שני שבטים של דוגמניות ודוגמנים – האחד צבעוני, השני בשחור ולבן – ניהלו הבוקר מאבק על המסלול בתצוגת האופנה של המעצב הצעיר דוד וקסלר, הפותחת את שבוע האופנה קורנית FAC תל אביב. בבגדים תואמים המייצגים שני יקומים מקבילים, הם מתנהלים כפיונים במלחמה. "מי שמסית אותם זה הכוח והשלטון, הפקידים והתקשורת. כוחות שזורעים כאוס על המסלול", אומר וקסלר בריאיון מיוחד ל-ynet. "זה לא תיאטרון-אופנה, אלא יותר כמו תוכנית ריאליטי על מסלול. אני מבקש להדהד רעיונות של הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו על כוח, שליטה ודיכוי, חוסר היכולת של שחרור אמיתי להתקיים בתוך מגבלות של כוח, והצורך של הפרט להתנגדות עצמית".
למרות שמה של הקולקציה, "שובו של דוד: בגדים מהעתיד" – היא מהדהדת את ההווה. אופנת רחוב שלא רק מפלרטטת עם האסתטיקה, אלא באמת מייצגת את הרחוב הישראלי כפי שהוא, אנדרלמוסיה של שבטים, צבעים וסגנונות. התצוגה נפתחה על רקע השיר "תמיד עולה המנגינה" של להקת חיל האוויר בביצוע האחיות פיק, כשבצידו השמאלי של המסלול הוצבו שולחן וכיסא שחורים, רמז לפקידות ולבירוקרטיה. דוגמנים ודוגמניות עם איפור פנים שהזכיר מראה פגאני של לוחמים או דמעות הנוזלות בצבעי הדגל, צעדו לבושים בגדים בצלליות צמודות אל הגוף, שמלות סטרפלס ארוכות ומכנסי ג'ינס בגזרה נמוכה, שעליהם הדפסים צבעוניים.
התצוגה הפכה למיצג אנרכיה עם שוטר שהעניק דוחות ליושבי השורה הראשונה ולדוגמנים הצועדים על המסלול, כשנינה סימון פתחה את פיה בשיר "ארץ זבת חלב ודבש". הפסקול המגוון הורכב משירים עבריים וכלל, בין היתר, את "שני תפוחים" של אפרת בן צור, "מלאו אסמינו בר" של הגבעטרון ואת שיר הסיום האקטואלי: "הימים האחרים" של להקת פיקוד מרכז. מילותיו המרגשות של חיים חפר מעולם לא דקרו בבטננו כמו הבוקר. התצוגה נחתמה בהופעה של אמנית הדראג חני סירקיס, שירדה מאלונקה צבאית, לצד דוגמניות ודוגמנים שאחזו בשלטי מחאה על המסלול, עם סלוגנים שנראו בהפגנות של השבועות האחרונים: "דמוקרטיה לכולם", "זכויות להט"ב הן זכויות אדם", "לא לדיקטטורה", "דמוקרטיה או מרד" ו-Not Today SATAN.
עוד משבוע האופנה בתל אביב
כבר מתצוגת הבוגרים שלו במחלקה לאופנה בשנקר ב-2019 עם הפרויקט "נשבר הזין", ספקטקל מרהיב של בגדי גברים, ובהמשך בקולקציית הגמר שלו בתואר השני בסנטרל סנט מרטינס בלונדון, סומן וקסלר (34) כמעצב ששווה לעקוב אחריו. בניגוד למעצבים ישראלים שחוגגים אסקפיזם, כל קולקציה בעיצובו מציפה נושאים אקטואליים של אמנות, מגדר, יחסי כוח, פוליטיקה, מיליטריזם והחיים עצמם. כולן יחד פועלות על רצף מתמשך בעשייתו, שלדבריו צפוי להיות מורכב מי"ג פרקים, סאגה אופנתית שהתצוגה הנוכחית היא הפרק הרביעי בה. היא ממשיכה את תצוגת האופנה הקודמת שלו, שנערכה הקיץ תחת השם "האם זה הסוף של דוד וקסלר?" כשעלו בו הרהורי כפירה לסגור את העסק. "הייתי במקום כלכלי ונפשי קשה", הוא מודה, "אבל בלי אופנה – הייתי מתאבד. בגלל זה לא סגרתי. הבנתי שהקללה שלי היא להיות מעצב אופנה".
