מעצבת האופנה חנה מנקס נזכרת בנוסטלגיה בתצוגת הגמר של המחזור שבו למדה במחלקה לאופנה בשנקר, שנערכה באולם הסינרמה בתל אביב ביולי 1988. במדור האופנה של "ידיעות אחרונות" ציינו לשבח את פרויקט הגמר שלה, עם "שמלות בלרינה עטורות פרחי אריג סטייל אקפולקו" בהנחיית גדעון אוברזון. יום למחרת התצוגה, נרכש פרויקט הגמר כולו על ידי לאה גוטליב – או בשמה השני, גברת גוטקס – ולצד תגמול כספי, קיבלה מנקס גם הצעה חלומית: לעבוד כיד ימינה של גב' גוטליב כמעצבת בגדי הים של גוטקס.
תקופתה בגוטקס הייתה אחת הסוערות והמרהיבות בחייה. בשיחה המתקיימת בביתה הצבעוני שבמרכז תל אביב, היא מספרת על הימים שנשלחה כצעירה בת 25 בהוראת גברת לאה גוטליב לצלם ראש אריה בדרום אפריקה כדי שיתאים לאחת הקולקציות, או אותו בוקר ש"גב' גוטליב שמה לי כסף בחזייה ושלחה אותי למוזיאון טופקאפי באיסטנבול כדי שאחזור משם עם ספרים וקטלוגים", אומרת מנקס.
"עד אז כמעט לא ראיתי עולם", היא נזכרת. "אני זוכרת את עצמי נוסעת לשם וצורחת מהתרגשות. היה זה גם שיעור לחיים: לוקח זמן ללמוד לטייל בעולם לבד ולשבת במסעדות יוקרה עם תפריטים שילדה שגדלה בבית צנוע ודתי במרכז תל אביב לא יודעת לקרוא ומה להזמין".
תהליך חיפוש ההשראה שלה ברחבי העולם בתקציבים בלתי נגמרים המשיך אל סדנאות ציירים בליון, צרפת, אשר היו מכינים את ההדפסים לבגדי הים, משם אל דירתה של גב' גוטליב במילאנו שפיקחה על הכול. לאחר שמונה שנים, עזבה והמשיכה לחברת בגדי הים המיתולוגית דיווה, עד שזו נסגרה.
בעשור האחרון פנתה אל תחום היודאיקה, כשהיא מביאה את העושר הוויזואלי והטקסטילי מעולמות בגדי הים אל פריטי קודש כמו טליתות, פרוכות, כיסויי חלה, כיפות רקומות, תיקי נשיאה לתפילין, מצעים ועוד, תוך שהיא מטעינה את התחום שנתפס כ"שמרני" ו"מנוון" בסגנון פורץ דרך ומותחת גבולות בין קודש לחול.
את הטלית המעוצבת הראשונה יצרה לבנה הצעיר יונתן, ואחריו הגיעו חברים ולקוחות מזדמנים. בניגוד לטלית הגנרית שנמכרת בחנויות למוצרי קודש, עיצוביה האישיים של מנקס מציעים תפירה עילית ואישית, עם רקמה בעבודת יד ושילובי בדים ופסוקים, בין אם מכתבי קודש או שירת חול.
24 צפייה בגלריה
"הטליתות שלי הן לא רק פריט קודש – הן הכול". פריטי יודאיקה בעיצוב חנה מנקס
(צילום: אורי גרון)
"הטליתות שלי הן לא רק פריט קודש – הן הכול", היא מסבירה. "יצרתי טלית לנער בר-מצווה שמשחק כדורגל במכבי תל אביב, ומאחר שלהורים שלו היה חשוב שהוא ילבש את הטלית לא רק לטקס אלא לאורך השנה, עיצבתי לו את העטרה של הטלית בדוגמה של כדורגל. במקרה אחר, היה נער בר-מצווה שמנגן על כינור, אז שילבתי רקמת כינורות על הטלית. אני אוהבת לעבוד על כל טלית בשיתוף הלקוח, כי אני מאמינה שזו יצירה משותפת".
