לפני כשמונה שנים יצא צלם האופנה עדו לביא למסע עצמי, אחד נוסף בשרשרת מסעותיו. הילד שנולד והפך לנער בקיבוץ יטבתה שבחבל אילות, עזב בהמשך לטובת עולם האופנה של תל אביב, והתבסס כאחד מבכירי צלמי האופנה בישראל.
בשנת 2016 החל לביא את לימודיו במחלקה לפוטותרפיה בבית הספר לצילום וניו מדיה מוסררה בירושלים, ומאז הוא מנווט את דרכו בין המשך עבודה כצלם, אם כי בתדירות נמוכה יותר, סדנאות מקצועיות שהוא מעביר לגופים פרטיים וציבוריים, צילום נשים פרטיות, הוראה במחלקה לפוטותרפיה, והמשך עבודה סביב פרויקט "המסכה", שהגיע לשיאו בתערוכה מקיפה ב-2021, עם פודקאסט בנושא שהוא מקליט עד היום.
המסע הארוך אל ומחוץ עולם האופנה מתחיל ומסתיים בקיבוץ שבו נולד: הלינה המשותפת, חוסר האסתטיקה, המרחק מכל ציביליזציה שאינה העיר אילת בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20. "לקיבוץ חלק גדול בעיצוב האישיות שלי. כשניסיתי להבין למה נהייתי צלם אופנה לפני 30 שנה, הבנתי שמה שהדליק אותי הוא תקשורת עם אנשים", מספר לביא (58) בריאיון פתוח וכן. "התקשורת עם אנשים בקיבוץ הייתה עניינית, אין 'סמול טוק'".
"עם השנים למדתי איך להיפתח", הוא מסביר. "אני מודה שבהתחלה הרגשתי מאוד נכה חברתית. לא הבנתי איך בונים אינטראקציה חברתית ביום צילום, בזמן ששאר האנשים על הסט מנהלים שיחות עם דוגמניות שהם לא פגשו מעולם ולא יראו מחר. הייתי יחסית מקושר ומבלה עם אורי שטרק באלנבי 58 – אבל כל מה שרציתי היה לחזור לדיסקו ביטבתה".
בתחילת שנות ה-90 פנה ללימודי צילום. אל צילום אופנה נחשף דרך קורס שהעביר הצלם גולי כהן, והוא שם גילה עולם חדש. בשיחה עם לביא הוא נזכר איך בירושלים של שנות ה-90, היה הולך לסניף סטימצקי ברחוב יפו ומדפדף לראשונה במגזיני אופנה כמו "ווג" ו"הרפר'ס בזאר", בוחן את התאורה דרך אישוניהן של הדוגמניות. האיפור והשיער, הדוגמניות הגדולות מהחיים והבגדים הנוצצים, היו הכי רחוק שאפשר מהמלתחה המאובקת והנזירית של הקיבוץ.
מהר מאוד התאקלם בברנז'ה של תל אביב, חבר קבוע ב"הבניין הלוהט" ברחוב מטלון בפלורנטין, שבין דייריו היו הסטייליסט ראובן כהן ובן זוגו דאז, יוסי צרויה, הדוגמנית מלאני פרס, עדן הראל ואחרות. בתחילת שנות האלפיים כבר היה לאחד מהצלמים העסוקים בישראל, עם קמפיינים לחברות מסחריות, מעצבים כמו רונן חן וסיגל דקל, שערים ל"לאשה", הפקות אופנה ל"את", ורשימה ארוכה של מפורסמות שלא זזו מילימטר בלעדיו: מורן אטיאס, מיקי ממון, קרן מיכאלי, אסתי גינזבורג, שירלי בוגנים, והמוזה הנצחית גלית גוטמן, שאיתה בנה מערכת יחסים מקצועית ארוכה ופורייה.
אלו ואחרות יפקידו את פניהן בידיו לטובת פרויקט המסכה שצילם בשנים 2019-2017 ויסמן שלב מעבר בקריירה של לביא. הוא הזמין אותן להצטלם בסטודיו ללא איפור, עיצוב שיער, סטייליסט צמוד או כל רעש רקע אחר. רק הוא והיא. והמסכה – דיאלוג מתמשך על לבישת והסרת מסכות. "לאורך השנים ניסיתי להמציא את עצמי כמורה לצילום אופנה בהדסה, פתחתי בית ספר לצילום, אבל גיליתי שזה לא מעניין אותי. הייתה לי נקודת שבר שנמשכה הרבה מאוד שנים, ויחד עם משבר גיל ה-50 במקביל, הבנתי שאני צריך לעשות משהו נוסף".
