דנה פרידר, איך הכל התחיל?
"בגיל 18, עוד לפני הצבא, השתתפתי ב'נולד לרקוד'. זו היתה תחרות ריקוד בטלוויזיה, בעולם הטרום ריאליטי. היום העולם רווי בתוכניות ריאליטי. זו היתה ההתחלה. עוד לפני שכולם נהיו מנוסים, כי כבר ראו כל כך הרבה סוגים של הז'אנר. כרקדנית, מאוד התרגשתי ללכת לתוכנית ריקוד בטלוויזיה. בעיניים של ילדה זה היה מאוד גדול, מאוד בתולי ומאוד כיף. כולם היו שם בטירוף לשמור על הגוף ולהתכונן משבוע לשבוע. זו היתה חוויית אקסטרים יוצאת דופן. תפקיד המשחק הראשון שלי היה בעונה השנייה של 'האלופה' בגיל 20. ואז דבר הוביל לדבר. עכשיו אני בעיקר שחקנית תיאטרון.
"מבחינתי, תמיד שילבתי הכל מהכל. אף פעם לא עזבתי שום עולם. תמיד שואלים אותי, אם עזבתי את עולם הילדים. אבל מעולם לא עזבתי. זה עדיין חלק ממני. אם יהיה פרויקט טוב, תמיד אשמח לעשות משהו כמו 'הפיג'מות', שהיה הכי חוויה בעולם. אני לא חיה תדמיות, כותרות או סיסמאות. זה נראה לי מאוד מצמצם ומיותר. מה שאני עושה כל השנים, הוא בדיוק אותו הדבר. תמיד שילבתי ותמיד הלכתי אחרי הלב שלי בדרייב, בעקשנות ובאמונה. חס ושלום לעזוב את עולם הילדים".
6 צפייה בגלריה
"שמחה שהרשתות החברתיות לא תפסו אותי בגיל עדין כמתבגרת. זה מפחיד מה שבני נוער עוברים היום"
(צילום: טל שחר)
יכולות הריקוד והשירה מתבטאות גם בתיאטרון.
"אני נהנית מהן, כי הגשמתי את החלום והשתתפתי בכמה מחזות זמר. רק אלוהים והסוכנת שלי יודעים כמה פעמים אמרו לי 'לא'. מחזמר זו התפוצצות של הנאה ממש. משהו שמאוד חסר לי עכשיו בקורונה. אני יכולה לדבר רק על תיאטרון. בארבע-חמש השנים האחרונות, זו מערכת היחסים הכי רצינית והכי רומנטית שהיתה לי עם עולם הבמה. לקח לי קצת זמן להגיע לשם. את האודישנים בתיאטרון עושים מול אולם ריק ובו תמיד שלושה אנשים, שהם הקהל הכי קשה בעולם: הבמאי, המפיק המוזיקלי והמנהל האמנותי של התיאטרון. תמיד מכוונים עלייך תאורה גדולה, וככה את נבחנת לאודישן. הייתי צריכה לעבור לא מעט אודישנים, רק כדי להרגיע את דפיקות הלב. בכל פעם לא הבנתי איך הגעתי כל כך מוכנה, ובסוף יצא ממני משהו אחר לגמרי. אודישן בתיאטרון זה מלחיץ ברמות. באודישן לטלוויזיה יש משהו מאוד אינטימי. זה תמיד בחדר קטן עם מצלמה. גם התחרות בתיאטרון מאוד קשה. יש הרבה שחקנים לא מוכרים ומאוד מוכשרים. אתה צריך להיות ספורטאי עקשן וכל הזמן להשתפר, כי הרמה מאוד גבוהה. בכלל, רוב החיים במקצוע ההזוי הזה בנויים מכמעט. והיו לי הרבה כמעטים, אבל המשכתי להתעקש.
"בסוף השתתפתי בפסטיבל חג המחזמר. זה פסטיבל מחזות זמר מקוריים, שמגיעים אליו מלא במאים ושחקנים. זה נטו עשייה ורצון להתפתח. יוצאים משם חומרים כל כך טובים. השתתפתי שם ב'סירות בודפשט', שזכה בפרס להציג בקאמרי. זו היתה הפעם הראשונה שהופעתי על הבמה שם. זה פתח לי את הדלת לבמאים. אז בדיוק התחילו האודישנים ל'שורת המקהלה' וצדי צרפתי כבר ראה אותי ב'סירות בודפשט', אז זה היה הרבה פחות מלחיץ. ככה קיבלתי את התפקיד הראשון שלי ברפרטוארים. תיאטרון זה כל הזמן, מדרגה אחרי מדרגה, ויש הרבה מדרגות. זה לא היה תפקיד ראשי. לקחתי חלק באנסמבל. זו היתה בדיוק ההתנסות שהייתי צריכה, שפתחה לי רעב גדול. ואז היה 'שיגעון המוזיקה', שהיו לו מלא אודישנים – בשירה, בריקוד ובמשחק, וזו כבר היתה ההצגה השלישית שלי. הרגשתי על גג העולם. הכי מאושרת שיש. המחזמר הזה היה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי.