ביתה הססגוני במרכז תל אביב, פסע מתיכון גימנסיה הרצליה וכיכר המדינה, משקף את אישיותה ועיסוקה. זהו בית פרקטי ומעוצב לעילא, צבעוני מאוד, עשיר בספרים, טקסטיל, תצלומים של בני המשפחה וחפצים מכל העולם. ובכל זאת, ניכר כי החלל המרכזי וחדרי השינה מאפשרים נוחות לשלושת דייריו (הבנות הגדולות כבר עזבו את הבית), שלא שוכחים לשלב גם מעט הומור, כמו המשפט "פולניה זה כאן" שכתוב בגיר על לוח במטבח הפרקטי והשחור ("כתבו אותו גבוה כדי שלא אצליח למחוק"), שמנוגד לסלון הרבגוני, שבמרכזו ספה סגולה וכריות צבעוניות.
הנכס: דירה בבניין מגורים, חמישה חדרים הפרוסים על פני 160 מ"ר.
השכונה: כיכר המדינה, תל אביב.
הדיירים: חנה מנקס (62), חיים גלקופ (62) ובנם הצעיר יונתן (22).
ותק בבית: 23 שנה. "יונתן כבר נולד כאן".
מי עיצב את הבית? "אני. לאורך השנים הבית עבר תמ"א ועיצוב מחדש. זה בית עם צבע ושמחה, כי זה מה שיש לנו בחיים".
מה היה חשוב לך במיוחד בעיצוב הבית? "היה לי חשוב שהבית יהיה בנוי מחלל גדול ומרכזי של מטבח, פינת אוכל וסלון, כדי שיכיל אורחים רבים. כפועל יוצא מזה, חדרי השינה פרקטיים ו'לא נוחים', כדי שבני הבית יצאו מהחדרים וישבו בחללים הציבוריים של הדירה. אני לא אוהבת שמתבודדים".
עד כמה המלחמה חידדה את התחושה שהבית שלך הוא מקום בטוח? "זאת שאלה שאני חושבת שהתעלמתי ממנה בתקופה האחרונה, כי כל כך קשה לקלוט איך אנשים מתחילים את החיים מהתחלה אחרי שהבית שלהם נהרס או שהם נדרשו לעקור ממנו. אתה רואה אנשים שלא נשאר להם כלום ושום דבר, וזה מפחיד. אני מעריצה אנשים שאוזרים כוחות ומתחילים הכול מהתחלה".
האם יש קשר בין סגנון עיצוב האופנה שלך לסגנון העיצוב של הבית? "אני חיה עיצוב בכל רמ"ח איבריי ואין הפרדה בין החיים, העבודה והבית שבו אני גרה. גם אם הלכתי בבוקר לקניות בסופר – אני קונה דרך עיצוב. מודה, אני מאלה שקונות את הקנקן. אני מכורה ליופי, וזה יכול להיות הכי זול וגם הכי יקר".
כיצד היית מגדירה את סגנון העיצוב שלך? "כשהתחלתי לעבוד ביודאיקה, חששתי מהאיסורים שוודאי יש, אבל גיליתי שנשים הן אלו שיצרו את בגדיו של הכהן הגדול בבית המקדש, ולמעט קשירת הציציות של הטלית – אין שום הגבלה לנשים ליצור טליתות ופריטי יודאיקה. בעיצובים שלי אני בוחרת ללכת עם האמת שלי, ולהביא את כל היופי שאני מכירה מעולם בגדי הים מבחינת בדים, טקסטורות ועיצוב לעולם היודאיקה, כולל טליתות עם דוגמאות מנומרות והדפסים פרחוניים.
