ביום חמישי האחרון עשתה מעצבת הנעליים והאמנית אורן וקסלר את הדרך בחזרה לביתה במושב נתיב העשרה, שממנו נמלטה בשבת השחורה מבלי להביט לאחור. זה היה ביקור ראשון שלה מאז שיצאה מהיישוב שאיבד 20 מחבריו במתקפת הטרור הרצחנית. בליווי צה"ל וכיתת הכוננות של היישוב, שחצי מחבריה הקודמים נרצחו באותה שבת, נסעה וקסלר כדי לחלץ את מה שנותר ממפעל חייה: קופסאות נעליים שבתוכן עיצובי הסתיו הצבעוניים שתכננה להשיק בימים אלו.
"למרות שהצבא נפרש בכל מקום ביישוב, כולל בשטח המשק המשפחתי שלנו, הייתי מאוד לחוצה ודרוכה", היא מתארת את רגע החזרה אל הבית שהותירה מאחור. "היתה לי משימה אחת, אז הנחתי בצד את כל הרגשות והתחושות שלי. יחד עם הבן שלי הגענו בשיירה למושב, לקוחה שלי סייעה לי עם רכב גדול, ובשעה אחת שצה"ל נתן לנו, הצלחתי להוציא משני המחסנים חלק מקולקציית החורף. את שאר הדברים לא הספקנו להוציא. בכל זאת, נדרשנו להתפנות משם שוב, כי החלו הפגזות וכל האזור הוא שטח צבאי סגור".
"ניצלתי בנס, אבל הרבה אחרים לא"
ארבעה שבועות חלפו מאז התופת שחוו תושבי עוטף עזה, והזכרונות הקשים עוד מציפים את וקסלר, שרק לאחרונה החלה לעכל ולהבין את שאירע באותה שבת. בשעה 6:30 בבוקר היא התעוררה למטח רקטות בליווי אזעקת "צבע אדום". היא נכנסה מיד לממ"ד. בקבוצת הווטסאפ של המושב הודיעו על חדירת מחבלים, אבל דבר לא הכין את וקסלר ליממה שעמדה לפניה, ממאנת להאמין. "חשבתי שנכנסו שניים-שלושה מחבלים, שכיתת הכוננות והצבא יחסלו", היא אומרת בריאיון ל-ynet. "באותה שעה כבה החשמל, כך שלא היה לנו גם אינטרנט, ובתוך הממ"ד היה חשוך ולא יכולת ליצור קשר עם אנשים מבחוץ. אתה נמצא בעלטה מוחלטת, לא מבין מה קורה סביבך, ורק שומע יריות מבחוץ".
5 צפייה בגלריה
"בשעה אחת שצה"ל נתן לנו, הצלחתי להוציא משני המחסנים חלק מקולקציית החורף"
(צילום: אורן וקסלר)
"בכל השעות שהייתי סגורה בממ"ד, חשבתי שרודפים אחרי המחבלים בחוץ. חברים מחוץ למושב התקשרו לדווח לי מה אומרים בתקשורת, אבל גם הם לא הבינו בוודאות מה קורה. אף אחד לא ממש ידע", היא ממשיכה לתאר את שעות האימה הארוכות, ונדמה כי הדבר קשה ומקל עליה בו-זמנית. באותה שעה שני בניה, בת זוגו של הבכור, ובעלה לשעבר, שהו בביתו של האחרון, נעולים במשך תריסר שעות בממ"ד, כשהם שומעים את שכניהם נרצחים ביריות. "שני הבנים שלי החזיקו את הידית של הממ"ד במשך 12 שעות. אני הייתי לבד בבית שלי. עד שבע בערב הייתי לבד. לא קיבלנו שום הודעה, לא הבנתי מה קורה סביבי. אבל הייתה בי אמונה עצמית שיהיה בסדר, שבי לא יפגעו".
