היא צברית שנולדה בישראל לאם חצי ספרדייה וחצי פיליפינית ולאב חצי סיני וחצי פיליפיני, דוגמנית פלאס סייז, גיורת שמאמינה באלוהים, חיה בשכונת בבלי בצפון תל אביב, מנהלת שתי גלידריות עם בן זוגה, והשבוע אתם עומדים להתאהב בה על המסך: קייסי זפטה (במלרע) בת ה-22, המשתתפת בעונה החדשה של "בואו לאכול איתי" בכאן 11, הולכת לשבור את הדעות הקדומות על מהגרי עבודה, אסיאתים ונשים מלאות. שם של כוכבת כבר יש לה.
בפרומו לתוכנית ששוחרר בשבוע החולף אפשר לראות אותה עוקצת את הפעילה החברתית אושרית מולאי מדרום תל אביב, הפועלת לגירוש מהגרי עבודה ופליטים. "אה, איזה יופי", ירתה לעברה בסרקזם, "את גירשת את אבא שלי!" בתום הצילומים טיהרה זפטה את ביתה במרווה.
9 צפייה בגלריה
"בצילומים התעסקו במה אני לובשת". קייסי זפטה בתוכנית "בואו לאכול איתי"
(צילום: באדיבות כאן 11)
הצילומים לתוכנית נערכו בחדרה בדירת שני חדרים, שבה היא מתגוררת עם אמהּ ג'ני, שהיגרה לישראל לפני למעלה מ-20 שנה. כאן פגשה את אביה של קייסי, שחי כיום בלונדון ועובד בסיעוד. בהשוואה לדירת הגג היוקרתית של איש העסקים ירון תשבי בקומה ה-37 במגדלי יו – החדר של זפטה הפך לסיר לחץ שאליו הוכנסו כל הקלישאות התל אביביות: איש היי-טק, איש עסקים עשיר, בת לעובדים זרים, זו שרוצה לגרש אותם, והריונית שבחרה לגור בדרום תל אביב תוך שהיא מתנגדת לגירוש.
"אותי הביאו על תקן דוגמנית פלאס סייז, שמנה, אסיאתית, צעירה ופאשניסטה", אומרת זפטה. "בצילומים התעסקו במה אני לובשת, ואחת מנשות הצוות שאלה אותי אם תיקי היוקרה שלי מזויפים. את לא מתביישת? גדלתי בצפון תל אביב. אין לי את האומץ לקנות תיק מזויף".
מתוך "בואו לאכול איתי"
(קרדיט: באדיבות כאן 11 )
"מגיל צעיר הבנתי שאני לא נשארת במקום שהייתי"
כל חייה גרה במרכז ובצפון תל אביב, בת יחידה. את שנות הגן בילתה במרחק הליכה מבוטיקי היוקרה בכיכר המדינה, שם עבדה אמהּ כאופר לבתה של מעצבת אופנה נודעת. משם המשיכה לבית הספר היסודי "אהבת ציון" הסמוך, ואת חטיבת הביניים והתיכון העבירה ב"תיכון חדש". "לאמא שלי היה חשוב שארכוש השכלה טובה מגיל צעיר. היא נלחמה בעירייה כדי שאלמד בצפון העיר", היא אומרת.
כשהייתה בת שש, גורש אביה בחזרה לפיליפינים. "אמא שלי לא גורשה בזכותי. פעם אסור היה לגרש אימהות לילדים (עד 2011 מדינת ישראל לא גירשה ילדים, א"י), היום זה השתנה", אומרת זפטה בעצב. לדבריה, עד גיל 16 התגוררה במרכז תל אביב בדירת שותפים עם אמהּ, כשהן חולקות חדר. "לא הזמנתי אליי חברות, התביישתי בסיטואציה הזאת. גם לא סיפרתי לאנשים שאמא שלי מנקה. רק לפני כמה שנים הורדתי את המסכות, הבנתי שזו לא בושה".
הריחוק מאזורים של ריכוז מהגרי עבודה בדרום תל אביב, סיפק לזפטה מעין מבט-על על החברה הישראלית. היא מבקרת באופן שווה את החברה הפיליפינית בארץ ואת הגזענות הטבועה בחברה הישראלית. הילדות בצפון תל אביב גם חידדה אצלה את הנושא המעמדי, כמו הפעם ההיא שבה הגיעה לבית של חברה וגילתה שם פיליפינית. כמוה.