26 צפייה בגלריה
"פרויקט המסכה סימן בשבילי יציאה מעולם קודם לעולם חדש שאני רוצה להיות בו"
(צילום: עדו לביא)
את המזור לנפשו המסוכסכת, מצא לבסוף בלימודי פוטותרפיה, שאליהם הגיע בהמלצת הדוגמנית ואשת האופנה מיקי ממון. שם, הוא מספר, גם סגר מעגל עם ילדותו בלינה המשותפת בקיבוץ. "נדרשתי להביא תיק עבודות, ובחרתי בסדרה תיעודית שצילמתי כסטודנט בשנה ב'", הוא נזכר. "בצילומים ההם חזרתי לקיבוץ וצילמתי תינוקות בני שנה, שכבר לא גדלו בלינה משותפת. רק בדיעבד הבנתי שצילמתי את מה שהגוף זכר, את הבדידות כילד צעיר בקיבוץ".
עוד סרטי צילום
בשנים האחרונות הוא הניח את עולם האופנה על כל היבטיו מאחור. לאורך השנים גם ביסס את מקור עבודתו כאן בישראל, בזמן שצלמים צעירים ממנו פרשו כנפיים והחלו לצלם בעולם. "לפעמים זה צובט בלב כשאני רואה שער יפה שמישהו אחר צילם או כשלא פונים אליי בכלל. בדפי ההיסטוריה של צלמי האופנה בישראל, יש לך תאריך תפוגה שפחות קיים בחו"ל. צלמים כמו פיטר לינדברג או פטריק דמרשלייה עבדו עד גיל מאוד מבוגר. ובארץ, או שאנחנו פשוט רלוונטיים בגיל מסוים, או שהתרבות מקדשת את הדבר הבא, ובא לי לצאת מהתעשייה הזו עם אמירה שיש בה משמעות".
"פרויקט המסכה סימן בשבילי יציאה מעולם קודם לעולם חדש שאני רוצה להיות בו. אני לא רוצה שיהיה כתוב לי על הקבר: 'מבכירי צלמי האופנה והפרסום בישראל'. לא שאני מזלזל בתואר הזה, להפך, שתיתי ממנו לרוויה שנים רבות, אבל הגעתי לשלב בחיים שלהיות צלם אופנה לא סיפק לי משמעות. זה לא שעולם האופנה השתנה – אני השתניתי".
עדן הראל, פרויקט גמר במכללת הדסה, 1994
"פרויקט הגמר שלי בהדסה היה שלוש כתבות אופנה, כשאחת מהן הייתה כתבה עם עדן הראל. הדוגמנית אורית ברקוביץ' (אחת מהדוגמניות הידועות בשנות ה-90, בת זוגו לשעבר של מלך חיי הלילה אורי שטרק, א"י), אמרה לי 'יש ילדה חמודה שפגשתי, בוא נעשה איתה טסט לצילומים'. גייסתי את איריס אדלר (סטייליסטית לשעבר וכיום אחת משתי המעצבות של מותג בגדי הילדים nununu, א"י) וצילמנו במועדון ברברלה באלנבי, הכי אולד-סקול: צילום שחור-לבן, 3200 אסא, 35 מ"ר, עם סרט צילום שפותח במקלחת של דירתי בשדרות בן גוריון בתל אביב".
26 צפייה בגלריה
"מהרגע שקיבלתי החלטה לצלם אופנה, הפכתי למוקצה מחמת מיאוס בהדסה". עדן הראל, 1994
(צילום: עדו לביא)
"הביקורות בהדסה היו קטלניות", הוא נזכר מחויך. "עד שנה ב' הייתי יקיר המחלקה, ומאז שקיבלתי החלטה לצלם אופנה, הפכתי למוקצה מחמת מיאוס. זה היה מעליב, התעלמו ממני. התלהבו שם מסטודנטיות שצילמו סבונים במקלחת", הוא מוסיף בסרקזם. "גולי כהן הנחה אותנו בקורס, והודעתי שאני לא מוכן להציג את הפרויקט לביקורת עד שהוא לא מגיע. עד היום משפט שנאמר משני מורים מיתולוגיים שם לא יוצא לי מהראש: 'זה לא שאין פה צילום אחד טוב – כל הצילומים גרועים'. ואז גולי קם להגנתי והחלה מהומת אלוהים".
