בכניסה לתערוכה "מעצבים בערבית", שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון ישראל בירושלים, תלויה גלבייה עשויה טול בצבע גוף שעל גבה רקומה בחוט אדום המילה "שרמוטה" בערבית. חוטי הרקמה הפורצים בפראות מתוך הבגד נוטפים אל הרצפה, כעדות לעקבות דם. הגלבייה בעיצובה של הזאר גרבלי היא חלק מהעבודה "חראם" (איסור הלכתי מוסלמי) – סדרה של שלוש שמלות שנוצרו במיוחד לתערוכה: השמלה בכניסה, שמלה לבנה עם רקמה של המילה "ממנוע" (אסור) בקדמתה ושמלת טול שחורה רקומה גם היא. בנוסף היא מציגה שתי גלביות מתוך פרויקט הגמר שלה מ-2019 במחלקה לעיצוב טקסטיל בשנקר, שם החלה את עיסוקה בשאלות של זהות ועצמאותן של נשים בחברה הערבית.
16 צפייה בגלריה
גלבייה עשויה טול שעל גבה רקומה בחוט אדום המילה "שרמוטה" בעיצוב הזאר גרבלי
(צילום: ליאור חורש)
עבודותיה של גרבלי, ערבייה מוסלמית בת 32 מיפו, טעונות במסרים חד-משמעיים, משחקות על המתח שבין כיסוי להסתרה של הגוף הנשי באמצעות שימוש בחומרים כמו בדי טול שקופים שעליהם היא רוקמת בעמלנות, מנכיחה עבודת כפיים נשית אל מול הפטריארכיה. הבחירה בשלוש שמלות בצבעים לבן, שחור ואדום, מצביעה על נושא האלימות כלפי נשים בחברה הערבית והכללית, ורצח על חילול כבוד המשפחה. "השמלה הלבנה מסמלת כלה, השחורה אבל והאדומה את תהליך האמצע: הסקילה, התלייה", היא אומרת בריאיון. "זה מעגל של בעלות ושליטה שלא נגמר: תחילה האישה בחסות האב, אחר כך בחסות האחים ובהמשך השליטה עוברת לבעלך".
"הביקורת מופנית כלפי החברה הערבית שממנה אני מגיעה", היא מוסיפה ומסייגת כי יחסי שליטה כאלה מתקיימים גם בחברה היהודית, שבה אלימות ורצח נשים נמצאים בעלייה. "בחברה הערבית שממנה אני מגיעה פחות מדברים על הנושא, אפילו נרמלו אותו. כאמנית, אני מרגישה חובה להציף את הנושא. ייתכן שהעבודה תפעיל טריגרים אצל הצופים, אבל אין לי שליטה על איך אנשים ירגישו ויחשבו. היו גברים שקראו את המילה 'שרמוטה' על הגלבייה והיה להם קשה עם זה. אבל אם זה מציף ביקורת, כנראה שזה עובד. אני אומרת, בואו נתמודד עם זה. זה מקום לחשבון נפש".
"החיים הם לא שחור ולבן, צריך לדעת איך לנוע בין שניהם"
"מעצבים בערבית" (אוצר: רמי טריף, נעילה: פברואר 2024) היא התערוכה הראשונה בתולדות המוזיאון הירושלמי שמוקדשת ליוצרים מהחברה הערבית בישראל. טריף, אמן ומעצב יליד הכפר הדרוזי ג'וליס ואוצר המחלקה לעיצוב ואדריכלות במוזיאון משנת 2020, בחר בתערוכה זו לציון יובל למחלקה שבראשה הוא עומד. זו אינה תערוכה היסטורית המגוללת את סיפורו של עיצוב ערבי בישראל או תערוכת תזה – אלא תערוכה הבוחנת מעצבים צעירים מתוך החברה בנקודת זמן נוכחית. שמה הפשוט לכאורה גם מבקש להתרחק ממוקשים פוליטיים ומהגדרת זהות כוללנית: יש המגדירים את עצמם פלסטינים, יש מי שמדלג בגמישות בין הגדרות. כולם ערבים.