"אמא שלי סידרה לי גורל אחר ממה שאולי היה צריך להיות לי כילדה למהגרי עבודה", היא אומרת. "אבל ההבנה שאני לא כמו כולם חלחלה אליי בבית הספר היסודי. הגעתי לחברות הביתה והיו להן מנקות ומבשלות פיליפיניות. זה היה לי ממש מוזר. דיברתי איתן בשפת האם שלי", היא מחייכת, "ואחת מהן אפילו הכירה את סבתא שלי בפיליפינים".
איך הרגשת כילדה?
"כילדה, קשה כשאת מרגישה במקום נחות מזה של החברים שלך. לחברים שלי זה לא הפריע, אבל כילדה את חושבת שזה מפריע להם. אני זוכרת שהייתי במסיבת בת מצווה של הבת של אלי פפושדו, אחד האנשים העשירים בישראל, שהייתה חברה שלי בזמנו. היה שם עושר רב שהבנתי שאני לא אוכל להשיג. אבל גם הבנתי שזה לא סגנון החיים שאני רוצה לעצמי".
זה השפיע על היחס אלייך?
"הייתי מהילדות המקובלות בכיתה. בבת מצווה שלי היו 160 ילדים, ואפילו לא הייתי אז יהודייה. הייתי עד כדי כך פופולרית, שהגיעו ילדים מארבעה בתי ספר שונים. הייתי קפטן בנבחרת כדורעף, מעורבת חברתית, אהובה מאוד. אבל הפער הכלכלי היה לי קשה. בגלל זה המקום הבטוח שלי תמיד היה המראה. אנשים מסיקים שאני עשירה כי אני תמיד מטופחת ולבושה יפה, עד כי בנות של חברות של אמא שלי שואלות אותי בחוצפתן איך יש לי כסף לכל הדברים האלה. אף פעם לא היה לי כסף, אבל במקום לקנות 80 שמלות בזארה – אני בוחרת בקפידה פריט אחד טוב. חוץ מזה, אמא שלי תמיד נתנה לי, גם כשלא היה לה".
ההערות האלה על מצבך הכלכלי זאת גזענות. אפילו לא סמויה.
"גזענות היא כמו גזלייטינג, כמו המקרה שהיה עכשיו עם טיטי איינאו ואורן חזן ב'האח הגדול'. כשהוא אמר: 'אנחנו נגד עבדות. טיטי, תסבירי להם' ואז להיתמם שהוא פנה אליה רק בגלל שהיא שחורה. גם אני כאישה אסיאתית, נתקלת לא אחת בגזענות. לפני כמה חודשים הייתי בגלידרייה שלנו, שלידה בונים קופת חולים. אחד ממנהלי העבודה עבר ואמר לי 'ני האו' (מסינית: שלום). אחרי שנרגעתי, פניתי אליו ושאלתי: 'למה אתה גזען?!' הוא היתמם ואמר שהוא בסך הכול אמר לי שלום. זה עצבן אותי. המנטליות הישראלית מלאה בגזענות וזה כבר חלק מהתרבות: אשכנזי זה ככה, תימני ככה".
9 צפייה בגלריה
"לא משנה מה יגידו עלייך – את צריכה להיות המעריצה מספר אחת של עצמך"
(צילום: מתוך האינסטגרם של kc_zapata)
אולי זאת בעצם הדרך שלך "להתקבל" כישראלית?
"זה גורם הבדלה. אותך לא יעצרו ברחוב או יפנו אליך באנגלית. השבוע חזרתי בטיסת אל-על והדיילת פנתה אליי באנגלית ולבחור לצידי בעברית. מעצבן אותי שבגלל איך שאני נראית, אנשים מסיקים שאני לא ישראלית. לפני הצבא עבדתי במסעדה בנווה צדק ודיברתי עם שולחן בעברית, והם הסתכלו עליי בפליאה ואמרו: 'מההההה? את לא מדברת יפנית?!'"
סליחה שאני צוחק.
"זה באמת מצחיק! אבל זאת גזענות שהחריפה בעקבות הקורונה. ממש כשהתחיל הדיבור על הקורונה, הלכתי ברחוב וכשאישה עברה לידי היא כיסתה את הפה עם השרוול שלה. הייתי בהלם. או שהתקשרו למסעדה שבה עבדתי, שאלו אם יש אסיאתים שעובדים במסעדה, ואם הסועדים יושבים קרוב אליהם. עניתי לאותה גברת שאני אסיאתית ושהיא יכולה להירגע. הם לא ליד האסיאתית, הם בצד השני של המסעדה".
מה זה עושה לך לביטחון העצמי?
"לאהוב את עצמי ולחיות באומץ. לא משנה מה החברה או העולם יגידו עלייך – את צריכה להיות המעריצה מספר אחת של עצמך. הביטחון העצמי הזה מוקרן החוצה".