"נשיקת אשת העכביש", פרויקט הגמר של ויקטור (ויוי) בלאיש בשנקר, 1996
הפרויקט הזה זיכה את בלאיש בפרס הגדול בתחרות האיטלקית היוקרתית "מיטלמודה" למעצבים צעירים. "אני זוכר מבוכה אדירה בין שירלי גליק לסטפני קרפיק, שזרמה עד הסוף עם הסיטואציה", אומר לביא.
26 צפייה בגלריה
"מתח בין שתי נשים חזקות שצריכות לפעול יחד בשדה עוצמתי". פרויקט הגמר של ויוי בלאיש, 1996
(צילום: עדו לביא)
"שירלי הייתה אז דוגמנית בעלת מראה מאוד רומנטי, עם השיער האדום והקמפיינים לדורין פרנקפורט, ופתאום היא הוצנחה למגרש שלא היה טבעי לה. מה שמעניין בצילום הוא המתח הבלתי מוסבר – מתח של מבוכה, לא מתח מיני – בין שתי נשים חזקות שצריכות לפעול יחד בשדה עוצמתי".
אורלי ויינרמן, 1997
"הצילומים נערכו בסטודיו הראשון שלי ברחוב בן אביגדור בתל אביב. הייתי צלם אופנה צעיר וצילמתי מפורסמות שהכרתי מהעיר. אורלי הייתה אז מפורסמת מאוד, ובחרתי לקחת את המוחצנות הפרובוקטיבית והסקסית שלה למקום עדין, רך ורומנטי בסגנון בוטיצ'לי".
26 צפייה בגלריה
"בחרתי לקחת את המוחצנות הסקסית שלה למקום עדין, רך ורומנטי". אורלי ויינרמן, 1997
(צילום: עדו לביא)
יעל בר זוהר, 1998
טרנספורמציה נוספת מבית עדו לביא: יעל בר זוהר כוונסדיי אדמס. "את יעל צילמתי אז ליומני נוער, ועניין אותי לקחת את הנערה המתוקה למקום אחר, ליצור קונטרסט. הקסם נולד בפער שבין הידיעה מי מצולם לבין הצילום עצמו".
26 צפייה בגלריה
"הקסם נולד בפער שבין הידיעה מי מצולם לבין הצילום עצמו". יעל בר זוהר, 1998
(צילום: עדו לביא)
גלית גוטמן
כמעט לכל צלם אופנה יש מוזה, דוגמנית שאותה הוא נוהג לצלם לאורך השנים ויחד הם צומחים זה לצד זו, יוצרים עולם קריאטיבי שלם. "אנחנו לא חברים, אם זאת השאלה. אף פעם לא הייתי אצלה בארוחת ערב, למשל", הוא מסביר על מערכת היחסים המקצועית ביניהם, שהחלה עם צילומי הקמפיין לרונן חן בשנת 2002 (ללא ספק, מהקמפיינים היפים של המעצב) וממשיכה עד היום.
"כשהכרנו, גלית כבר הייתה דוגמנית מפורסמת ואני הייתי צלם צעיר. עד אז יקי הלפרין ז"ל היה מצלם אותה, ומאז הקמפיין לרונן חן התחלנו לעבוד יחד. לצד היופי והמקצוענות – למדתי להעריך את נקודת המבט שלה. כשהיא אומרת לי שהיא לא מרוצה מצילום למרות שכל הצוות מסביב מרים לה – אני עוצר הכול ומקשיב. בסוף היא צודקת במאה אחוז. היה לנו פעם שער ל'לאשה' שהיא שנאה, ונגנז. אולי יש אנשים שיפרשו את זה כמקום של אגו, אבל זה מגיע ממקום של מקצוענות גרידא. היא לא תתערב אף פעם בצילום. אצלה זה מבחן התוצאה: אם היא לא אוהבת, היא תגיד".