בניגוד לתחום האמנות הפלסטית – שם נוכחותם של אמנים ערבים זוכה לתהודה, ע"ע התערוכה הקבוצתית של משפחת אבו-שקרה במשכן לאמנות בעין חרוד שננעלה השבוע או התערוכה "גברים בשמש" במוזיאון הרצליה מ-2009 שהוקדשה לאמנות פלסטינית – שדה העיצוב האמנותי זוכה רק לאחרונה לנוכחות של יוצרים מהחברה הערבית, בזכות מהלכים שיזמו בתי הספר הגבוהים לעיצוב, כמו מכינות בשנקר ובצלאל שפתחו אפשרויות שעד לפני עשור נראו מוגבלות עבור סטודנטים רבים.
"בחברה הערבית הלכו ללמוד אמנות וארכיטקטורה, לעיצוב לא התקרבו", טוען טריף. "עד היום החברה הערבית לא יודעת מה זה עיצוב, אבל הדור החדש, שהתעצב דרך אינטרנט ורשתות חברתיות, הוא בעל זהות יותר גלובלית שהביאה אותו לעיצוב".
ארבע מעצבות ומעצב אחד מציגים בה: מעצבות התכשיטים סמאח בטחיש וגדיר סלייח, האדריכלית ומעצבת סופי אבו שקרה, מעצב האופנה שאדי פרנסיס מג'לטון ומעצבת הטקסטיל הזאר גרבלי. כולם בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, חלקם דור שלישי לנכבה ודור ראשון לעיצוב. למרות שאיחודם כאן היה עלול ליצור תחושה של גטו עיצובי שאליו הם מוכנסים, התערוכה עושה מהלך מאגד של חמישה יוצרים, המאפשר בחינה של אסתטיקה וסוגיות של זהות הממסגרות את הנושא גם ביחס לעולם הערבי שממנו מגיעים המעצבים, אבל גם כלפי העיצוב היהודי-ישראלי.
16 צפייה בגלריה
הזאר גרבלי, סמאח בטחיש, האוצר רמי טריף, שאדי פרנסיס מג'לטון, גדיר סלייח וסופי אבו שקרה
(צילום: אלעד זגמן)
"נמנעתי מלקרוא לזה עיצוב ערבי, אלא עיצוב בערבית", מסביר טריף. "ההבדל הוא היסטורי: עיצוב ערבי קיים במקומיות שכאן, אבל בעשור החולף יש תופעה חדשה של מעצבים מהחברה הערבית שלוקחים את שפת העיצוב הבינלאומית בשילוב תרבות חומרית וסוגיות חברתיות מתוך העולם שלהם. בנוסף, רציתי להרכיב מגוון – דרוזים, נוצרים, מוסלמים – שמציפים אוסף של נושאים ומוכנים לייצר את הדיאלוג הזה. ואיתי. אני אומנם מגיע מהחברה הערבית, אבל אני גם נמצא בכובע של מוזיאון ישראל ולא רציתי לבוא ולשים על כל אחד מהם תווית. כל אחד מהם הגדיר את עצמו באופן עצמאי, והמוזיאון אפשר את הבמה".
לא פשוט היה לגייס מעצבים שהסכימו להשתתף בתערוכה המוצגת במוזיאון ששמו ומיקומו מנציחים את יחסי הכוחות בין ערבים ליהודים. אלו שבחרו להשתתף בתערוכה עשו זאת לא בלי התלבטות. "עצם שמו של המוזיאון מעמיד אותך בשיח פוליטי בחברה הערבית", מסביר מג'לטון. "החלטתי להציג כי דיברתי על פוליטיקה די הרבה לאורך השנים והעמדות שלי די ברורות. האמנות שלי פתוחה לכולם וחשוב שהמיינסטרים יכיר את הצדדים הנוספים".
16 צפייה בגלריה
שאדי פרנסיס מג'לטון. "עצם שמו של המוזיאון מעמיד אותך בשיח פוליטי בחברה הערבית"
(צילום: אלעד זגמן)
"קיבלתי ביקורת 'מה פתאום את מציגה במוזיאון ישראל? את מבינה את ההשלכות?'" מוסיפה גרבלי. "כן, ודווקא בגלל זה חשוב מאוד להציג במוזיאון ולקבל חשיפה גדולה. החיים הם לא שחור ולבן, צריך לדעת איך לנוע בין שניהם".
