכפר הנוער עתיד רזיאל בהרצליה, ואת מיטת הקומתיים שחלקו החליפו בתנאי פנימייה. "לא היינו חלילה משפחת רווחה", הוא אומר. "אמא שלי חשבה שזה ייתן לנו מסגרת טובה עם שלושה חוגים בשבוע, שש ארוחות ביום, עתיד טוב יותר. זה היה נכון, אבל מורכב. לפעמים זה עוד כואב לי".
כי תלשו אותך. אתה כועס עליה, בדיעבד, על ההחלטה הזאת?
"אמא שלי היא מודל לחיקוי, אישה חזקה, העצמה נשית במקסימום. אישה שפרנסה לבדה שלושה ילדים כעולה חדשה בלי שפה. אני לא כועס עליה. להפך, אני גאה בה ומבין אותה. היא רצתה להביא לנו יותר ממה שהיינו מקבלים בבית, כי לבד היא לא הייתה מצליחה".
16 צפייה בגלריה
"בשלב מסוים בחיים הגעתי להבנה שמשפחה לא חייבת להיות פטריארכלית אלא מטריארכלית"
(צילום: שי ארבל)
בכיתה י' עזב את הפנימייה אך נותר ללמוד שם כתלמיד אקסטרני, מאחר שפחד להיכנס למסגרת פדגוגית חדשה. באותו זמן נרשמה אחותו סטפני לסוכנות "אלינור שחר" והחלה לדגמן. באחת מנסיעותיה לסוכנות, הצטרף אליה והחל את דרכו בתחום. בשמונה השנים האחרונות דגמן לסירוגין, הצטלם למותגים כמו דיזל ועבודות בוגרים של שנקר ובצלאל, ניסה לפרוץ ולסלול לעצמו מקום באחת התעשיות הקשות בעולם, בעיקר לגברים. מעטים הופכים להיות סופר-סטארים בלי לעבור דרך תוכניות ריאליטי או רומן מתוקשר.
בתום שירות צבאי, נרשם ללימודי כלכלה שאותם עזב לאחר כשנה וחצי, ובמקביל גם עבד בבנק ברמת גן בעבודת סטודנט. אור הפלורסנט והסורגים בחלונות "היו כמו הצצה לעתיד. ולא רציתי את זה. עזבתי", הוא אומר.
אתה מתאר יציבות שהרבה אנשים שואפים אליה. קביעות, תשע עד חמש, משכורת טובה.
"אף פעם לא רציתי שגרה ויציבות. אני זוכר שהייתי נוסע לעבודה ברכבת בשבע בבוקר ורואה את הסוף. הכול אפור, אף אחד לא מתרגש. אמרתי לעצמי: 'אני לא כזה, יש בי יותר, אני צריך לממש את עצמי'. יכולתי להמשיך ולהשתיק את מה שרוצה לפרוץ, אבל הבנתי שאני צריך למצוא משהו שייתן לי סיפוק, משמעות לחיים".
16 צפייה בגלריה
"ראיתי שמישהו מאמין בי, אז עכשיו אני גם יכול להאמין בעצמי". מדגמן לדיזל
(צילום: אלון שפרנסקי)
בניגוד לכוכבים בני גילו שהחלו את דרכם בסדרות נוער או כמשפיעני רשת – סקלרוק הוא אנטי-גיבור. לאודישן לסרט "הענקים של אי הפסחא" בכלל סרב ללכת. הפחד ניהל אותו. רק לאחר שכנועים של הסוכנות, הסכים לפגוש את המלהקת אנה פיינשטיין. "מאוד רציתי להיות שחקן, אבל לא האמנתי בעצמי. היו בי המון ספקות", הוא משתף. "העיפו אותי ממגמת תיאטרון בבית הספר. אמרו לי, 'אתה לא מתאים, לך תלמד פסיכולוגיה'. רציתי להיות שחקן מגיל צעיר, להביע את עצמי, לבטא את עצמי, אבל ההורים שלי היו נוקשים ואמרו: 'לך תלמד כלכלה, את המשחק תשמור כתחביב'".
לאחר ארבעה אודישנים, קיבל את התפקיד. במשך שנה למד גאורגית עם מורה צמודה, השחקנית מריה אובנוב, שמגלמת בסרט את השכנה שלו ואמה של מדיאה (קייט קונלין), שאותה הוא אוהב. מהר מאוד השתחל בטבעיות אל תוך חליפות הסבנטיז הלבנות של ואז'ה ותכשיטי הזהב המנצנצים.