26 צפייה בגלריה
"לצד היופי והמקצוענות – למדתי להעריך את נקודת המבט שלה". גלית גוטמן, 2022
(צילום: עדו לביא)
"בחרתי ארבעה צילומים שונים לאורך הקריירה שלנו, כולם מאוד שונים זה מזה, מציגים את הוורסטיליות של גלית. מבין כולם, צילום השער ל'פנאי פלוס' (אפריל 2007) היה במשך שנים אחד המדוברים. יצרנו עם גלית מחווה לתמונות עירום ידועות, כשהצילום הזה הוא הומאז' לקרלה ברוני. כשהגיעה ההצעה מהמגזין וגלית כמובן הסכימה, שאלתי את עצמי: 'למה גלית גוטמן צריכה להצטלם בעירום?' אז זה נתפס כמאוד פרובוקטיבי וגבות רבות הורמו. לא כי עירום זה בעיה, אלא כי למה גלית גוטמן עושה את זה? כשהיא התראיינה על זה, מיד לאחר שברק אובמה נבחר לנשיא ארצות הברית, היא אמרה: 'כי אני יכולה. אני בת 36, נראית מדהים, ואם זה בצורה מכובדת, אז למה לא?'"
26 צפייה בגלריה
"אצלה זה מבחן התוצאה: אם היא לא אוהבת, היא תגיד". גלית גוטמן, ינואר 2022
(צילום: עדו לביא)
הפקת אופנה, 2009
"אני וכדורי אלישר (ארט דירקטור החי ופועל בפריז, א"י) התחלנו את דרכנו המקצועית יחד. כדורי הוא סטייליסט מאוד שונה ואחר מהנוף בארץ. בעוד שאני נוטה להיות צלם מאופק ושמרן עם פריימים מאוד מאורגנים ומסודרים – כדורי אפשר לי להתפרע. הוא פתח לי עולם, העיף אותי למקומות חדשים, ונתן לי ביטחון".
26 צפייה בגלריה
"כדורי אלישר פתח לי עולם, העיף אותי למקומות חדשים, ונתן לי ביטחון". הפקת אופנה, 2009
(צילום: עדו לביא)
הפקת האופנה שלפניכם צולמה במתחם הישן של בית החולים אברבנאל ופורסמה במגזין "את". "רק מישהו כמו כדורי יכול היה לדחוף אותי למקום כזה. זה פתח לי את הראש. אבל כשהתחלנו לעבוד יחד ללקוחות מסחריים, הקשר נשבר. אני זוכר צילומים עם מורן אטיטס לפמינה, והרעיונות המדהימים שכדורי הביא לא התאימו מסחרית, כי בסוף צריך לראות את החזייה. לא דיברנו הרבה שנים אחר כך, עד לפני שנתיים כשהרמתי אליו טלפון בביקור בפריז והשלמנו".
דנה ספקטור ורן שריג, 2016
"דנה ספקטור ורן שריג הגיעו לסטודיו עם הרבה מאוד חששות מהצילום, עד שהיו רגעים שלא ראיתי שזה קורה. הסטייליסט ראובן כהן הביא לא מעט בגדים לצילומים, אבל בשלב מאוד מוקדם הבנו שהסיפור לא קשור לבגדים. יש כאן חיבור של שתי נפשות שנפגשו באמצע החיים, ויש משיכה פיזית מאוד-מאוד חזקה. באיזשהו שלב עזבנו את הבגדים וחיברנו אותם למקום הטבעי שלהם, שם נולד הקסם וקרה משהו על הסט. הם היו בעולם משלהם, והחיבור ביניהם היה מגנטי".
26 צפייה בגלריה
"הם היו בעולם משלהם, והחיבור ביניהם היה מגנטי". דנה ספקטור ורן שריג, 2016
(צילום: עדו לביא)
הומאז' לבן לם, 2015
התצלום הזה, שהתפרסם במגזין "את", הוא הומאז' לעבודתו של צלם האופנה האגדי בן לם (שגם פתח את המדור הזה לפני כשנה וחצי), שסיפר לנו אז על הצילום המקורי: "בצילום מופיעות הדוגמנית קיטי ממון, שהייתה בזמנו עם שיער קצר, וחיפשתי דוגמנית נוספת שדומה לה, עד שלבסוף נמצאה תיירת מחו"ל שהגיעה לארץ והייתה מסופרת גם היא בשיער קצר". המחווה ללם צולמה בחולות ראשון לציון, ועל הסטיילינג הופקד אייל אזרזר.
