טבריה של סוף הקיץ מרגישה כמו לונה גל. מקום עם עליות, ירידות וזיכרונות נוסטלגיים. בשעת צהריים מוקדמת, הרחובות והסמטאות של העיר הצפונית נטושים, בעוד בחופים על שפת הכנרת קשה להשחיל סיכה, שלא לדבר על להחנות את הרכב. מהרמקולים של הפיצה השכונתית בעיר העתיקה בוקע קולה של נטע ברזילי, "את קלאס בפאקינג אפס מאמץ", כמו משב רוח רענן בחום שמדביק את החולצה אל הגוף ומפאר אותה באגלי זיעה.
בסטודיו של מותג האופנה De Marionettes (המריונטות) של המעצבות טלי ונצח בן יעקב, אם ובת, כבר אפשר להרגיש את הסתיו. על הקולבים תלויה קולקציה חדשה בצבעוניות מאופקת של אפור, שחור ולבן, אנטיתזה לקולקציה הצבעונית של הקיץ האחרון שצובעת את חלל השואורום בגוונים אופטימיים. וסט מחויט אלגנטי שעוצב במקור בשנות ה-90 על ידי טלי האם בת ה-60, מקבל פרשנות עכשווית תחת ידיה של בתה האמצעית נצח (32), בוגרת המחלקה לאופנה בשנקר, שהתאימה אותו לשנת 2021 כשהווסט המחויט הפך לפריט חובה במלתחה הנשית.
10 צפייה בגלריה
"במקצוע שלנו, אם אתה לא בתל אביב – אתה לא קיים". עיצוב של De Marionettes
(צילום: חן לוי)
הצבעוניות המונוכרומטית של הקולקציה היא אספקלריה לשנת האבל שעברו השתיים, צוהר לטרגדיה המשפחתית שעליה הן מדברות כאן לראשונה. בנובמבר אשתקד שם קץ לחייו אב המשפחה, שמעון בן יעקב, דמות מפתח בחיי העיר טבריה. בידיעות שפורסמו בתקשורת המקומית, הוא כונה אגדה וסמל. בן יעקב, שנפטר בגיל 67, שיחק בצעירותו בקבוצות הכדורגל הארציות הפועל נצרת עילית (נוף הגליל) והפועל טבריה, היה אצן מצטיין ואחד מסמלי מרתון טבריה ותחרות חצי איש הברזל. קיר שלם של גביעים מוזהבים מפאר את בית המשפחה במושבה מגדל, המשקיף על הכנרת. בעיר הכירו אותו במשך שנים רבות כמוציא לאור של "טבריפון", מדריך הטלפונים המקומי של טבריה, שהיה חזק יותר מ"דפי זהב" שחלשו על התחום ברחבי הארץ.
10 צפייה בגלריה
"אני מרגישה שאיבדתי חלק מהזהות שלי, והיום אני צריכה ללמוד להמציא את עצמי מחדש". טלי בן יעקב
(צילום: חן לוי)
זהו בית ספורטיבי. הבת הקטנה רוני הייתה אלופת ישראל בטריאתלון, ורד הגדולה הייתה אלופת ישראל לנשים בצלילה חופשית לעומק של 50 מטר. גם נצח האמצעית מושקעת כולה בספורט, אבל בסוף נמשכה לאופנה, בדומה לאם טלי. "הספורט היה כל עולמו של שמעון", מספרת טלי, "הוא נכנס לתחרויות ספורט בצורה אינטנסיבית, עד שלאט לאט מצבו הבריאותי התדרדר. הוא ניסה להחליף את הריצה בשחייה, אבל זה רק הכניס אותו לתחושת ערך עצמי נמוכה ומשם לדיכאון. כי ברגע שאתה לא מרגיש טוב עם התדמית החזקה שהייתה לך, אתה מרגיש לא שווה יותר".
"אני זוכרת שעשיתי ריצת חצי מרתון וביקשתי מאבא שיחכה לי בקו הסיום", משתפת נצח, ששמה ניתן לה בעקבות שבע שנים של ניסיונות להרות ותרגום לעברית של שם סבתהּ מצד אביה, ויקטוריה. "כל המתחרים שלו היו שם, השתתפו במרוץ. הוא התלבט אם להגיע לתמוך בי, ולבסוף חיכה לי ברחבה. הרבה אנשים פנו אליו ושאלו אותו אם הוא ממשיך לרוץ".
