רחבת מוזיאון תל אביב לאמנות, או בשמה החדש "כיכר החטופים", התמלאה אתמול (רביעי) בשעות הצהריים בעשרות מתנדבים ומתנדבות, ביניהם גם תלמידים מהתיכונים עמל מקס פיין וגימנסיה הרצליה בעיר, שלקחו חלק בפרויקט הקהילתי "שמיכת התקווה", שמטרתו לעורר מודעות ציבורית לשחרור 239 החטופים בעזה. הפרויקט, ביוזמת מרכז קהילתי אריק איינשטיין ועיריית תל אביב-יפו ובשיתוף אמנית הטקסטיל והרקמה ג'רי שי שריג, פועל בשבוע האחרון בגיבוש קבוצות רקמה במרכז הקהילתי, תחילה עם נשים בגיל השלישי המגיעות למרכז באופן קבוע, מהלך שהתרחב מיום ליום עם מתנדבות ומתנדבים מכל הגילים, שמתכנסים יחד לרקום לבבות צהובים על בדי ג'ינס כחולים.
בחודש האחרון גייסו אמנים רבים את הידע שלהם ליצירת עבודות אמנות בשיתוף הקהילה, אחרים ניתבו את הכוח התרפויטי שבעבודות יד כדי לסייע למפונים ולשורדי הטבח במוקדי המלונות באילת ובים המלח, שם נוצרו מעגלי סריגה רבים. בדומה לפעולת הסריגה, גם פעולת הרקמה היא טכניקה רפטטיבית ומרגיעה. "הפעולה החזרתית מאפשרת להתנתק, לנקות את הראש ממחשבות", מסבירה שי שריג. "ברגע שאתה מתחיל לרקום, הדבר נעשה באופן מאוד אינטואיטיבי, גם אם זה תחום בצורה של לב. זה מזכיר לי שרבוט על נייר, שמפעיל צד מרגיע במוח. אתה לא מתעסק במחשבות מיותרות".
12 צפייה בגלריה
"ברגע שאתה מתחיל לרקום, הדבר נעשה באופן מאוד אינטואיטיבי, גם אם זה תחום בצורה של לב". ג'רי שי שריג
(צילום: גיא און)
שמיכות טלאים הן פרקטיקה קהילתית ידועה, עם עדויות ראשונות מאמצע המאה ה-19 בארצות הברית. השמיכות היו עשויות קווילט ונוצרו לאות זיכרון לאנשים שמתו ולציון אירועים קהילתיים מיוחדים. במאה ההיא חלוצים רבים נעו מערבה, וכדי לשמר את זיכרונם, יצרה הקהילה שמיכות עם שמם. בנוסף, שמיכות זיכרון הן דרך להעברת מידע מדור לדור, מאחר שהאינפורמציה שנרקמה או הודפסה עליהן כוללת חומרים וידע על אירוע מסוים או עיצוב בעל משמעויות סימבוליות. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 הפכו שמיכות הקווילט למצבת זיכרון לאנשים שמתו ממחלת האיידס. עבור חלקם הייתה זו פעולת הנצחה יחידה, מאחר שמשפחתם התנכרה להם.
הפרויקט שמוביל המרכז התל אביבי אינו היחיד. במקביל אליו, וללא ידיעת האחד על השני, נחנך השבוע פרויקט שמיכה רקומה נוסף שמובילה האמנית הרב-תחומית יעל סרלין בשיתוף אגף התרבות ואמנויות של עיריית ירושלים וסדנאות האמנים בטדי. ביום שני השבוע התאספו כ-30 נשים לפרויקט "רוקמים בקשות", ביניהן גם מפונות מהעוטף ששוהות בימים אלו בבתי מלון בעיר.
בשיחה עם ynet מספרת סרלין כי היא מצאה את עצמה מתמודדת עם הרבה קושי בשבוע הראשון למלחמה, והחליטה לנתב את העשייה שלה להגברת המודעות לחטופים. הרקמה הראשונה שהחלה לעשות הייתה בהשראת ירדן רומן-גת (שאימה ז"ל הייתה חברה של סרלין) מקיבוץ בארי שנחטפה לעזה, כשבעלה אלון ובתה גפן הצליחו להימלט.