26 צפייה בגלריה
"שרון גניש היא אחת הדוגמניות המדהימות שיש. יש לה נוכחות מהפנטת". מחווה לבן לם, 2015
(צילום: עדו לביא)
"שרון גניש היא אחת הדוגמניות המדהימות שיש. יש לה נוכחות מהפנטת. היא מעיפה אותך, שורפת את הפריים. אני זוכר שבתחילת הדרך, הרבה לפני ורסאצ'ה, היא הייתה מגיעה עם רוברטו בן-שושן שייצג אותה אז לסטודיו, כשהוא מנסה לדחוף אותה לאיזה קמפיין, ואף אחד לא ממש מבין מי זאת האינדיאנית הזו. זה היה דור של בלונדות. את ורסאצ'ה, אגב, היא קיבלה במקרה כשרשמו אותה, כנראה בטעות, לסוכנות של דוגמנים גברים, ודונטלה ורסאצ'ה ראתה את הכרטיסייה שלה בסוכנות ונדלקה".
ישראלה אבתאו, מלון בראשית, 2011
"הפריים הזה מעמת אותך עם ההפרעה בתמונה. הוא צולם עם פלאש במלון בראשית, רגע לפני שנפתח לציבור, בכיכובה של ישראלה אבתאו, לכתבת בגדי ים מסחרית ב'לאשה'. יש בצילום הזה רגע קסום שקשה להסביר, והוא היה תלוי אצלי בסטודיו המון שנים".
קמפיין למיקי בוגנים, 2012
"מיקי בוגנים ואני הפכים גמורים: הוא הגיע מרמלה, אני מהקיבוץ; הוא טיפוס מוחצן, אני בדיוק להפך. אני זוכר שהוא דיבר באוחצ'ית (שפת סלנג הומואית, א"י) ולא הבנתי מה הוא מדבר, למעט מילות הקישור: אל, מ-, את. במשך שנים ארוכות עבדנו יחד על סטים ובהמשך צילמתי עבורו. עם השנים נוצר ריחוק מסוים ונפרדו דרכנו, אבל יש לי פינה גדולה וחמה בלב עבורו. מכל האנשים שפגשתי בחיי – הוא האדם עם האינטליגנציה הרגשית הכי מפותחת שראיתי. הוא מבין אנשים בצורה יוצאת דופן, ומה הצעד הבא שיפעיל אותך".
26 צפייה בגלריה
"מיקי בוגנים מבין אנשים בצורה יוצאת דופן, ומה הצעד הבא שיפעיל אותך". קמפיין לבוגנים, 2012
(צילום: עדו לביא)
הפקת שיער, 2012
"זו אחת מכתבות האופנה שאני הכי אוהב: הפקת שיער בלונד, שהופיעה במגזין 'את'. מיקי בוגנים עשה את האיפור והשיער. השיער לא עשוי מדי, האיפור מאוד נקי, כמעט ללא איפור, ומשהו בקונטרסט הזה מפתיע. בכל אופן, לצלם עירום הביך אותי תמיד. עירום בתרבות הישראלית זה עניין".
26 צפייה בגלריה
"לצלם עירום הביך אותי תמיד. עירום בתרבות הישראלית זה עניין". הפקת שיער, 2012
(צילום: עדו לביא)
אסתי גינזבורג
שתי התמונות האלה צולמו בהפרש של חמש שנים. הראשונה, קמפיין לחברת האופנה Tag Woman מ-2010, השני, צילום למגזין "גו סטייל" בשחור-לבן שבו מציגה גינזבורג מראה נינוח, נוצר ב-2015.