הקללה של וקסלר היא הברכה של תעשיית האופנה הישראלית. כוכב שרוצה להיות אנטי-כוכב. וקסלר הוא מהיוצרים הבולטים שפועלים כיום, בזכות שילוב בין יצירת קולקציות בעלות סדר יום עקבי לבין אישיות של אמן בלתי מתפשר. הוא גם ממעצבי האופנה הבודדים בישראל (לצד דורין פרנקפורט ובית האופנה קום איל פו) שלא חוששים להכניס פוליטיקה על המסלול ומחוצה לו.
התצוגה הקודמת שלו בשבוע האופנה, "יש לי בעיות", הציבה מראה ביקורתית כלפי סוגיות של מיליטריזם וגבריות בחברה הישראלית, עם בגדים שהתכתבו עם השראות משנות ה-90 בואכה דור Y2K ומסכות אב"כ שנצבעו בגווני פסטל ושימשו כתיקי נשיאה. מעגל חיים בין שגרה למלחמה. "בעיניי, אתה לא יכול לחיות במדינת ישראל ולא להתייחס למצב. זה חד-משמעית תפקידו של מעצב", הוא אומר.
"אני מדבר על כיבוש הרבה פחות ממה שאני רוצה", הוא עונה לשאלה אם אינו חושש לדבר על כך בפומבי. "אני לא יכול לא לדבר על זה. שירתי בצבא, אני משלם מיסים למדינה כובשת, ובאופן ישיר אני מממן את זה. הדרך שלי לעשות משהו משמעותי נגד זה היא דרך האופנה והאמנות שלי, ואני מנסה להביא את זה בדרכים יותר מתוחכמות במקום להגיד: כיבוש, כיבוש, כיבוש. לא שיש לי בעיה להגיד 'כיבוש, כיבוש, כיבוש', אלא שאני רוצה שאנשים ישבו בתצוגה ויבינו שהנוכחות של מדים על המסלול מרפררת למקום אחד וחולצה עם רימון ויונה היא ביטוי אחר. בסופו של דבר, אנחנו לא חיים בוואקום. כשלמדתי בלונדון, הבנתי כמה אני ישראלי ושכאן המקום שלי מבחינה תרבותית, חברתית, משפחתית".
קולקציית הגמר שלו במחלקה לתואר שני באופנה בסנט מרטינס נקראה "בגדים לבוגדים", ניכוס מחדש של השלטים והקריאות "שמאלנים בוגדים" שניתן לראות בהפגנות הימין. "רציתי להביא את הייחוד והשונות של גברים ישראלים, ביניהם חברים שלי ששברו את הגב בשירות קרבי ועושים מילואים, ונחשבים לבוגדים במדינה שלהם בעיני הרבה אנשים, כי הם שמאלנים ומתנגדי כיבוש. גם עכשיו כשקוראים לנו אנרכיסטים, מבחינתי זה מושלם. אז כן – ככה נראים בוגדים. והם הכי חתיכים וסקסים. הם הגבר הישראלי, הציוני, המוסרי והיפה החדש. השמאל הישראלי עסוק ב'אכלו לי-שתו לי', ואם אנחנו רוצים לנצח, זה צריך להיות סקסי".
אני מניח שבלונדון הסתכלו על זה כתופעה אנתרופולוגית. התגובות שם היו שונות מאלו כאן?