קל לך לומר את זה, כי עשית דרך והצלחת. אבל מחקרים רבים מראים שהרבה אנשים שהגיעו מעוני נותרו בעוני. סיפורי ההצלחה מעטים.
"אני חושבת שזה עניין של גישה והיא זו שתוביל אותך קדימה. מגיל צעיר הבנתי שאני לא נשארת במקום שהייתי. התנסחתי בצורה מסוימת ווידאתי שההישגים שלי יהיו גבוהים. אנשים נכנסים לתוך רחמים עצמיים, אז יותר קשה למצוא פרצה ולצאת משם".
"כשהבנתי שאני לא יהודייה, חטפתי שוק"
בגיל 16 נסעו כל תלמידי השכבה של זפטה לטקס קבלת תעודות זהות בירושלים – העיר שבה נולדה. אירוע חגיגי ובעל משמעות, שבו קיבלו הצעירים שעוד שנתיים יתגייסו לצבא את כרטיס הכניסה הכחול לחברה הישראלית. רק מאוחר יותר גילתה זפטה כי בניגוד לחבריה, היא לא מוכרת כאזרחית מדינת ישראל אלא כתושבת קבע. כשחבריה שאלו אותה בגיל 18 למי תצביע בבחירות לכנסת, היא חייכה וענתה להם באופן תיאורטי. את השירות הצבאי העבירה כמאבחנת פסיכוטכנית בתל השומר, שם הפכה לאטרקציה עבור הצעירים שהופתעו למצוא מולם מראיינת אסיאתית. "הם היו מאוד סקרנים", היא אומרת, "אחר כך הם היו מחפשים אותי באינסטגרם".
בזמן השירות הצבאי גם השלימה תהליך גיור. "כשהבנתי שאני גם תושבת קבע וגם לא יהודייה, חטפתי שוק", היא אומרת. "צמתי ביום כיפור עוד לפני שהייתי יהודייה, שמרתי כשרות במשך שנים רבות – חלב, בשר, כולל מרווחי השעות ביניהם. היום זה לא ככה, אבל זה הזוי, לא?"
גדלת בבית לא יהודי.
"הייתי הולכת עם אמא שלי לכנסייה ביום ראשון. היינו חוגגים כריסמס, אבל אף פעם לא התחברתי לזה. אתה מאמין באלוהים? אני מאמינה בבורא עולם. מגיל צעיר אהבתי את היהדות, ולדעתי מה שמשך אותי לזה מלכתחילה הייתה המשפחתיות, השייכות, האקסקלוסיביות שבלהיות יהודי. הרגשתי שאני נכנסת למשפחה מאוד גדולה".
יש גם אנטישמיות בחוץ.
"נכון. הרבה אנשים אמרו לי: 'מה את צריכה את זה?' אבל התגיירתי והאמנתי שאחיה כאישה דתייה, כי הייתי ממש מצטיינת במהלך הסמינרים. ציפו ממני לגדולות והיו קוראים לי הרבנית קייסי".
איך אמא שלך הגיבה?
"כשדיברנו על זה כשהייתי בת 16 היא התבאסה עליי, אבל ככל שעברו השנים היא הבינה את הפרקטיות בדבר הזה: יהיה לי קל יותר כיהודייה כאן".
9 צפייה בגלריה
"מבחינתי, אל תייצרו בגדים אם אין לכם את האפשרות ליצור את מגוון המידות"
(צילום: תומר לופסקו)
זפטה היא כיום אזרחית ישראלית, מה שמקל עליה גם את המעבר בגבולות בין מדינות. אחד הביקורים הראשונים שלה מחוץ לישראל היה לפגוש את אביה, שאותו לא ראתה מגיל תשע. הקשר בין השניים נותק עם גירושו מישראל לפני 17 שנה, והופסק סופית כשהוריה נפרדו לפני שבע שנים. "פגשתי איש חולה. יש לו סוכרת במצב מתקדם", היא אומרת בעצב, "והחלטתי שאני משאירה מאחור את כל המשקעים בינינו. אין לו אף אחד בעולם חוץ ממני, וזה הזמן שלי לשחק את תפקיד הבת. כל חיי הכינו אותי לעצמאות והרגע הזה הגיע. כילדה, הייתי מבשלת לעצמי את ארוחות הצהריים, כי אמא שלי בישלה באותו זמן לילדים אחרים".