"לצערי, הוא ירד בעקבות הקורונה. הקורונה הורידה לנו את המסך על המחזמר, שחיבקו מכל כיוון. גם הקהל וגם הביקורות. החברות שלי אמרו לי, שהוא היה חוויית ברודוויי לכל דבר. הופענו ערב-ערב, ולפעמים אפילו בכפולות. כל כך נהניתי, שמבחינתי זו לא היתה עבודה. במקביל, התחלתי לעבוד גם על 'החיים הם קברט׳' שהספקנו להציג רק שלוש פעמים. כל החיים שלי סבבו סביב התיאטרון. בערב הופעות ובבוקר חזרות, פסטיבלים ופסטיבלי קריאה".
ואז הגיעה הקורונה?
"וכל הזהות שלנו נלקחה מאיתנו. היה לי גם קמפיין ל-BBB, רשת ההמבורגרים, שצולם כסדרת רשת מסביב לעולם באירופה, בניו יורק ובארגנטינה. עכשיו אין איפה לצלם. אבל האמת שעצרתי עוד לפני הקורונה, כי הייתי מוכרחה".
בגלל הפציעה?
"כן, וזה קרה עוד לפני הקורונה. נפצעתי בחזרות בברך והרגשתי שנפלו עליי השמיים. מומחה לפציעות ספורט אמר לי שחייבים לנתח. זה ניתוח לא פשוט, שדורש תשעה חודשי מנוחה מלאים עם המון פיזיותרפיה. עד היום אני בלייף סטייל של ספורט ופיזיותרפיה סביב הברך. אז כך שגם אם לא היתה קורונה, הייתי חייבת לעצור ולנתח, כי נקרעה לי הרצועה. אי אפשר לחיות בקצב החיים שלי, עם ההופעות והריקוד, בלי רצועה בברך. עכשיו אני אחרי החלמה ממושכת. זה נשמע קלישאתי, אבל אני מודה על העצירה הזו ועל השיעור שקיבלתי. קורונה או לא קורונה, הייתי חייבת לעצור את הטירוף. מגיל 18 לא עצרתי. אפילו לא ידעתי כמה אני מכורה. זה אפשר לי גם לתת מקום לאישי, כי בדיוק אריאל ואני הכרנו. פתאום היו לי מנוחה והרבה זמן זוגי. מאוד נהניתי. אם כבר להיפצע – אז זה היה הזמן הכי טוב להיפצע".
סיפרת בעבר שלא נחשבת לילדה יפה.
"פעם לא חגגתי את הנשיות שלי. היום אני הרבה יותר 'גירלי' מפעם. גם לא הייתי בחוויה של מלכת הכיתה. מזל שזה היה ככה. בתמונות מהילדות, היתה אפילו תקופה שהייתי מלאה ומשקפופרית. גדלתי בבית של בנים עם עוד שני אחים, כשאני במקום טוב באמצע בין שניהם. זה לא שחסכו ממני משהו. אבל גם לא שמו דגש על זה. גם המקום של דימוי גוף לא היה קיים אצלנו בבית, בקטע בריא, כי נתנו דגש על דברים אחרים. האחים שלי היו סביב כדורסל, אז גם אני הייתי. התעסקנו גם במוזיקה. אני ניגנתי במפוחית וכל הזמן היינו מנגנים ושרים, עושים קולות והרמוניות. כל הזמן ניסיתי חוגים חדשים, עד שמצאתי את הריקוד והתאהבתי. זה לא שלא הרגשתי יפה, פשוט לא התעסקתי בזה. אני גם גאה בהון הנשי בחיי, כי היו חסרות לי אחיות. בכלל, אני מרגישה הכי בנוח עם נשים. אמא שלי היא אישה שהיא השראה. כל הלקים והעקבים, זה משהו שהתפתח אצלי בגיל מאוחר יותר".
מה דעתך על תעשיית שימור הנעורים וההזרקות?
"אני בעד שכל אחד יעשה מה שטוב לו. כל מקרה לגופו. מאוד חשוב שאנשים ירגישו טוב עם עצמם. זה כל כך עדין ואישי, בעיניי. כל עוד זה בגבול הטעם הטוב. ברור שכשאני רואה ניפוח יתר או שאין הבעה מפרוצדורות יתר – זה נראה פחות טוב בעיניי. בכלל, אין אישה שלא מתמודדת עם פגם כזה או אחר. אני סובלת גם מפיגמנטציה וגם מחצ'קונים כל השנים, כמו מתבגרת. אני מאוד שומרת על עור הפנים שלי. תמיד עם קרם הגנה עם 50SPF. כל אחת מתמודדת עם משהו. אפילו ברגע זה, אני יושבת עם משחה על חצ'קון חדש. צריך לקחת הכל בהומור. לכל דבר יש פתרון. אני שמחה שהרשתות החברתיות לא תפסו אותי בגיל עדין כמתבגרת. זה מפחיד מה שבני נוער עוברים היום. אבל גם אני הגבלתי את עצמי ל-40 דקות ביום ברשתות. מעבר לזה, המכשיר מצפצף לי ואני מפסיקה. אחרת זה אוכל לך את הזמן כמו פקמן".