טלי: "הרגליים כבר לא אפשרו לו, אבל האגו לא נתן לו להפסיק. היו לו בעיות רפואיות וגם נפשיות, שהוא לא רצה לטפל בהן. היו לנו הרבה שיחות, והוא לא היה מוכן לקבל יד מושטת לעזרה. לבסוף הוא שם קץ לחייו".
10 צפייה בגלריה
"ניסו לראות מה הכוח שלי כאישה, אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי". טלי בן יעקב
(צילום: חן לוי)
הסימנים המוקדמים היו שם, מספרות טלי ונצח, אך הן לא האמינו שהאיש החזק והספורטיבי שפניו ניבטות מאלבומי התמונות המשפחתיים שהן שולפות, ייעלם ויכניס אותן לסיוט שהן לומדות להתעורר ממנו מדי יום. "בצורה מאוד מתוחכמת, הוא הכין אותנו לזה. הוא לקח אותי לעשות צוואה, ובדרך שלו לימד אותי איפה כל דבר נמצא בבית", מספרת טלי. "הוא כל הזמן הקניט אותי ואמר: 'את רק רוצה לעשות הכול ולא יודעת שום דבר. מה יקרה אם תהיה, חס וחלילה, תקלה בצינור הגז?' הוא הכין מחברת מאוד מסודרת שבה הוא מסביר איפה כל דבר נמצא, מתי לקחת את הרכב לטיפול וכמה אוכל להביא לתוכי שלו. הוא כל הזמן חזר ואמר לי: 'אל תדאגי, אני הולך לפנייך'. אני מאמינה שגם הקורונה סגרה את זה אצלו".
בפוסטים פתוחים בפייסבוק כותבת טלי רבות על תחושת האובדן והטלטלה שהיא חווה בשנה האחרונה. "הרגשתי תחושת נטישה. הוא היה אהבת חיי במשך 42 שנה", היא מוסיפה. "הייתה לנו זוגיות עם סערות, ירידות ועליות, אהבה מאתגרת ומצמיחה. הייתה לו מערכת יחסים מצוינת עם שלוש הבנות ועם הנכדים, היה לנו הכול, וכל שנשאר לנו זה רק לעוף על החיים. שנינו עבדנו מאוד קשה כל החיים, בנינו את עצמנו בעשר אצבעות, אף אחד לא קיבל כאן שום דבר מאף אחד", היא אומרת, "וכן, זה מעצבן ומכעיס. אני מרגישה שאיבדתי חלק מהזהות שלי, והיום אני צריכה ללמוד להמציא את עצמי מחדש. תמיד ידעתי שרק המוות יפריד בינינו, והוא באמת הפריד".
"העובדה שהסטודיו בטבריה לא משפיעה על הסגנון שלנו"
את De Marionettes הקימו השתיים יחד ב-2019, לאחר כמעט ארבע שנות עבודה משותפת בסטודיו לשמלות כלה של האם בטבריה. נצח חזרה אז הביתה לצפון, לאחר שהשלימה לימודי אופנה בשנקר (היא נשואה לים אוחנה, מבעלי חוף "בורה בורה" בעיר). היא איחדה כוחות עם האם, מעצבת ותיקה בעלת ניסיון וידע רב בתדמיתנות, תחום שאותו היא גם מלמדת בצפון והסביבה. בתחילה עבדו במקביל על שני קווים: שמלות כלה ללקוחות פרטיות, ומותג בגדי הקז'ואל שלאט לאט הצליח לכבוש מקום בסצנת האופנה המקומית. מותו של האב טרף את הקלפים, וטלי החליטה לסגור את הסטודיו לכלות.
10 צפייה בגלריה
"כולם אמרו לי ללכת לעשות שמלות כלה, כי שם הפרנסה, אבל ידעתי שאני רוצה משהו אחר". נצח בן יעקב
(צילום: חן לוי)
"שמעון היה אחראי על העסקים הנוספים שלנו, ונאלצתי להיות גם אשת עסקים, מעצבת, אמא, סבתא – הרגשתי שאני לא יכולה לדבר יותר עם אנשים, איבדתי את הסבלנות לקבל כלות למדידות", מספרת טלי. שבוע לאחר שקמו מהשבעה, היא נדרשה לנהל את יתר העסקים והנכסים המשפחתיים, צעד שגם הקרין עליה באופן אישי. "הפכתי לתוקפנית יותר", היא מודה, "אנשים בעיר בדקו את הדופק שלי. מישהו השתלט על חנות שלי בלי לבקש רשות. ניסו לראות מה הכוח שלי כאישה, אבל לא נתתי לזה להשפיע עליי. בכל בוקר אני קמה ואומרת: ריבונו של עולם, קח את כל זה מעליי, רק תן לי ליצור".