"חלמתי להיות רזה"
לפני כשנה וחצי, בליל חורף גשום, הלכה זפטה עם בן זוגה גיא (25) לאכול המבורגר ברחוב אלנבי בתל אביב. היא מספרת כי הייתה רעבה ומיהרה להזמין. למלצרית, השחקנית והדוגמנית אחינועם גלבפיש, היו תוכניות אחרות: היא הציעה לה להיות דוגמנית פלאס סייז ולהצטרף לסוכנות Juicy שהקימה ריי שגב ומתמחה ברבגוניות באופנה. מה שגלבפיש לא ידעה זה שהמראה שהציבה לזפטה טלטלה את עולמה. עד אז היא לא ראתה את עצמה כאישה מלאה, מאחר שבמהלך הצבא עלתה כ-30 ק"ג כתוצאה ממחלה.
מאז הספיקה להצטלם לסטודיו פשה, למעצב דרור קונטנטו ותמונה שלה בבגד ים גם פורסמה בחשבון האינסטגרם של ענקית האופנה השבדית H&M. דרך הסוכנות הגיעו אליה גם המלהקים של "בואו לאכול איתי". האם היא רואה בבחירה בה כדוגמנית פלאס סייז לתוכנית אוכל ליהוק אירוני?
"אני חושבת שהביאו אותי כי אני 'פרש מיט'", היא צוחקת על משחק המילים שבחרה. "המשקל תמיד היה עניין. בכל תקופת גיל ההתבגרות שלי הרגשתי שאני לא נראית טוב, שאני שמנה. חלמתי להיות רזה, שיהיה לי רווח בין הרגליים ולהיות מידה 36, למרות שהפעם האחרונה שהייתי במידה הזאת הייתה אולי בכיתה ד'".
בתמונה ששלפת עכשיו מגיל 17, את בעלת מראה ספורטיבי וחטוב.
"בחברה הפיליפינית נחשבתי למלאה. העירו לי על המשקל".
ובכל זאת, בכיתה ז' או י"ב יכולת להיכנס לזארה ולמצוא בגדים. חוויית העיצוב שלך כאישה מלאה לא החלה כנערה.
"נכון, הייתי מוצאת בגדים, אבל היום המצב שונה ואני מרגישה על בשרי את ההבדל. רשתות ובוטיקים לא מביאים בגדים לנשים במידות גדולות, למרות שאני יודעת בוודאות שיש מותגים שמוכרים עד מידה 44 או 46 ולא מביאים אותם לארץ. רק הבוקר חיפשתי שמלה של המותג Ganni שמייצר עד מידה 44, ובוטיק ורנר שמשווק את המותג בארץ מביא עד מידה 40 (בבדיקה שערכנו באתר הבוטיק, גילינו שהייבוא ארצה לרוב עד מידה 40, אבל יש פריטים גם במידה 42, א"י). באיזה עולם אתם חיים? כשאני הולכת לזארה, גם מידה 46 לא עולה עליי, וב-H&M לא מביאים בכלל את המידות הגדולות. כשאני רוצה לקנות שמלה שחברות שלי קנו, אין אותה בכלל במלאי. מבחינתי, אל תייצרו בגדים אם אין לכם את האפשרות ליצור את מגוון המידות".
נניח שיציעו לך בגדים בזארה עד מידה 48. יגיעו נשים במידה 50 ומעלה ויזעקו על קיפוח. השאלה היכן עוצרים. הרי גם לדירוג מידות יש גבול, שלא לדבר על סוגים שונים של מבני גוף.
"אני לא אומרת שיעשו בגדים במידה 60, אבל כשממוצע המידות בנשים בישראל הוא 42, איך אין בחנויות אפילו את המידה הממוצעת? אז קל וחומר כאישה במידה גדולה, למה אני לא מוצאת בגדים טרנדיים וצעירים במידה שלי? למה אני צריכה ללכת לחנויות של מבוגרות?"
היית רוצה לחזור למשקל הקודם שלך?
"כל בחורה שמנה שאומרת לך שהיא לא חושבת כל יום על לרזות – משקרת. אבל אני בגישה שאני רוצה להיות בריאה. אם הבריאות שלי תצריך ירידה במשקל, סבבה. אבל אני מרגישה טוב עם עצמי. אני מתאמנת, עושה ספורט, ולאף אחד אין זכות לומר לי איך לחיות את החיים שלי. אני אוהבת את עצמי גם עם 10 קילו יותר או פחות. זה לא ישנה את מי שאני בפנים, כי הביטחון העצמי שלי תמיד שם והערכים שלי מושרשים בי, לכן המעטפת החיצונית לא באמת משנה. היא אולי מציבה יותר אתגרים בחברה הישראלית כאישה שמנה ואסיאתית, אבל מנגד, יש לי הרבה יותר מה להביא לשולחן".
בצילומים של תומר לופסקו: סטיילינג - ורד צמח | איפור ושיער - הלל בליק