6 צפייה בגלריה
"רק עכשיו אני מתחילה להשתחרר מהדפוסים הדאגניים ומתחילה ליהנות ולהיות שמחה מכאן ועכשיו"
(צילום: טל שחר)
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"אני משתמשת במוצרים של פאיו. אני מכורה לקרם ה-CC שלהם, הוא מעניק לי מראה עור אחיד וגם יש בו הגנה גבוהה. יש להם את הגלגלת המקררת לעיניים, שהיא מדהימה. אחר כך אני מורחת קונסילר, מברישה את הגבות, קצת סומק ללחיים ולשפתיים, ברונזר ומסקרה של פופה, והחוצה. אם יש לי זמן, אני עושה מסכת בד או פילינג אוכמניות. בלילה אני שוטפת את הפנים עם ג'ל ניקוי של פאיו, שמוריד בקלות גם את האיפור הכבד מהתיאטרון, ומורחת את קרם הרוזליפט, שעשיר בקולגן ועוזר לי להתעורר בבוקר עם עור מלא בטוב. את הגבות אני מסדרת אצל מושיק טקו. הוא לא מרשה לי לגעת לבד".
מה לגבי הגוף?
"אני מתה על פילינג השקדים של פאיו לגוף. הוא אגרסיבי בקטע טוב. הכי כיף והכי מחליק את העור. אני אשכרה תכף שותה אותו מרוב שאני אוהבת אותו. הבושם האהוב עליי הוא Good Girl של קרולינה הררה, וגם מולקולה".
מי מטפל לך בשיער?
"מאור קידושים האחד והיחיד. הוא גם קומיקאי וגם אמן שיער. הוא מספר אותי וצובע לי את השיער לתפקידים או עושה לי גוונים. אני סומכת עליו ונותנת לו לעשות בי כרצונו. הוא נזף בי שאני חופפת עם שמפו ומרכך מהסופר, ונתן לי את הסדרה של ביוטופ 911. בבית אני קצת מייבשת עם פן ונותנת לו להתייבש טבעי. כשהיה לי פוני, זה חייב אותי לעשות פן מלא. ביום שיער רע, אני עושה קוקו ומתפללת לטוב".
מה לגבי כושר ותזונה?
"אני עושה המון ספורט. עכשיו חזרתי לעשות הכל. אני חייבת לשלב גם אימוני כוח, בגלל הברך. כשאני רצה, אני ישר מרגישה את הברך. אני מתאמנת גם ב-TRX אצל תומר טנצר וגם באימוני כוח אצל טל עשור. עכשיו זה בדיוק הזמןֿ שאני יכולה לחזור לרקוד, אבל אני עדיין מפחדת. פעם הייתי הכי לא פחדנית. היום אני נזהרת. מתברר שזה מאוד שכיח אצל אנשים שעברו ניתוחים. אני מחכה לחזור לשיעורי הריקוד בסטודיו נעים. שיעורי בלט ומודרני, שמשלבים הרבה טכניקה. מבחינתי, זה היה האושר האמיתי, כי זה ספורט שאתה נהנה ממנו.
"לגבי תזונה, אני מאמינה באורח חיים מאוזן ולא קיצוני. לא דיאטות הרזיה של רק חלבון או קרח או פופקורן. מעולם לא הייתי חסידה של ההגזמות האלה. זה נראה לי לא בריא. אני לא מאלו שאוכלות מה שבא להן. להפך. באמצע השבוע יותר קל לי להקפיד על כל אבות המזון, בלי נשנושים. אני אוהבת לבשל לנו דברים בריאים. אני אוהבת את סדנת הבישול של הילית סביר. היא ממש נותנת את הדרך להמשיך ליהנות מאוכל ומהמטבח עם מלא רעיונות לאורח חיים בריא. בסופי שבוע אני אוהבת לחגוג או בטייק אוויי או בבישולים של אוכל מושחת – פיצות, שניצלים, יין, וליהנות בלי חשבון. ואז באמצע השבוע אין לי חשק מטורף. כל אחד בענייניו, בשגרה של עשייה פחות כיף לטחון. אני שומרת את האוכל הכיפי לארוחות שישי ולהתפנקויות האלה. אני גם מקפידה לשתות הרבה מים".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה יותר?
"תפסיקי לדאוג כל הזמן. אני כל הזמן דאגנית. רק עכשיו אני מתחילה להשתחרר מהדפוסים הדאגניים ומתחילה ליהנות ולהיות שמחה מכאן ועכשיו. זו כאפה שקיבלתי אחרי הפציעה. הייתי צריכה לקבל את זה באקסטרים. להחליף ברך בשביל להבין את זה".
איפור בתמונות סטילס: דנה דנקנר | עיצוב שיער: אדיר אמרגי | בגדים: פקטורי 54 – חליפת טרנינג, Les Tien; מעיל טרנץ', ברברי; מגפונים, מייקל קורס; טי שירט, CK; ג'ינס, קרדיגן, שמלת משי וז'קט מחויט – ראג & בון; נעלי ערב, Gianvito Rossi | צולם במלון דן תל אביב