"רק בלונדון הבנתי דרך עיניים אירופוצנטריות כמה אני זר וכמה יש כוח בסיפור המקומי שאני מביא. הם הסתכלו על זה יותר כז'ורנל מחוויותיי באוריינט, בעוד שבארץ זה דיבר לאנשים. לכל מי שיש לי אינטראקציה איתו, מאוד ברור לאן המקום הזה הולך. אני מאמין שצריך להיפרד למדינת תל אביב. אתם לא רוצים אותנו? אנחנו לא רוצים אתכם. נקים צבא ומשטרה משלנו, ושהיתר יישארו עם החרא והכיבוש".
זה נאיבי לחשוב ככה. אתה חושב שלכל מי שחי בתל אביב אכפת מהכיבוש? גם יפו שבה אתה גר כבושה, ובעג'מי מתרחשת ג'נטריפיקציה כבר שנים.
"נכון. לפני כמה שנים הייתי בעמאן בהופעה של משרוע ליילה (להקת פופ לבנונית שחבריה מקהילת הלהט"ב, א"י) וזו הייתה הפעם האחרונה שבה הם הופיעו בירדן לפני שהמשטר שם אסר את זה. פגשנו להט"בים ערבים מכל מדינות האזור, ודיברנו עם בחור שסיפר לי שהוא מיפו. עניתי לו שגם אני. אבל אז הוא הוסיף שהוא גר עכשיו בדובאי. אני ג'נטריפיקטור, אי אפשר להתחמק מזה".
החיים הם לא דגל אידיאולוגי.
"נכון, יש מציאות. אבל בתוך זה, יש את מה שאני יכול לעשות ומנסה לקדם. תל אביב, על כמה שהיא מורכבת, מאפשרת חיים טובים ללהט"בים, התנגדות לכיבוש וערכים ליברליים".
תל אביב היא עיר קפיטליסטית, שבעה, יקרה, בועתית, בניגוד לחיפה, לדוגמה. השאלה היא האם אתה רוצה לחיות בגטאות תרבותיים עם אנשים שחושבים כמוך, או שאתה רוצה לגור בסביבה הטרוגנית ולהשפיע שם? יותר מאתגר, פחות משעמם.
"לא יתפסו אותי חי צפונה מדרך יפו. אני לא יוצא מיפו, למרות שלאנשים ממרכז תל אביב נראה שאני גר בשכונת עוני".
"השארתי מאחור את התרבות של אנטי-צריכה, אנטי-קפיטליזם"
וקסלר גר בפלאפליה לשעבר שהוסבה לסטודיו קטן וחלל מגורים בשדרות ירושלים ביפו. נסיעות המבחן של הרכבת הקלה נשמעות אצלו במטבח כל שעה עגולה, מרחק שני צעדים מהמסילה. הדלת פתוחה, מייצרת אינטראקציות עם הסביבה – בין אם לבקש כוס מים על הדרך, חבר שקופץ לומר שלום, ועוברים ושבים השואלים אם חבילות מהדואר אוספים אצלו. הוא עצמו בכלל נולד עמוק בבורגנות. בן זקונים רביעי להורים שעלו לישראל מברזיל ממניעים ציוניים לאחר שהכירו בתנועת "דרור", והתיישבו במזכרת בתיה. מהר מאוד התגלה כילד מחונן. בכיתה ח' הוקפץ שתי כיתות מעלה, ובאותה שנה סיים חמש יחידות לימוד בכימיה, ביולוגיה, ספרות ופסיכולוגיה. "הייתי בין ילד מופרע שמשתכר ומבריז מבית הספר לילד חכם שהמערכת השתדלה לאתגר אותו". במקביל, היה חבר בתנועת הנוער העובד והלומד, והדריך בקריית עקרון הסמוכה. הוא היחיד ללא תואר דוקטור במשפחה. בינתיים.