"אני משתדלת שהטליתות לא ייראו כנטע זר ושיהיו חלק מאופיו של הבנאדם שלובש אותן. מפריע לי שכשאתה נכנס לבית הכנסת, כולם נראים מכוסים באותה יריעת בד לבנה עם פסים שחורים. אני מאמינה שהטלית צריכה להיראות חלק ממך, ולכן אני מחנכת את הלקוחות שלי להגיע לסטודיו ולמדוד, ולעצב אותה יחד איתם. אני רואה שזה משמח אותם, והם מספרים לי שזה מביא את התפילה שלהם לרמה גבוהה".
"בתוך כך, התפקיד שלי הוא לחנך את החברה שהטלית שלי לא עולה 400 שקל בחנות. למה כלה שמוציאה 20 אלף שקל על השכרת שמלה לערב אחד זה בסדר וחתן לא יכול להשקיע 7,000 שקל על טלית שתלווה אותו לשנים רבות? אני מאמינה שאצליח להשריש את התפיסה הזו. בסך הכול, זה עניין של סדרי עדיפויות. אני אמצא דרך גם לעצב ללקוח טלית ב-2,500 שקל. זה שהוא הגיע אליי, זה כבר שינוי תפיסה מטלית שקונים בחנות. בסופו של דבר, אני רוצה שמי שיתכסה בטליתות שלי יתרגש".
שלושת פריטי המפתח בקולקציה שלך? "מעיל שעשיתי לזכר הנרצחים והחטופים, טלית שלבש מוטי רייף בערב הפתיחה של שבוע האופנה הקודם, ומגש חלות חדש שעיצבתי עם כיסוי חלה".
כיצד היית מגדירה את סגנון הלבוש שלך? "מושפע ממצב הרוח בבוקר, ובדרך כלל לא קשור למציאות ולמקומות שאני מסתובבת בהם".
24 צפייה בגלריה
"כשהבאתי אותה הביתה, בעלי אמר 'או המנורה או אני', ובסוף כולנו נשארנו"
(צילום: ענבל מרמרי)
איך את מתלבשת בבית? "מתלבשת. אין לי אפילו טרנינג בארון. תמיד מוכנה בדקת קריאה שמישהו יקרא לי לבוא".
מה הפינה האהובה עלייך? "פינת הישיבה על האי במטבח".
היכן את נוהגת להירגע בבית? "אני לא נוהגת להירגע בבית. איפה כן? לא בבית".
היכן את נוהגת לשתות את הקפה שלך בבוקר? "על פינת השולחן במטבח, משקיפה על הנכנסים והיוצאים. זה בית שמלא בפעילות, לא בית של ספה וטלוויזיה".
עד כמה הדירה משקפת את אישיותך? "משקפת במאת האחוזים. בשלב מסוים בעלי הניח לי. אחרי שאלך, הוא יעיף הרבה דברים", היא אומרת בחיוך. "לדוגמה, מנורת הפמוטים הזו", היא מצביעה על מנורת קנים כסופה העומדת בפינת הסלון, "זה היה אמור להיות חלק מהתפאורה בחתונה של אייל גולן (עם דנית גרינברג, א"י). מצאתי אותה במחסן בבת ים וזה מה שאמרו לי, אבל בסוף לא הייתה חתונה גדולה כי הייתה קורונה. כשהבאתי אותה הביתה, בעלי אמר 'או המנורה או אני', ובסוף כולנו נשארנו. אני לא מקנאה בילדים שלי, שיום אחד יצטרכו לפרק את חדר הארונות שלי".
האם יש לך חדר ארונות? "יש חדר ארונות סודי", היא צוחקת ומצביעה על הממ"ד שבקצה הדירה, שהפך לחדר ארונות עמוס. "יש נשים בגילי שאומרות שלא מעניין אותן בגדים. ואני? אם אני שומעת על מכירת סייל מצוינת, אין לי למי לספר".
על מה את מעדיפה לבזבז יותר: כלי בית ורהיטים או בגדים ואביזרי אופנה? "גם וגם וגם. מה זאת השאלה הזאת?!"
