קירות הסטודיו החדש של מעצבת הכובעים יעל כהן כוסו בעבר בדבש טבעי. החלל המואר שאליו נכנסה לאחרונה במושב משמרת בשרון, שימש בעבר את משפחת הדבוראים מגן, שעוד מפעילה מרכז מבקרים בסמוך. כהן מספרת כי באותו חלל היו מאחסנים את הכוורות, וכל הקירות היו עם סימני דבש שהדבורים היו זורקות.
"במובן מסוים, זה חדר הפועלות", היא אומרת ומרפררת לעבודת הכפיים היומיומית בסטודיו שבו היא מותחת בדים ולבד על אימומי עץ. עשור מאז הקימה את מותג הכובעים Justine Hats, מהבודדים הפועלים בישראל, הקימה כהן בית ספר לכובענות, זירה יחידה בישראל כיום ללימוד התחום.
10 צפייה בגלריה
"כל קשר ביני לבין דת הוא מקרי, אבל הבנתי את המשמעות של כובע וכיצד הוא מסמן אותך במרחב"
(צילום: יעל כהן)
במדינה כמו ישראל, עם שמש קופחת וחוסר דיסטנס ברחוב – כובע הוא אביזר חובה. שכבת הגנה. אך כובעים אינם רק אביזר פונקציונלי: הם מיוחסים למעמד חברתי, כלכלי ושיוך דתי. אז איך קרה שכובעים הם עדיין תופעה נדירה ברחוב המקומי, וחבישה שלהם מעוררת מיד תגובה מהסביבה? כובעים היו חלק מהמרחב האופנתי של בני המושבות והעירוניים של תל אביב וירושלים משנות ה-20 עד סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת. העולים מאירופה הביאו איתם את סגנון הלבוש המהודר, אך נתקלו באדמת הטרשים ובסדר יום של "הצנע לכת". הביטוי "למה כובע?" הפך ליותר מסתם הלצה קנטרנית.
בספרה "בגדי הארץ החדשה: מדינת ישראל הצעירה בראי הלבוש והאופנה" (הוצאת מרכז זלמן שזר), כותבת ד"ר ענת הלמן כי "אף על פי שבאקלים הישראלי יש לכובע יתרונות טכניים ברורים, אפילו ישראליות מטופחות לא הרבו לחבוש כובעים, אף שאביזר זה נחשב אופנתי מאוד במערב בשנות ה-50".
היא מציינת כי אחד המניעים לכך היה הדימוי המבוגר והגנדרני של כובעים, אשר הדור הצעיר ביקש להתנגד לו מבחינה סגנונית. "ולכן מי שרצתה להדגיש את גילה הצעיר או את נאמנותה לערכי הביגוד ההגמוניים, נמנעה כליל מאביזר זה. בקרב הגברים", היא מדגישה, "רבים אימצו את הדגם הפשוט בבגדיהם אך הוסיפו לו את המגבעת, סמל הבורגנות".
10 צפייה בגלריה
"לוקח זמן 'לעכל' כובעים שאינם רק כובעי מצחייה, שמאוד פופולריים בישראל"
(צילום: שי הנסב )
מאחורי פתיחת המותג לפני עשור עמד בעיני כהן חזון מרכזי אחד: לשחזר ולחדש את מלאכת הכובענות בישראל, זו שהייתה פה ונעלמה בגלל אותם הדר וגנדרנות שאינם מתיישבים עם הנונשלנטיות המקומית. אחת הסיבות היא גם הרצון להימנע מהקשר דתי שנוצר בחבישה של כיסוי ראש בישראל אצל נשים וגברים, בין אם זה כובע ברט או מגבעת רחבת שוליים.
"כשהתחלתי לחבוש כובעים לפני עשור, מישהו שאל אותי אם מותר לו ללחוץ את ידי", היא נזכרת, "וזה היה פה באזור השרון – לא בירושלים. כל קשר ביני לבין דת הוא מקרי, אבל הבנתי את המשמעות של כובע וכיצד הוא מסמן אותך במרחב".
עם זאת, היא מספרת כי לא תעצב במיוחד כובע שיתאים לשומרי ושומרות מצוות. "יש לי לקוחות מהמגזר הדתי, אבל ייצור מיוחד של דגמים בסגנון מותאם עבורם פחות מעניין אותי". ההתאמות, היא מגלה, נעשות בהיקפי הכובעים. "כשאני מלמדת איך מודדים היקף ראש של כובע", היא מסבירה, שולפת סרט מדידה, מניחה אותו במרכז המצח ומקיפה את הראש. "זו הצורה הקלאסית. אבל במגזר הדתי יש דרישה שהכובע יונח קצת מתחת לקו האוזניים, אז קו המדידה יורד ומוסיף מידה להיקף. בשוק היפני, לעומת זאת, סגנון החבישה האופנתי הוא במרכז הראש, אז ההיקף קטן במידה".