חוויות ההגירה של הוריו עיצבו את הילד שהיה. כשהגיע לשנת שירות, גילה שחסר לו הון תרבותי של החוויה המקומית שישראלים נולדים אליה. "בהרבה מובנים, הייתי קצת מנותק. לא הכרתי מוזיקה בעברית כמו כוורת, חוה אלברשטיין. גדלתי בבית שהיה סוג של שגרירות ברזיל", הוא נזכר ומשתף באנקדוטה מצחיקה: "פעם אימא שלי הגיעה לבית הספר לשיחה עם המנהלת ומיד נתנה לה שתי נשיקות בלחי. המנהלת לא הבינה מאיפה זה הגיע. זה היה רגע קרינג' בחיים שלי". גם האסתטיקה של הבית השפיעה עליו: "עומס חזותי עם קירות גבוהים מפוצצים בתמונות ועבודות אמנות של קנדומבלה, דת עבדים אפריקאית-ברזילאית. בדיעבד, הבנתי שהעומס והאקלקטיות האלו השפיעו עליי".
אופנה תמיד הייתה שם, מאיימת לפרוץ. "ציירתי כל חיי, זה הדבר הכי אינטואיטיבי שעשיתי", הוא אומר ושולף ספרי סקיצות ומחברות ששמר מלימודיו בבית הספר היסודי ובחטיבה, עם דמויות של נשים לבושות בגדים שצייר מגיל תשע. "זה הרגיע אותי. כשלמדתי בחטיבה, הגעתי לסטודיו לציור של אסתי שור ברחובות והיא אמרה לי: 'אתה תלמד אופנה!' זה מתחבר גם לכך שמילדות, אימא שלי תמיד התייעצה איתי מה ללבוש". בתום התיכון, המשיך לשנת שירות של הנוער העובד והלומד, והתגייס כלוחם ליחידת קרקל, שממנה השתחרר לאחר חצי שנה בגלל דיכאון. משם המשיך לחיים בקומונה של תנועת דרור, שאותה עזב לאחר כמה שנים.
זו הפעם הראשונה שמשתף וקסלר על הדיכאון וההתמכרויות שהגיעו בעקבותיו. כשהיה בן 17, נפטר אחיו יואב בגיל 28 ממחלת אפילפסיה גלאסטית היוצרת קצר במערכת העצבים. יואב היה קולנוען וצלם בחסד, ובדיוק סיים לעבוד על סרט שהוצג בפסטיבל הקולנוע דרום בשדרות. "בתוך כל הסלט של גיל ההתבגרות, המוות של יואב היה שבר גדול", הוא אומר. "עד אותה נקודה, לא חוויתי קושי ובשנים שלאחר מכן התפרץ אצלי דיכאון ובעקבותיו גם התמכרויות שונות ומחשבות אובדניות שהובילו ליציאה מהצבא. זה היה לי קשה מאוד, כי אהבתי את השירות הצבאי. כילד הומו, משהו בי רצה להוכיח. אבל הכול היה מאוד מבעבע וחוויתי תקופה מאוד קשה אחרי האובדן שלו".
"המוות שלו גרם לי להיות חסר ספקות לגבי מה שאני רוצה לעשות בחיים", הוא ממשיך. "לא הפסקתי לצייר לרגע, וזה מה שהציל את חיי". במקביל, בחר לעזוב את הקומונה ולפנות ללימודים בשנקר. "עזבתי את הערכים הקומוניסטיים והשארתי מאחור את התרבות של אנטי-צריכה, אנטי-קפיטליזם ואנטי-זיבי. בתנועה סימנו אותי כקפיטליסט רדוד ושטחי שאכפת לו מאידיאל היופי. בשנקר, לעומת זאת, הייתי השמאלני ההזוי שמדבר על ערכים. חייתי כאאוטסיידר בשניהם".
"האתוס של הגבר הישראלי תמיד עניין אותי"
פרויקט הגמר בעיצובו, "נשבר הזין", נחשב עד היום לאחד השאפתניים שהוצגו במחלקה. שורה ארוכה של ברנשים לבושים אוברולים צמודים בהדפסים שעיצב, כמו לוחמים עירוניים, עסקו בנושאים של גבריות רעילה וניסיון לאפיין דינמיקות של גברים בינם לבין עצמם בשיאה של תנועת MeToo. "בחנתי מתחים בין גברים, בטח בחברה הישראלית שכוללת שירות צבאי ומופעים של הומו-ארוטיקה גבולית, כמו אחוות אחים לנשק שמתקלחים יחד ומתחבקים בלילה קר וכל הקלישאות האלה, ודרך עמודי אינסטגרם של 'קוויר-בייטינג' (קריצה שיווקית עם דימויים ספציפיים לקהילת הלהט"ב, א"י) עם גברים שמודעים לכך שמופנה אליהם מבט מחפצן ומעלים תמונות של טרנינג עם בליטה. כל אלה מייצרים את דמות הגבר הישראלי", הוא אומר.
