לראש עיריית חיפה, האדריכלית ד"ר עינת קליש-רותם, יש חזון: להפוך את חיפה לבירת העיצוב והתרבות של ישראל. או כפי שחולם השחקן יליד חיפה נורמן עיסא, שהנחה אמש בחן ובהומור את תצוגת הגמר של המרכז האקדמי ויצו חיפה: להפוך את חיפה לביירות, בירת התרבות של לבנון, שכנתנו מצפון.
המילים לוו במעשים: תצוגת הגמר נערכה ברחבת המוסד האקדמי, לאחר שנים ארוכות שבהן התקיימה בתל אביב מתוך ניסיון "לקרוץ" לתעשיית האופנה המקומית שמרכזה עדיין בגבולות גוש דן. נשיא ויצו חיפה, פרופ' שמעון עמר, הודיע כי מעתה והלאה יתקיימו התצוגות בחיפה, וחשף גם את שיתוף הפעולה הצפוי להתחיל באוקטובר 2021 בין המרכז האקדמי לאוניברסיטת חיפה. מהלך דומה דובר בעבר בין שנקר לאוניברסיטת תל אביב, אך טרם הבשיל.
אם להסתמך על תצוגת הגמר של המחלקה לעיצוב אופנה וסיור בתערוכת הגמר של יתר המחלקות – הדרך להכתיר את חיפה כעיר העיצוב של ישראל עוד ארוכה. בשנים האחרונות חווה העיר הצפונית סוג של רנסאנס עם התפתחות הסצנה הקולינרית בנמל, הברים בעיר התחתית והג'נטריפיקציה המתרחשת בשוק תלפיות בואכה ואדי סאליב. עם זאת, מיזמים עירוניים לחיזוק עיצוב ישראלי שהוקמו בעבר בעיר לא הצליחו להתרומם, כמו "מתחם 21" – שלווה בפתיחת בוטיקים של מעצבים צעירים בעיר התחתית, אך אלו נעלמו מהאזור תוך זמן קצר.
7 צפייה בגלריה
פרויקט הגמר "על החיים ועל המוות" של אופק ברגמן
(צילום: באדיבות המרכז האקדמי ויצו חיפה)
מדי שנה יוצאים אל שוק האופנה הרעוע בישראל עשרות בוגרים עם חלומות גדולים לעבוד כמעצבים. התצוגה של ויצו חיפה היא האחרונה בשרשרת תצוגות ותערוכות גמר של שלוש המחלקות לאופנה בישראל, לאחר שנקר ובצלאל. מהאירוע אמש, נראה כי המחלקה החיפאית משוועת לחישוב מסלול מחדש. כישרונות יש למכביר בכל מקום, צריך רק לטפח אותם. אם המחלקה בשנקר שומרת על מקומה כמייצרת כוכבים ובוגרים המשתלבים בשוק העבודה (בין אם כמעצבים עצמאיים או כשכירים במותגי אופנה מקומיים ובינלאומיים) והמחלקה בבצלאל בידלה את עצמה כזירה מחקרית וניסיונית עם נקודת חוזק בצורפות – חיפה עדיין לא מצאה את הייחוד שלה.
הפתרון: בידול. מה היה קורה, לדוגמה, אם הייתה בוחרת המחלקה החיפאית להתמקצע ברמה הגבוהה והאמנותית ביותר בתחום שמלות הכלה והערב – הענף הרווחי והפופולרי באופנה בישראל? מעצבים ישראלים הפועלים בתחום – ממעצבות ותיקות כמו גליה להב וברטה בלילתי, ועד צעירים יותר דוגמת ליהי הוד, אלון ליבנה ודרור קונטנטו – קוצרים הצלחה בארץ ובעולם, כפי שגם אפשר לראות בתערוכה "הנשף" שנפתחה מוקדם יותר החודש במוזיאון העיצוב בחולון.
