בתום שנה וחצי של מגפה עולמית שמתנהלת מווריאנט אחד לשני – שבועות האופנה של פריז חוזרים לחיים, ולא תמצאו שם זוג אחד של מכנסי טרנינג. גם כי מדובר באופנה עילית, אבל בעיקר כי מעצבי האופנה, כסיסמוגרפים של תקופת הפוסט-קורונה, מבקשים להציג – לא תמיד בהצלחה – אופנה אקסטרווגנטית, זוהרת, גדולה מהחיים, סמל לזמנים חדשים. מספיק להעיף מבט בצבעוניות הבוהקת מקולקציית ההוט קוטור הראשונה של דמנה ווסאלייה לבלנסיאגה בשבוע ההוט קוטור, שהסתיים ביום חמישי האחרון והתקיים במתכונת חלקית מול קהל חי. בתצוגת האופנה של שאנל, נראה כי מרוב התרגשות כמעט מעדה שגרירת המותג מרגרט קוואלי, שחתמה את התצוגה לבושה שמלת כלה לבנה.
העודפות הזאת היא רק אחת ממגמות האופנה שמגיעות לאחר הקורונה. בפודקאסט שפרסמה חברת הייעוץ הבינלאומית מקינזי אנד קומפני, הסבירו החוקרים דיאן בריידי ואקים ברג כי בין השינויים הגדולים באופנה נזהה התחזקות של בגדים ברי-קיימא, קניות אונליין וצמצום חנויות ברחוב. בריידי מסבירה כי לא תתגעגע לנעלי סטילטו עם עקבים בגובה ארבעה אינצ'ים, אבל ברג סקפטי לגבי התובנות והשינויים שהלקוח יאמץ: "אני חושב שמכנסי טרנינג יכולים לשרת אותך לאורך זמן בימים אלו. אבל אם שנות ה-20 הרועמות (הכוונה לשנות ה-20 של המאה ה-20) יחזרו וכולנו נחגוג כאשר המגפה תיעלם, ייתכן שנחזור לרכוש יותר. אנו מקווים שנקנה מתוך מחשבה ומודעות על קיימות".
לא בכדי מציין ברג את שנות ה-20, תקופה של פריחה חברתית ושגשוג כלכלי ואופנתי שהגיעו לאחר מגפת השפעת הספרדית, שהמיתה כ-50 מיליון איש ברחבי העולם, ומלחמת העולם הראשונה, שהגיעה לקיצה בשנת 1918 לאחר ארבע שנים וגבתה למעלה מ-16.5 מיליון קורבנות, מתוכם כ-40 אחוז אזרחים. לנושא התייחס גם ג'ונתן וולפורד, אוצר ראשי במוזיאון להיסטוריה של האופנה בלונדון. בריאיון ל"גרדיאן" הבריטי הסביר כי "מסתיו 1918 לסתיו 1920 לא היו כמעט שינויים באופנה הבינלאומית".
לדבריו, ההתפוצצות הגדולה הגיעה מיד לאחר אותן שנים. לאורך שנות ה-20 שיקפה האופנה את הרצון לנהנתנות והתשוקה למראה צעיר וחדשני. במקום חליפות מחויטות, גברים החלו ללבוש בגדי ספורט עם כובעים, נשים "חבשו כובעים גדולים מדי, שהחליקו מעל שערותיהן המשוננות, ולבשו שמלות משובצות חרוזים ללא שרוולים, שלא הבליטו את מותניהן", הוא אומר. "זה גרם להן להיראות כאילו התחפשו בשמלות מארון הבגדים של אימותיהן (כלומר, גדולות עליהן במידה, א"י)".
"יש דחף קיומי לחגוג את החיים בשיא"
ניחוחות של נהנתנות ואסקפיזם מלווים גם את תערוכת האופנה "הנשף", שתיפתח מחר במוזיאון העיצוב חולון (נעילה: 11 בדצמבר). לדברי אוצרת התערוכה יערה קידר, התערוכה מבקשת לבחון את הקשר בין אופנה, אגדות, חלומות ואסקפיזם. התערוכה הייתה אמורה להיפתח אשתקד, אך נדחתה בשנה בעקבות הקורונה. הדחייה, אומרת קידר, לא השפיעה על התמה, אלא אפשרה זמן נוסף לעבודה על התערוכה, אחת היפות שנוצרו בארץ. דני וייס, מנכ"ל מדיטק חולון, מסר הבוקר במסיבת עיתונאים כי זו התערוכה המושקעת והיקרה בתולדות המוזיאון.
"השאלה המרכזית באוצרות התערוכה הייתה על מה מעידה בריחה מהמציאות, גם במובן האוניברסלי: האם זו חוסר יכולת להתמודד עם קשיים או כישור חיים שמאפשר הישרדות?" מסבירה קידר ל-ynet. "הסתכלתי על השאלה הזאת מתוך זווית היסטורית, שמלמדת אותנו כי לאחר מגפות, מלחמות והתקופות הכי אפלות בהיסטוריה, יש דחף קיומי לחגוג את החיים בשיא, לשכוח את מה שהיה ואת מה שיש – אבל גם אפשרות להסתכל קדימה".