צפו: ניקיטה סקלרוק בסרט "הענקים של אי הפסחא"
(צילום: דניאל רוזנבאום באדיבות טרנספקס)
"ואז'ה הוא החבר הכי טוב שלי, האלטר-אגו שלי", הוא אומר. "הוא חלק ממני שלא מקבל מספיק ביטוי בחיים, אבל שרוצה לפרוץ החוצה. הוא טיפוס לא מאושר, שגדל לבד עם אמא שלו. כמוהו, גם אני גדלתי בסביבה נשית בלבד, ובשלב מסוים בחיים הגעתי להבנה שמשפחה לא חייבת להיות פטריארכלית אלא מטריארכלית".
הכרת טיפוסים כמוהו?
"כן, מהשכונה".
כפכפו אותך?
"לא בהכרח, אבל ראיתי דברים בחיים, כמו מכות שהתפתחו לדקירות, כמו בסרט. כשעלינו לישראל, נחתנו בשכונת אזורים בנתניה, שהייתה שכונה מקסימה אבל הייתה בה גם פשיעה".
16 צפייה בגלריה
"קשה לי לנתב את האנרגיה הזאת למקום של אש ובערה, ולא למקום של משקולת"
(צילום: זוהר שטרית)
איך הייתה העבודה עם קייט קונלין? שניכם דוגמנים שעשו תפקיד ראשון בסרט.
"כל הקאסט היה יחסית משופשף, ושנינו הגענו מרקע דומה. היינו כמו אח ואחות, הגנו אחד על השנייה. הפחד המשותף הציל אותנו. מאז הסרט גם הפכנו לחברים מאוד טובים, חברים לחיים. אנחנו מדברים כמעט כל יום וליווינו אחד את השני בתקופות קשות".
בדיוק התפרסם אז שהיא יצאה עם סיימון, נוכל הטינדר.
"היא הגיעה לצילומים כשהם כבר לא היו יחד, אבל היינו יחד אחד בשביל השני כשזה התפוצץ. היא המתנה שלי מדובר".
16 צפייה בגלריה
"בחוויה שלי, דוגמנות זה לא דבר ריקני כפי שאפשר לחשוב. אני רואה בזה חלק מיצירה"
(צילום: דניאל קמינסקי)
יום לאחר שסיים את צילומי הסרט, ביקש לנסוע לעבוד בדוגמנות בחו"ל. "קיבלתי ביצים", הוא מתנצל בביישנות על השפה. "ראיתי שמישהו מאמין בי, אז עכשיו אני גם יכול להאמין בעצמי. באתי לאלינור באמוק, דיברתי עם הידיים כמו ואז'ה. הייתי צריך את הדמות של ואז'ה כדי להאמין בעצמי".
למה זה לא קרה קודם?
"כי אני לא יודע איך לפרגן לעצמי".
איפה זה תקוע?
"קשה לי לנתב את האנרגיה הזאת למקום של אש ובערה, ולא למקום של משקולת. והמשקולת הזאת היא ה'לא מגיע לי'. לא מגיע כי לא גדלתי במשפחה לפי הספר, או לא מגיע לי כי גדלתי בפנימייה".
למי אכפת?
"לחלק בי אכפת מזה והחלק הזה יישאר שם תמיד. אני לומד לנתב אותו לחוזק, ולא למשקולת. לא הייתי בחור יפה או אמרו לי שאני מוצלח".
לא אמרו לך שאתה יפה?
"אמא תמיד אמרה לי שאני הילד הכי יפה בעולם ושאני המתנה שלה, בגלל זה היא קראה לי נתנאל, השם השני שלי. אבל לא הרגשתי יפה, לא הייתי ה'פריטי בוי'. לא יבחרו בי לגבר השנה של Pplus".
ומתי הבנת שאתה יכול להשתמש ביופי שלך כקלף מנצח?
"רק אחרי שהצטלמתי לסרט. שם הגעתי למודעות הזאת שאני נראה בסדר ושזה גם בסדר להיות דוגמן. בחוויה שלי, דוגמנות זה לא דבר ריקני כפי שאפשר לחשוב. אני רואה בזה חלק מיצירה, שותף בבריאה של משהו. התפקיד שלי הוא להיות שיקוף של כל האנשים שעומלים ביום הצילום, לשאוב את כל האור ולהוציא אותו בחזרה החוצה. מתמלא ומחזיר. כמו צינור שדרכו עוברת אנרגיה".