דמותו של הישראלי נחקרה רבות לאורך השנים: הרצל בספרו "אלטנוילנד" מתפעם מהגוף הערבי והתימני, מקס נורדאו פרסם כבר בסוף המאה ה-19 את המאמר "יהדות השרירים" בניסיון לכונן גוף יהודי חדש, אנטי-גלותי. זה ממשיך לדמות הצבר שחקר עוז אלמוג ועבודות הצילום של עדי נס בשנות ה-90. הגבר הישראלי מקבל פנים חדשות בכל עשור ותקופה. איך אתה מנתח אותו בשדה האופנתי?
"האתוס של הגבר הישראלי תמיד עניין אותי. בקורס לבגדי גברים עם יוסי קצב, בחרתי לבחון גבריות תל אביבית שבורה בהשראת הברווז של דודו גבע, אל מול המתנחל, יפה הבלורית, הציוני החדש. לקחתי איורים של ביתניה (התיישבות של השומר הצעיר, א"י) ומצד שני דימויים של נוער הגבעות, ויצרתי מהם הדפס משותף. בקולקציה החדשה, לדוגמה, אני מנסה להראות כיצד אנחנו מדמיינים את הגברים לפי דימויים מסיפורי התנ"ך דרך ציורים של גוסטב דורה – גברים שריריים, פלא הבריאה. שילוב בין הומו-ארוטיקה למבט אוריינטליסטי על יושבי הארץ. על בסיס הוויזואליה הזאת, אנחנו עדיין משליכים על איך נראו יושבי הארץ שנים אחורה".
ואיפה אתה על קו הרצף של הגבריות?
"אני מגדיר את עצמי על דרך השלילה, פוזיציה שבחרתי וגם שנכפתה עליי. יצאתי מהארון בגיל 16, שזה גיל יחסית מוקדם לבני הדור שלי, ואת כל התיכון עברתי מחוץ לארון – חוויה לא מובנת מאליה, בטח במקום כמו מזכרת בתיה. אבל לא רציתי שלהיות הומו יגדיר אותי. ז'אן ז'אנה (סופר ומחזאי צרפתי, א"י) נשאל בריאיון על היותו הומו, והוא ענה:' זה כמו שתשאלו אותי על זה שצבע העיניים שלי כחול. זה לא רלוונטי'".
זה פריבילגי מאוד לומר דבר כזה בזמן שהמהפכה הלהט"בית לא הושלמה, ברחובות טרנסג'נדריות חוטפות מכות ובממשלה יושבים להט"בופובים.
"המהפכה לא הושלמה, אתה צודק. אבל באופן אישי, אני לא רוצה להיות הומו כמו שצריך או סטרייט-בכאילו כמו שצריך. אני רוצה להיות מה שאני מרגיש. למה צריך בכלל להכריז: אני הומו, סטרייט, בי? אתה איש שחי בעולם והעולם קורה ויש אינטראקציות. בשבילי זה מרגיש כמו לכלוא אנשים בתבניות. אני מקווה שאנשים יפסיקו לחפש הגדרות".
"אני לא ילד רע. אבל משעמם לא להיות ילד רע"
עשייתו של וקסלר לא מציפה רק רעיונות פוליטיים. כמעצב הפונה לגברים, נשים ומה שביניהם בגילים 40-16, מדור ה-Z עד לבוגרי דור ה-Y, בולטים בעבודתו ערכים של קיימות, בעיקר שימוש בבדים ממוחזרים ובבגדים ישנים שהוא מפרק ותופר מחדש. העונה הוא משתף פעולה לראשונה עם חברת ההדפסות הישראלית קורנית (מנותנות החסות לשבוע האופנה), שאפשרה לו להדפיס דוגמאות שיצר באמצעות בינה מלאכותית.