17 צפייה בגלריה
יערה קידר. "השאלה המרכזית באוצרות התערוכה הייתה על מה מעידה בריחה מהמציאות"
(צילום: ערן לוי)
התערוכה מחולקת לשתי קומות, כאשר קומת הכניסה מוקדשת לפן ההיסטורי והקומה השנייה מארחת שמלות ערב וכלה של מיטב מעצבי האופנה הפועלים בישראל, ביניהם גליה להב, ברטה ושחר אבנט, לצד פרחי עיצוב כמו אבירם פימה שהציג את פרויקט הגמר שלו בשנקר בשבוע שעבר, והמעצב הצעיר שאדי פרנסיס מג'לטון. על הניהול האמנותי והקריאייטיב חתום המעצב שמואל בן שלום, ועל העיצוב האמנותי ופיסול התערוכה הופקד מעצב האופנה ויקטור (ויוי) בלאיש.
תחת התמה "לתפור את ההיסטוריה מחדש", מוצג בקומת הכניסה ציר זמן היסטורי של נשפים מסוף המאה ה-18, שיא הנשפים בוורסאי ותקופת הרוקוקו, ועד הנשפים המחתרתיים בהארלם של קהילת הלהטב"ק בשנות ה-80 של המאה ה-20. את השמלות כולן יצר מבד כותנה גולמי מעצב התלבושות מוני מדניק, מה שמאפשר, לדברי קידר, להסתכל על הצלליות ולראות את השינויים שהתרחשו לאורך 200 שנה. "היה לי חשוב להראות את השכבות הנסתרות מהעין: הקרינולינות והמחוכים, למשל, שנשים נדרשו ללבוש לאורך השנים וכיצד נפרדו מהם".
בקומה השנייה של התערוכה, "קוטור" ישראלי, מוצגות 80 שמלות ערב וכלה, המסודרות לפי קבוצות צבעוניות חזקות, "קפסולות" ברוח התקופה. אל מול הלובן ההיסטורי – ההווה נשטף בצבע. "חיפשתי שמלות שמספרות את הסיפור בין הקומה ההיסטורית לבין איך שאנחנו חוגגים היום", מסבירה קידר. לדוגמה, מערכת לבוש לגבר ולאישה בעיצוב החייט שלומי ענתבי ומעצבת שמלות הכלה ליהי הוד מבד בהדפס של מאיה נאה, בהשראת הטואל דה ז'ואי (עיר בצרפת), שהוצבו על במה מסתובבת מתחת לנברשת העשויה מ-3,000 קולבי פלסטיק שקוף שיצר המעצב חי דוראני.
משכו את תשומת לבנו בתערוכה גם שמלת פאייטים הולוגרפית של אלון ליבנה מ-2017, שמלת חמסות של מעצב בגדי הגברים אלירן נרגסי, ו"שמלת" נשף בעיצוב עדית ברק – העשויה עשרת אלפים סיבים אופטיים שנשזרו בעבודת יד במשך מאות שעות. בין הקבוצות הבולטות אפשר למצוא אוסף שמלות טול צבעוניות של המעצבת שחר אבנט, וקבוצה מרשימה נוספת שייכת לשמלות כלה לבנות, כמו שמלת הכלה שנוצרה לנינט טייב בעיצוב בלאיש וגדי אלימלך.
"אף אחד לא רוצה ללבוש שחור או אפור עכשיו"
נושא האסקפיזם פוסט-קורונה לא נפקד מהתערוכה, וקשה שלא להצליב אותו עם הנעשה לפני מאה שנה. "שנות ה-20 של המאה ה-20 הביאו לשינוי מהותי ומשמעותי באופנה. בעקבות מאבקן של נשים לשוויון זכויות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה כשהעולם הבין שחיים יכולים להשתנות או להסתיים בכל רגע – לבוש הנשים השתנה באופן דרמטי", מסביר מדניק את השמלה שעיצב לתיאור התקופה.
17 צפייה בגלריה
"לבוש הנשים השתנה באופן דרמטי". שמלה בסגנון שנות ה-20 שיצר מוני מדניק לתערוכה
(צילום: איתי יעקב)
השמלה בתערוכה משקפת את אופנת התקופה ומציגה חופש, תנועה ושחרור. עולם ישן מול עולם חדש. המחוך, שהיה פריט חובה במלתחה במשך מאות שנים, נזנח לטובת מראה נערי, טשטוש המותן, צללית ישרה, חשיפת רגליים ותספורות קצרות. שמלות ארוכות, צווארונים גבוהים, עומס תחרות ותחתיות, שאפיינו את התקופה האדוארדיאנית, נעלמו ופינו את מקומם לסגנון החדש. מוזיקת ג'אז, נשפים, עישון, שתייה ובילויים היו אמצעים לחגוג את החיים ולשכוח את זוועות המלחמה.