"המחשבה הנוראית על אם שרחוקה מהבת שלה הובילה אותי לנסות ולייצר תקווה. דמיינתי אותן מתחבקות אחת עם השנייה ורקמתי את דמותן על בד פשתן בהיר", היא אומרת. "אני מאמינה שאם נחשוב חיובי, המציאות תהיה מלאה בתקווה. פעולת הרקמה תרפויטית, ולרקום שוב ושוב דמות שמחבקת ילדה..." היא נאנחת, "אם לי זה נתן נחמה, אני מאמינה שזה ייתן נחמה ותקווה לאנשים נוספים. התקווה והרצון לטוב הם ערכים אנושיים אוניברסליים שכולנו מתחברים אליהם. ניסיתי את זה על הבן שלי בן השמונה, שצייר את אבא שלו חוזר ממילואים ומשחק איתו".
במפגש שנערך בירושלים (מפגשים נוספים צפויים היום, חמישי, בשעות 19:00-16:30 ובשבוע הבא) עלו רגשות עזים. "כל אחת מהנשים שיתפה את הסיפור שלה. הילדים של אחת חטופים בעזה והיא מדמיינת אותם חוזרים הביתה, אחרת סיפרה כי הנכדה שלה נרצחה בקיבוץ נחל עוז, ואישה נוספת משדרות סיפרה שהיא לא יודעת מתי היא תחזור הביתה", מוסיפה סרלין. "שמתי לב במהלך הסדנה כי ככל שהסיפור יותר ספציפי, הדימוי יותר מדויק. יש אפשרות לדמיין את הרגע".
בעבודות שיצרו הנשים אפשר לזהות דימויים שוברי לב, כמו דוגמה של מספרי רקמה בצורת עגור "לזכרה של יעלי", רקמה של דמות אישה שעיניה עצומות ולצידה את הקריאה "שובי", ורקמה נוגעת ללב של רכב צעצוע אדום המוקדשת לאריאל בן שיר (הילד אריאל ביבס בן הארבע, שנחטף עם אמו ואחיו הפעוט כפיר בן העשרה חודשים) והתקווה שיחזור הביתה וישחק.
12 צפייה בגלריה
"אני מאמינה שאם נחשוב חיובי, המציאות תהיה מלאה בתקווה". יעל סרלין
(צילום: דורון עובד)
ההשתתפות בסדנאות פתוחה לכולם ללא ידע מוקדם או תנאי סף - מילדים צעירים ועד בני הגיל השלישי מכל המגדרים. לדברי שי שריג, לפרויקט התל אביבי, שמתקיים מדי יום בשעות 15:00-10:30 במרכז הקהילתי, מגיעות נשים מכל הארץ, כמו אישה מבוגרת מנתניה שמגיעה בכל יום לרקום לבבות צהובים, או מתנדבת בת הגיל השלישי שמגיעה ורוקמת עד שהיא מתעייפת. "היא עושה מה שהיא יכולה", אומרת שי שריג. התוצאה הסופית של כל אחת מהשמיכות תהיה מורכבת מרסיסי סיפורים, ולדברי כל אחת מהאמניות, הן מעוניינות להציג אותן במרחב הציבורי כדי להוביל אימפקט להשבת החטופים.
סרלין ושי שריג הן שתי אמניות רקמה מוערכות בעולם האמנות המקומי עם גוף עבודה בולט, שאותו הן מביאות לפרויקטים. לפני כשנתיים הובילה סרלין את היצירה "המפה" - שמיכת זיכרון בעקבות דימויים שנמצאו על מצבות בבתי קברות יהודיים בפולין, אשר הוצגה במשכן לאמנות בעין חרוד. "מישהי סיפרה לי שזאת מסורת קיבוצית לרקום את השם של כל ילד שנולד בקיבוץ", מספרת סרלין, ילידת קיבוץ יראון הצפוני. גם שי שריג פועלת בימים אלו במקביל ליצירת עבודת טקסטיל שיתופית עם הקהל - שטיח רחב יריעה המוצג בתערוכת היחיד שלה "סבך" (אוצר: ניר הרמט, נעילה: 18 בנובמבר) בגלריה "מקום לאמנות" בתל אביב.