לצד זה, השתמש בטכניקות הדפס ידניות ובפירוק והרכבה של בגדים ישנים, כמו ארבע חולצות טי צבעוניות שהפכו לשמלה, ומעיל המורכב מז'קט צבאי אמריקני ו"מכנסיים שמישהו הביא וביקשו להתחתן עם הז'קט", הוא מחייך ומדגים. מלאכת התפירה קיבלה סיוע מאימו ומדודתו שעושות גימורים לבגדים, בהם ניתן לזהות אלמנטים מאופנת תחילת המילניום, כמו מפשעה נמוכה, תפרי אוברלוק חיצוניים, ואסתטיקה המבקשת להפוך ליפה את כל מה שנחשב מכוער.
חברות האופנה המסחריות טרם גילו אותו, למרות שמצידו היה שמח לעשות שיתופי פעולה עם ענקיות אופנה כמו קסטרו ורנואר. "אני רק מחכה לטלפון. אני חושב שזה יהיה מהמם והיסטורי", הוא אומר. "זה אקולוגי מאוד לעצב מעודפי הייצור שלהם. במקום לזרוק אותם לפח או לשים אותם בהטמנה או למכור בשוק רמלה – שיביאו אליי ואעצב מהם משהו חדש. הם יצאו טוב, אני ארוויח מזה, כדור הארץ ירוויח מזה".
שיתוף הפעולה עם קורנית מאפשר לו, לראשונה, ליצור פריטים בסדרות ולא רק כ-one of a kind, מהלך שיאפשר לו גם להפוך למעצב מסחרי יותר. ועדיין, רוב הפריטים מיוצרים מטקסטיל קיים. "זה כמו מטבח עונתי, From Trash to Table", הוא צוחק. "אבל יש בזה מהלך מאוד משחרר, כי הוא מלא בחופש, בניגוד לסגנון שהכול בו מאוד מדויק ומסודר. אני מאוד אוהב להסתכל על דברים שעשויים מדהים, כמו קולקציות ההוט קוטור של סקיאפרלי, אבל כמעצב בתחילת דרכו, אני עושה את הדברים בדרך שלי. אם אתה קונה בגד מזארה ואחרי שתי כביסות הוא נפרם ואתה זורק אותו לפח, אז אני מעדיף שהלקוחות שלי יקנו בגד שכבר יש בו חור. ואם יהיו בו חורים נוספים, הם לא יזרקו אותו לפח, להפך, זה ייתן להם ערך מוסף".
אתה פותח את שבוע האופנה, שזו גם הצהרת כוונות של המארגנים. אנשים מהצד יגידו לעצמם: 'זה בגדים? זה סמרטוטים'.
"אני מתבאס שאין מספיק סמרטוטים", הוא צוחק. "החרדה שלי היא שהקולקציה משעממת, כי הפעם חשבתי על פריטים לבישים כמו חולצה מכופתרת, ז'קט, מכנסיים. זו קולקציה מסחרית יותר מזו שהצגתי בשנה שעברה".
אתה נהנה מתדמית הילד הרע?
"אני לא ילד רע. אבל משעמם לא להיות ילד רע. עולם האופנה הישראלי – שאני חלק ממנו – מביך. אני מנסה להביא משהו אחר, פחות מביך. אני עושה את מה שאני חושב ורואה, מה שמצחיק אותי, מה שמטריד אותי – עד הסוף ובלי להתנצל. לאה פרץ (לשעבר ראש המחלקה לאופנה בשנקר, א"י) אמרה לי פעם: 'תעשה את הדברים כפי שאתה רואה. אל תקשיב למה שאומרים לך, אל תקשיב למורים שלימדו אותך. Trust Your Gut'. בסופו של דבר, אני יודע מה הסיפור שלי ומי אני, וזהו".