כהן, בוגרת לימודי עיצוב ואמנות במכון הטכנולוגי חולון ובעלת תואר שני בקולנוע מאוניברסיטת תל אביב, הגיעה לתחום הכובענות לפני קצת יותר מעשור והאתגר להחזיר עטרה ליושנה התגלה כמשימה לא פשוטה. בניגוד לענף הנעליים הישראלי, שהרים ראש מחדש לפני 20 שנה עם מעצבות צעירות שנכנסו לתחום, כובעים עדיין נתפסים בארץ כנישה.
בתעשייה שבקושי ניתן למצוא בה בדים איכותיים לעיצוב קולקציות הלבשה, חומרים ליצירת כובעים ואימומים למתיחתם הם כבר מדע בדיוני. "כשהתחלתי נתקלתי בריק, לא היה פה כלום מבחינת חומרים וכובעים", היא אומרת. "בישראל יש ואקום מאוד גדול כשזה מגיע לחומרי טקסטיל".
10 צפייה בגלריה
"מוסד המלוכה באנגליה מייצר מנועי כלכלה לספקים מתחום הכובעים". Justine Hats
(צילום: שי הנסב )
הוואקום הזה הוא פועל יוצא של תרבות. בניגוד למדינות כמו אנגליה ואוסטרליה, שבהן כובע הוא חלק מקוד לבוש באירועים של החברה הגבוהה, מרוצי סוסים וכדומה – בישראל חבישה של כובע גוררת מבטים. "מוסד המלוכה באנגליה מייצר מנועי כלכלה לספקים מתחום הכובעים", אומרת כהן. "אלו כוחות שפועלים מתחת לפני השטח ומניעים את הענף. בישראל זה פחות מתאים לצביון התרבותי. אין כאן תרבות של כובעים. שלא לדבר על כובעים עם נוכחות. כבר חבשת כובע, אז גם נוצה?! זה לא יעבור פה".
"אני יודעת שזה תחום מאוד נישתי, אבל יותר אנשים חובשים כובעים כאמירה אופנתית. אבל", היא מסייגת, "אישה קודם תקנה שמלה, חצאית או צעיף, לפני שהיא תרכוש כובע. אני בתחתית שרשרת המזון האופנתי, אבל לא רע לי שם. אני ממוקדת על אנשים משוגעים כמוני. ישראלים שחובשים כובע הם אנשים ייחודיים, עם תפיסת זהות עצמית מאוד מסוימת. אינדיבידואלים ונועזים. כובע שווה נוכחות, וכשאתה נכנס לחדר אתה מיד ממגנט את כולם. מודה, אני משוגעת. לא סתם יש את הכובען המטורף".
ובכל זאת, בעשור האחרון ביססה את מקומה בתעשייה המקומית, כולל שליחת זרועות החוצה לעולם. עיצוביה, הכוללים כובעי לבד אמנותיים לצד כובעי קש בצביעה ידנית ודגמים קלאסיים, נמכרים אונליין (מחירים: 340-229 שקל) ובחנויות מעצבים כמו רונן חן, מאיה נגרי, משכית ורשת רזילי, שעבורה היא גם מייצרת עיצובים מותאמים.
"לוקח זמן 'לעכל' כובעים שאינם רק כובעי מצחייה, שמאוד פופולריים בישראל", היא אומרת. "לא מזמן אמן גרפי מאוד נחשב ביקש כובע שיהיה מזוהה איתו. הוא אמר לי שהוא מרצה בארץ ובעולם, ורוצה שיזכרו אותו. הוא בא וקנה כובע דומיננטי מבחינת צבע ומראה. ככה אתה מייצר לעצמך פרסונה".
בסדנאות שהיא מקיימת אצלה בסטודיו, היא מזמינה את הציבור הרחב ללמוד לעצב כובע ללא צורך בניסיון קודם. את בית הספר הקימה לאחר שקורסים לכובענות במחלקות לעיצוב אופנה בבצלאל ובשנקר בוטלו, והיא החליטה להעביר את הידע שצברה הלאה. הסדנאות בנויות ממפגש אחד עד ארבעה הממוקדים בסגנון ובחומר, כך שבמהלכם לומדים לעצב ולייצר כובע אישי. בין היתר, מוצעות סדנת עיצוב כובע עשוי לבד בדיגום חופשי בת שני מפגשים (650 שקל), סדנת עיצוב כובע קש במפגש אחד (450 שקל) וסדרה של ארבעה מפגשים בטכניקת עבודה בסינמיי (חומר המשמש לכובעים), שבסופה תצאו עם שני כובעים (1,200 שקל). לדבריה, הקהל שמגיע מורכב ממעצבים ואנשי מקצוע מהתחום שרוצים להוסיף לעצמם טכניקה נוספת לרזומה, סדנאות זוגיות שניתנו במתנה ואנשים שמתעניינים בתחום, נשים וגברים כאחד.