אם תקום מחלקה כזו, שבין היתר גם תקרוץ לאוכלוסייה המגיעה ללמוד במגמה הצפונית (לרבות לא מעט בוגרות ובוגרים מהמגזר הערבי שפונים לבסוף להקמת סטודיו לשמלות ערב וכלה, כפי שכבר ראינו בחשבונות האינסטגרם של חלק מהסטודנטיות), תיווצר סביבה אקדמית שתפתח את התחום בצורה מעמיקה בישראל, תוך שימת דגש על שפה אמנותית ומקומית. בדיוק כמו מעצבי ההוט קוטור של ביירות, השכנה מצפון, שמעצביה המפורסמים אלי סאאב, זוהיר מוראד ואחרים, כובשים מדי עונה את שבוע ההוט קוטור בפריז ומלבישים את הכוכבות הגדולות בעולם.
שאלות של זהות
בחזרה לרחבת המרכז האקדמי ויצו חיפה, וללחות הממיסה שהכריעה את האורחים. 17 בוגרות הציגו אמש פרויקטים בני חמש מערכות לבוש או יותר, שעסקו בשאלות של זהות אישית ולאומית, לצד השראות מעולם המחול, בית המלוכה הבריטי, מינימליזם מול מקסימליזם ועוד. במרבית הפרויקטים התגלו זקיקי רעיונות עיצוביים מעניינים, אך אלו לא התגבשו לכדי אוסף מערכות לבוש בעלות זיקה בין הפריטים. שתי בעיות נוספות התגלו על המסלול: סטיילינג מרושל באופן גורף, שבמקום לתרום למראה הכללי רק גרע ממנו; וגזרות נטולות מעוף, שגם אם ניסו לאתגר את הגוף – בין אם זה של הדוגמניות או כחזון לצללית חדשה – התקשו ליצור עניין.
אופק ברגמן הציגה שילובי חומרים ובדי ריפוד בדוגמאות מעניינות בפרויקט "על החיים ועל המוות", שעסק במותו של אביה כשהייתה בת 19. תחושת האנדרלמוסיה לכאורה יצרה מראה הרמוני מסקרן. הדר מידני עסקה בפרויקט Women in the Shadows בנושא תקרת הזכוכית המגדרית שבה נתקלות נשים בתחומים שונים בחברה. בלטו אצלה שתי שמלות יפות שהציגו עבודת יד עמלנית, בעוד אצל ליגל מלמד זיהינו מספר מערכות לבוש בעלות פירוק והרכבה מעניינים, כמו שמלת משי אדומה שנתלתה ברישול מכוון על הגוף.
שלושת הפרויקטים השלמים ביותר היו שייכים לבוגרות מהמגזר הערבי והדרוזי: לורין אנטון, האיה חטיב ומאיא איברהים. שלושתן יצרו מערכות לבוש שתמכו בסיפור הקולקציה. בפרויקט "טרחא / طرحه" עסקה אנטון בנושא מעמד האישה בחברה הערבית. "בקולקציה אני בודקת את הדיאלוג בין האקט החברתי המסורתי והגברי שמטרתו לכסות ולהצניע את האישה, לבין האינטימיות, החופש ובעלותה של האישה על איבריה", היא מסבירה. מבין מערכות הלבוש של אנטון, בלטה שמלת טול עצומה בצבע גוף ומעין מחוך בצורת לב ורוד, שאותם לבשה דוגמנית בשמלה לבנה שידיה כבולות בסרטי סאטן שחורים.
איברהים, תושבת מג'דל שמס שברמת הגולן, עסקה בזהות אישית כמי שמתגוררת על קו הגבול בין ישראל לסוריה, גדר מערכת שלדבריה משפיעה גם על הזהות והתרבותיות של החברה שממנה היא מגיעה. "משבר הזהות, היוצר חוסר שייכות, ארעיות ועולם ערכים מפוצל, אל מול כמיהה וניסיון לחיות את ההווה תוך כדי שימור התרבות וההיסטוריה", היא מסבירה את הפרויקט שזכה לשם undefined.
שאלות של זהות עלו גם בפרויקט "אלנאכבה" של חטיב, שעסק בנכבה של העם הפלסטיני. חטיב יצרה מערכות לבוש שבהן טוותה אלמנטים כמו דוגמת הכאפייה או רקמה פלסטינית בצורה מעודנת לתוך בגדים שהתכתבו עם אופנת רחוב עכשווית. הבגדים שיצרה, גם הם בעלי נפח, דימו את הרצון לבסס מקום ושורשים בתוך המרחב.