"בצילומים לטאג, אסתי הייתה חיילת בצה"ל, וקרה לה מה שקורה לכל חיילת: היא קצת השמינה. היום זה נשמע מוזר, אבל אסתי הייתה פורצת דרך בנושא הגיוון. לזכותה ייאמר שמהרגע הראשון היא אמרה לצוות: 'קחו אותי בזכות מי שאני'. מה שקרה זה שבצילומים על הסט, המכנסיים לא עלו עליה, אז גזרו אותם. אני זוכר שממש אמרו לה: 'את לא במידה', והיא ענתה להם בביטחון עצמי מאוד מרשים: 'אני בדיוק במידה הנכונה, אתם לא הבאתם מכנסיים במידה שלי'. מאוד הערכתי אותה על זה.
26 צפייה בגלריה
"בתקופות שזה לא היה מקובל, אסתי דיברה על המשקל שלה בפתיחות". גינזבורג, 2010
(צילום: עדו לביא)
"באסתי יש קסם שקשה להסביר. כאילו לא אכפת לה, היא לא צריכה את זה. אתה כמעט יכול לחשוב בטעות לפעמים שהיא משועממת מהסיטואציה. עם השנים הבנתי שזה עמוד שדרה מאוד-מאוד חזק. היא לא פראיירית, היא יודעת מה היא רוצה, והיא יפה למות. מצד אחד, הכי יפה 'רגיל' סגנון אמריקני, מצד שני – בהשוואה לבר רפאלי, היא אניגמטית. ואני מאוד מעריך אותה שלאורך שנים, בתקופות שזה לא היה מקובל, עמדה מול כולם ודיברה על המשקל שלה בפתיחות. בתקופות מסוימות כל הדוגמניות היו 176 סנטימטר ולבשו מידה 34, ואסתי מעולם לא נכנסה למשבצת הזאת. תמיד ריכלו על זה ודיברו על זה, והיא התעלמה מכולם".
26 צפייה בגלריה
"באסתי יש קסם שקשה להסביר. כאילו לא אכפת לה, היא לא צריכה את זה". גינזבורג, 2015
(צילום: עדו לביא)
הפקות אופנה, מלנכוליה וטאיזו
"אלו שתי הפקות שעשיתי עם הסטייליסט אייל אזרזר, שאני מאוד אוהב ומעריך. יש לו עין מצוינת לצבעוניות, וכצלם עיוור צבעים, אני מעריך את זה מאוד. לצלם דוגמנית ואוכל לא עובד יחד בדרך כלל, כי כשאנשים אוכלים זה לא אסתטי. מצד שני, היה פה אתגר שזה לא יהיה צילום סקסי. הלוקיישן הקפיץ את ההפקה, ובכלל, לוקיישן הוא עניין חשוב, כפי שאפשר לראות גם בהפקה עם אניה מרטירוסוב, שצולמה בתחנת הקמח בסלמה, תל אביב. זו אחת ההפקות היפות שצילמתי, הרבה בזכות אניה המדהימה, שמציגה מראה אינטליגנטי ומסתורי".
26 צפייה בגלריה
"שתי הפקות שעשיתי עם הסטייליסט אייל אזרזר, שאני מאוד אוהב ומעריך". הפקת אופנה, טאיזו
(צילום: עדו לביא)
רוסלנה רודינה, 2018
"בהפקה הזו – שער ל'סטילטו' – עשינו טרנספורמציה לרוסלנה, במטרה להוציא אותה מהמקום הטבעי שלה. בצילומים רבים אני מנסה להסיר למצולמות את המסכה שהן הגיעו איתה, או שנותן להן מסכות אחרות לעטות על הפנים. לא תמיד הטאלנט מקבל את השינוי באהבה גדולה. פעם צילמנו שער עם אגם רודברג שעשו לה צמות בשיער, לא עם כל הנפח שהיא רגילה אליו, ואני חושב שהיא לא אהבה אותו, למרות שזה אחד הצילומים היפים שלה. לזכותה של רוסלנה ייאמר שהיא שיתפה איתנו פעולה, והתוצאה מאוד מעניינת".