אבו שקרה רואה בזה מעין ניכוס מחדש: "אני רוצה להראות נוכחות במוזיאון ולספר בו על התרבות שממנה אני מגיעה".
טריף שואף כי נושא התערוכה יביא לפתח המוזיאון קהל חדש מקרב החברה הערבית.
"בחברה הערבית מסתכלים על האישה כפחותה מהגבר"
עבודות העיצוב לא רק משדרות אסתטיקה ויופי, אלא הן פלטפורמה להצפת ביקורת על שלל סוגיות עכשוויות: מגדר, שייכות, זהות לאומית, מעמד האישה, גבולות הגוף שנוכח בכל העבודות ללא יוצא מן הכלל. דוגמה לכך אפשר לזהות בעבודה "רכה מבזלת" שיצרה מעצבת התכשיטים סמאח בטחיש מהיישוב הדרוזי בוקעאתא שברמת הגולן. לצד עבודות מוקדמות שלה עם תכשיטים ואובייקטים חייתיים העשויים בשילוב של חומרי גלם כמו מתכת, עץ וטקסטיל, היא יצרה תכשיטי גוף הנראים כקוצים ועשויים פליז יצוק, הדוקרים ופוצעים את הגוף.
16 צפייה בגלריה
"הקוצים מרמת הגולן מסמלים את הדברים שהפריעו לי ביחס לנשים בחברה הערבית". תכשיט של סמאח בטחיש
(צילום: ליאור חורש)
שם העבודה מרפרר לנוף ילדותה. בטחיש (39), ילידת הכפר מסעדה שבגולן, היא בוגרת המחלקה לעיצוב תכשיטים ובעלת תואר שני בעיצוב רב-תחומי – שניהם משנקר. "הקוצים מרמת הגולן מסמלים את הדברים שהפריעו לי ביחס לנשים בחברה הערבית", אומרת בטחיש. "בחברה הערבית מסתכלים על האישה כפחותה מהגבר – אוסרים עליה, אומרים לה לא לדבר – והקוץ מסמל את זה, פוצע את הגוף, כמו האמירות שפוגעות בנשים עצמן". שם העבודה, לדבריה, מעניק לאישה כוח: "אבני הבזלת הקשות אל מול האישה הרכה, שהופכת לקשה בגלל המוסכמות בחברה הערבית".
16 צפייה בגלריה
"הסיכה שנראית כמו שד מסמלת את תפקיד האישה להזנת המשפחה, מקור החיים". תכשיט של סמאח בטחיש
(צילום: ליאור חורש)
בדומה ליתר המשתתפים, בטחיש לא חוששת להציף סוגיות פוליטיות על זהות. כדרוזית תושבת רמת הגולן (בניגוד לדרוזים בגליל שהתאזרחו), אחד האובייקטים היפים בעיצובה הוא תכשיט מתכת מעוגל התלוי על החזה עם שני קוצים, שאותו הגדיר האוצר בקטלוג התערוכה כחיבור בין "טופוגרפיית הגוף הנשי ומיניותו אל מול הנוף והטבע של הגולן כמולדת וכמורשת".
"כשישראל כבשה את רמת הגולן, אנשים סירבו לקבל אזרחות. הייתה שביתה (השביתה הגדולה ב-1981 לאחר חוק הגולן, א"י) ונשים, מתוקף היותן אימהות ועקרות בית, היו חייבות לדאוג לכלכלת הבית, להביא אוכל", אומרת בטחיש. "הסיכה שנראית כמו שד מסמלת את תפקידה של האישה להזנת המשפחה, מקור החיים".
שאלות על זהות מציפות גם את העבודה "שייכות?" של מעצבת התכשיטים גדיר סלייח (35) מעילבון שבגליל. תכשיט הראש שיצרה, עשוי פליז מצופה זהב עם חרוזי פליז ופנינים, הוא האובייקט המרכזי בסדרה שהיא מציגה, ונראה כמעין וילון החושף ומסתיר בו-זמנית את זהותה. "נקודת המוצא לעבודה הייתה רצח העיתונאית שירין אבו עאקלה ב-2022", היא מספרת. "ישבתי מול הטלוויזיה בפה פעור כשארון הקבורה שלה הופל בלוויה ונותרתי ללא מילים".