הקולקציה החדשה שהשיקו בימים אלו היא הרביעית במספר. שם המותג הוא זיכרון ילדות של נצח משיר שסבתהּ לילי, המתגוררת בבית המשפחה מאז הקורונה, שרה לה כילדה. "כשהיינו ילדות, סבתא שרה לנו בצרפתית כל הזמן", אומרת נצח. "היא ילידת ליבורנו באיטליה, שהגיעה למצרים ומשם עלתה לישראל, והיא השראה מאוד גדולה עבורי. היא לימדה אותי סריגה ועבודת יד, וכשהייתי בשנה ב' בשנקר, היא ואמא ישבו לסרוג איתי מעיל גדול בעבודת יד לקורס של בגדי גברים".
השילוב בין קווים גבריים מחויטים לנפחים וחומרים רכים, מתחיל לבסס למותג כתב יד המציג נינוחות מקומית. או במילים אחרות: בגדים שלא לוקחים את עצמם ברצינות תהומית. הבגדים מיוצרים בטווח מידות של 42-36, ובקרוב צפויים לעבור הרחבה עד מידה 46. למרות מיקום הסטודיו בטבריה, השתיים מתעקשות כי הן פונות לשוק הבינלאומי.
"העובדה שהסטודיו בטבריה לא משפיעה על הסגנון שלנו. אם הייתי צריכה להתאים את עצמי למקומיים, זה היה נראה אחרת", אומרת טלי ופוסקת, למורת רוחה של נצח: "במקצוע שלנו, אם אתה לא בתל אביב – אתה לא קיים. המרחק גורם לזה שאתה פחות מתערבב עם ידוענים ואנשים בתעשייה. לא שזאת המטרה שלי, אבל ככה זה באופנה".
יש בלבול מאוד גדול בין פרסום להצלחה: יש מעצבים שמלבישים כוכבות בעולם ולא מוכרים דבר, ומעצבות שמוכרות הרבה דרך מאות חנויות בארץ ובעולם, אך אינן ידועות או מלבישות מפורסמות.
טלי: "אני מסכימה איתך".
נצח: "כשסיימתי את הלימודים, כולם אמרו לי ללכת לעשות שמלות כלה עם אמא, כי שם הפרנסה, אבל ידעתי שאני רוצה משהו אחר. לפני שנתיים ישבתי והכנתי קולקציה ראשונה, וכשהתחלתי לעבוד עליה, היה לי ברור שאמא תיכנס איתי לעסק. לא רציתי לבד".
10 צפייה בגלריה
"אנחנו מאוד דומות באופי ובטעם שלנו, אז הבחירות שלנו היו יותר קלות". De Marionettes
(צילום: חן לוי)
עסק משפחתי זה לא פשוט, בטח בתחום האופנה שהוא סוליסטי. איך אתן צולחות את האתגרים?
נצח: "זאת זוגיות לכל דבר, ועם הזמן למדנו להכיר אחת את השנייה בעבודה".
טלי: "עבדנו על הפרדת הכובעים בין אמא לשותפה לעסק. זה היה לנו קל, כי יש בינינו שיח מאוד פתוח".
אתן גם נראות אותו הדבר.
טלי: "אנחנו מאוד דומות באופי ובטעם שלנו, אז הבחירות שלנו היו יותר קלות".
נצח: "קלות? אני יכולה לעוף בדמיון שלי כמעצבת, ואז היא באה ואומרת לי: נצח, זה לא פרקטי".
טלי: "כי אני למודת ניסיון. בהתחלה שחררתי. אפילו בקולקציה האחרונה היו דברים שלא הסכמתי לגביהם, אבל רציתי שהיא תעוף איתם".
נצח: "ולא עפנו".
טלי: "לא עפת?! היא חשבה על דברים מסובכים מבחינה טכנולוגית ומבחינת הגזרות, כאלה שלא שווה לייצר במתפרות, שלא מתייחסות לניואנסים הקטנים. דברים שגם הלקוחה הסופית לא מעריכה. עכשיו עם הקורונה, גם כל הייצור מתעכב. הקולקציה שהייתה צריכה לצאת במרץ, יצאה רק באוגוסט, לדוגמה. כל הזמן אתה מרגיש ברקסים. אבל בעסק הזה, למדתי ב-30 השנים האחרונות דבר אחד חשוב: לא לשכוח לנשום".