26 צפייה בגלריה
"עשינו טרנספורמציה לרוסלנה, במטרה להוציא אותה מהמקום הטבעי שלה". רודינה, 2018
(צילום: עדו לביא)
מירי בוהדנה, 2011
"ארבעה צלמים הוזמנו לצלם את מירי לארבעה שערים שונים למגזין 'לאשה', בהשראת הסרט 'ברבור שחור' בכיכובה של נטלי פורטמן. במשך שנים היה למירי עניין עם התדמית שלה. אני זוכר שכשהיא הייתה חתומה בסוכנות הדוגמנות Look (שבה היו חתומות בזמנו כל מלכות היופי וסגניותיהן, א"י), התחננו שניקח אותה להפקות אופנה. בתצלום הזה בחרתי לקחת אותה למקום אחר, מקום שפחות רואים אותה בו, ואני חושב שזה אחד הצילומים הכי יפים שלה".
נייקי, 2009
קמפיין בכיכובו של הכדורגלן בן סהר לנייקי העולמית היה אתגר מקצועי עבור לביא. "קיבלנו מנייקי העולמית את הרקע המוכן, ונדרשנו לצלם את בן סהר שהושתל בתוך הדימוי עצמו. במדינות אחרות צילמו כוכבים גדולים אחרים כמו מסי ודיוויד בקהאם. זה צולם בשקופיות באולפני FTS בפתח תקווה על רקע לבן, וזה היה מאתגר טכנית ומעניין כי נדרשנו לפתור את הצילום המנותק מרקע. בסופו של דבר זה גם כבוד מקצועי, ואני שמח שהתצלום נמצא בתיק העבודות שלי".
סיגל דקל, 2011
"ביני לבין סיגל דקל הייתה לאורך שנים רבות מערכת יחסים מקצועית", מספר לביא על העבודה עם סיגל דקל, מהמעצבות הבולטות שפעלו בישראל בתחילת שנות האלפיים. "יש לה ראש קריאטיבי מאוד והיא אפשרה לנו חופש אמנותי ויכולת ליצור קטלוגים מאוד לא מקובלים יחסית למה שנעשה בישראל, הרבה בזכות המעצבת הגרפית נדיה גורנשטיין. סיגל היא אדם טמפרמנטי ומאוד כשרוני, והיא שילמה על כך מחיר, כי בקטלוגים האחרונים שלה כבר דרשו ממנה לקחת דמות מפורסמת ליחסי ציבור, והיא לא הסכימה לעשות את זה. היא נותרה נאמנה לאמת שלה".
חוה מונד, 2017
"זה קו השבר!" הוא מחייך. "התחלתי ללמוד פוטותרפיה בסוף 2016 וחייתי בפיצול אישיות. מצד אחד, צלם אופנה ופרסום; מצד שני, סטודנט לפוטותרפיה. בלי להישמע מתנשא, השיחות בסטודיו התנהלו סביב התצוגה האחרונה שראו או הליפסטיק החדש בשוק. הרגשתי שאין לי עם מי לדבר על הלימודים שמילאו אותי. זה לא שהעולם השתנה – אני השתניתי. מה שהיה מרכז העשייה שלי, פתאום לא עניין אותי בשיט.
26 צפייה בגלריה
"התחלתי ללמוד פוטותרפיה בסוף 2016 וחייתי בפיצול אישיות". חוה מונד, 2017
(צילום: עדו לביא)
"אני זוכר שנבחרתי לצלם לבדי מגזין שלם של 'סטילטו' מבית 'לאשה', יחד עם נבחרת הדוגמניות של שי אביטל, שהיו אז הטופ בתעשייה: אסתי גינזבורג, קורל סימנוביץ', בר זומר, נטע אלחמיסטר, חוה מונד ואחרות. ולמרות הכול, הרגשתי כאילו הכניסו לי מחט של אפידורל. הרגשתי תקוע. הניגוד בין הצילום של חוה, אולי אחד היפים שעשיתי בקריירה שלי, לתחושה האישית שליוותה אותי, היה גדול. לא רציתי להיות שם. הרגשתי שאין משמעות לעשייה שלי, וככה לא יכולתי להמשיך".
- המדור "סרט צילום" צולל אל תיקי העבודות של צלמי האופנה הישראלים, שמגלים לנו את הסיפורים מאחורי הדימויים הבולטים בגוף העבודה שלהם. דרך התמונות נוצר ארכיב היסטורי של אופנה מקומית ושל צילום אופנה ישראלי, השב אל דוגמניות התקופה, צלליות הבגדים והשיח התרבותי-חברתי-פוליטי שתיעד כל צלם דרך העדשה.