16 צפייה בגלריה
"אני לא ישראלית במאת האחוזים, וגם המדינה לא רואה בי אזרחית שווה". עיצובים של גדיר סלייח
(צילום: ליאור חורש)
הרצח הציף בה תחושות מתנגשות של שייכות. מאז סיימה את לימודיה במחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר ב-2012, התגוררה סלייח במשך כמה שנים בתל אביב ועבדה עבור מעצבות מקומיות, עד שב-2019 פתחה סטודיו מתחת לביתה בגליל. "הזהות שלי מחולקת, אבל גם כוללת", היא מסבירה. "אני לא ישראלית במאת האחוזים, וגם המדינה לא רואה בי אזרחית שווה – אז למה שאגדיר את עצמי כמשהו שאני לא? הכי קשה כששואלים אותי בחו"ל מאיפה אני – כי המקום הוא לא ההגדרה האישית שלי. עם השנים התחלתי לענות תשובות מתחכמות, תלוי בעומד מולי: לפעמים אני ערבייה נוצרייה, לפעמים מישראל, לפעמים פלסטינית, לפעמים רק נוצרייה. בעבר זה הציק לי, כיום הפכתי את זה לנקודת כוח שלי".
16 צפייה בגלריה
רצון למוסס גבולות בין מגדר, מין, דת, לאום וגזע. עיצובים של שאדי פרנסיס מג'לטון
(צילום: ליאור חורש)
אל מול נושא הזהות, מציפה התערוכה שאלות על מעמד האישה ונושאי מגדר. העבודה "אימהות" של שאדי פרנסיס מג'לטון (30), בוגר המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, היא המשך לקולקציית "לינדא" בעיצובו מ-2021 שנוצרה במחווה לאימו המנוחה. שתי מערכות הלבוש החדשות שיצר בצבעים שחור ולבן הן הלחם של אלמנטים מתוך שמלות הכלה של אימו המנוחה לינדא, ואימו חנין שנישאה לאביו בתחילת שנות האלפיים – שלושתם נוכחים בזהות העצמית שלו. בתמונות המלוות את הפרויקט הוא עושה מהלך של שינוי מגדרי, כשהפך את השמלות למערכות לבוש של חלק עליון ומכנסיים שהולבשו על שני דוגמנים גברים, זאת מתוך רצון למוסס גבולות בין מגדר, מין, דת, לאום וגזע.
המעצבת והאדריכלית בוגרת הטכניון סופי אבו שקרה, בת 27 מכאבול שבגליל המערבי, יצרה בעבודת הטריפטיך "שובאכ" (מערבית: חלון), שלושה אובייקטים המסמלים את מעמד האישה הערבייה בישראל דרך שלושה דורות: סבתה עפת עבאסי, אמה סלאם עבאסי והיא – שלוש נשים המביטות החוצה מבעד לחלונות עץ תעשייתי, חלקם מקושטים באותיות ערביות או ברקמה פלסטינית, צרובים בלייזר ומייצרים צללית של אישה נעדרת.
16 צפייה בגלריה
"רציתי להראות כי מי שמוביל את החברה הערבית אלו נשים". העבודה "שובאכ" של סופי אבו שקרה
(צילום: אלעד זגמן)
"רציתי להראות כי מי שמוביל את החברה הערבית אלו נשים", היא מסבירה. "אני מודה לסבתא שלי – שלמרות שהייתה נשואה לסבא שלי, מחמוד עבאסי, סופר ועובד משרד החינוך, לא ידעה קרוא וכתוב של ערבית ועברית – ולאמא שלי, סופרת ואחות, שפתחו את הדלת עבור הדור השלישי. נשים כמוני שיכולות היום לא רק להיות בתפקידים מסורתיים של לגדל ילדים, אלא גם לרכוש השכלה ולעבוד. החלון הוא גם תקשורתי: אני זוכרת שסבתא שלי הייתה מחכה לי בחלון ונשים היו מתקשרות אחת עם השנייה בשיח דרך החלון, בעוד אני כמעט לא פותחת חלונות אצלי בבית".