17 צפייה בגלריה
מערכת לבוש לגבר ולאישה בעיצוב שלומי ענתבי וליהי הוד מבד בהדפס של מאיה נאה. "הנשף"
(צילום: אלעד שריג)
"אין הרבה מחקר היסטורי באופנה על השפעתה של מגפת השפעת הספרדית, כי היא הייתה בצלה של מלחמת העולם הראשונה – אבל לשני הגורמים האלו הייתה השפעה גדולה על עולם האופנה", מוסיפה קידר. "במהלך המלחמה גברים יצאו להילחם בחזית ונשים איישו את המקום שלהם במפעלים. השמלות הפכו להיות נוחות, קו המכפלת התקצר, וזה הביא רוחות של שחרור וכוח. נשים התחילו להצביע בבחירות, חשיפת הגוף הפכה למקובלת יותר, ומסיבות ג'אז ומראה א-לה גרסון קיבלו טוויסט חדש. אנו רואים בגדים עם מעט בד אבל נוצץ ובוהק, בעיקר בתנועה, בזכות שימוש בפרנזים ובחרוזים. זה קרה בכל בתי האופנה בפריז, ומשם נדד לשאר העולם. באופנה בישראל גם ראו את זה. השמלות התקצרו בהתאם בשנות ה-20".
האם, לדעתך, אותו אסקפיזם מגיע מתוך אופוריה - כמו הפריחה הגדולה באופנה בישראל בסוף שנות ה-60 לאחר מלחמת ששת הימים, ו"המראה החדש" של כריסטיאן דיור בשנת 1947 בתום מלחמת העולם השנייה - או שהצמיחה באופנה היא פועל יוצא מכך שהכלכלה צומחת לאחר מלחמות?
"זאת בדיוק השאלה שאני מתעניינת בה בתערוכה. ההיסטוריה מספרת כי התפתחות של כלכלה וטכנולוגיה היא לרוב תולדה שלאחר מלחמות ואסונות. אני לא בטוחה לגבי אופוריה, כמו שאני חושבת שזה צורך כמעט הישרדותי לחגוג את החיים, וכל עוד אפשר וזה ניתן לנו – אנחנו נעשה זאת. סבתא שלי, לדוגמה, ניצולת שואה, הייתה חוגגת כל דבר קטן. לא רק חתונות וימי הולדת. ואני זוכרת שהיא תמיד אמרה: 'אם אפשר לחגוג, צריך לחגוג'. זה היה ההסבר שלה. לחגוג כל עוד יש לנו סיבה".
את כבר מזהה תהליכים של אסקפיזם פוסט-קורונה באופנה העכשווית?
"אני מזהה מגמה, שאני חושבת שהיא לא היחידה, אבל היא אחת הבולטות: צלליות מוגזמות, צבעוניות ועודפות של בד. הייתה תחושה שאולי לאחר הקורונה יחזרו למינימליזם והאופנה תהיה קודרת, אבל אני לא רואה את זה קורה, וגם בשיחות עם מעצבי אופנה הם מספרים כי הדגמים הנמכרים ביותר הם בגדים נוצצים בצלליות דרמטיות ובצבעים חזקים. אף אחד לא רוצה ללבוש שחור או אפור".
17 צפייה בגלריה
"מעצבים מספרים כי הדגמים הנמכרים ביותר הם בגדים נוצצים בצלליות דרמטיות ובצבעים חזקים"
(צילום: אלעד שריג)
ישראל: אז והיום
בישראל, שבה החיים חזרו למסלולם לפני מדינות אירופה וארצות הברית, ניכר כי החגיגות בעיצומן, למרות זן הדלתא של הקורונה. לא רק שאירועי הקיץ פועלים בשיא הכוח, גם המצאי אצל המעצבים וברשתות האופנה כולל שלל שמלות ערב קצרות, צבעוניות, סקסיות. אבל אם בשנת 2021 ישראל מיישרת קו עם מגמות בינלאומיות ואפילו מובילה בהן, בשנות ה-50 של המאה ה-20 המצב היה שונה. בזמן שבעולם חגגו את "המראה החדש" של כריסטיאן דיור עם שמלות עשירות בבד, ובפרברי ארצות הברית עקרות בית אימצו שמלות וחצאיות קלוש שהגדירו מחדש את הנשיות וקו המותן, במדינת ישראל הצעירה עסקו יותר בקו העוני.
"ברחוב הישראלי כמעט לא היה ביטוי ל'מראה החדש' של כריסטיאן דיור מפריז", קובעת היסטוריונית האופנה ד"ר דליה בר אור, שפרסמה דוקטורט על "אתא והחברה הישראלית". "ראו את זה בשכבה מאוד מצומצמת של אנשים בירושלים, בתל אביב ובחיפה, שנסעו לקנות בחו"ל או אצל תופרות עילית כמו לולה בר ושכמותה. בעיתוני התקופה לא היה לזה כמעט ביטוי. רוב האוכלוסייה אז חיה בצנעה".