לילה קודם, היא מספרת, נעלה את דלת הבית, דבר שאינה עושה בדרך כלל. בדיעבד, זה מה שהציל את חייה. "המחבלים לא נכנסו אל תוך הבית, אבל הם היו אצלי, הניחו אמל"ח בשני המחסנים של הבית: המחסן הקטן שצמוד לדלת הכניסה, ובמחסן שנמצא חצי מטר מהמטבח". היא עוצרת לרגע וממשיכה: "כל החיים חשבתי שאנחנו מוגנים. לא נועלים במושב דלתות, לא רכבים, לרגע אחד לא פחדתי לגור בנתיב העשרה. אבל אחרי 12 שעות בממ"ד, התחושה היא של הפקרות! הממשלה והצבא הפקירו אותנו לגמרי! זאת תחושת מועקה ונטישה כואבת מאוד, שמלווה בחוסר אמון במערכת, במדינה, בממשלה. חשבתי שזה היישוב הכי שקט ובטוח בארץ, אבל הוא כבר אינו כזה. ניצלתי בנס, אבל הרבה אחרים לא".
"לא נועלים במושב דלתות, לא רכבים, לרגע אחד לא פחדתי לגור בנתיב העשרה. אבל אחרי 12 שעות בממ"ד, התחושה היא של הפקרות! זאת תחושת מועקה ונטישה כואבת מאוד, שמלווה בחוסר אמון במערכת, במדינה, בממשלה"
רק בשעות הערב פינתה את עצמה וקסלר יחד עם בני משפחתה בליווי הצבא אל אמה שבגדרה, ובהמשך למלון כפר המכביה ברמת גן, שבו נמצאים חלק גדול מתושבי המושב. בשבוע שעבר מצאה דירה בתל אביב. "כל אחד ברח על דעת עצמו. בשעה שש בערב קיבלנו הודעה מהיישוב שאפשר לצאת בליווי צבאי, אבל זה עדיין לא נתפס!" היא משתפת נסערת ומעלה את הטענה כי השמירה של הצבא הוצאה מהיישוב, טענה שעלתה בעדויות רבות של תושבי קיבוצי ומושבי העוטף, "איך המדינה הזניחה אותנו?! הרי היו בקשות לנשק, ובמקום לחזק אותנו - הוציאו את צה"ל מהמושב. הוציאו את הצבא! לא הייתה לנו שמירה בכניסה ועכשיו נקטעו לנו החיים".
"אני אחזור לנתיב העשרה"
24 שנים שווקסלר (60), מעצבת נעליים, אמנית ומורה לצילום ולאמנויות, מתגוררת במה שהיא מכנה "המקום הכי יפה ושקט בישראל". בעבר הפעילה את גלריית D&A לצילום בתל אביב והייתה ממקימות גלריית אינדי לצילום. לפני כעשור מצאה את ייעודה כמעצבת נעליים והשלימה לימודי עיצוב בבית הספר הגילדה.
5 צפייה בגלריה
"ההדפסים האבסטרקטיים מספרים את הסיפור של נתיב העשרה לאורך השנים". נעליים בעיצוב וקסלר
(צילום: אורן וקסלר)
במאי 2014 השיקה את המותג הנושא את שמה, שמתאפיין בנעליים בסגנון וינטג' עם קריצה לשנות ה-40 וה-50 של המאה ה-20, בשילוב הדפסים מקוריים וצבעוניות ויטאלית, שנראית כעת כמו ניגוד בלתי נתפס על הדעת לזוועות שעברו על וקסלר ושאר תושבי העוטף. "הנעליים משקפות אותי ואת האישיות שלי – את סגנון הלבוש שלי, את הצבעוניות שאני מאוד אוהבת, את הנועזות שבי, ואת שילובי הצבעים שאני מחברת באומץ. לכן הסלוגן שלי הוא 'נעליים לנשים שיודעות לעמוד על שלהן', תרתי משמע" - היא כותבת באתר האינטרנט שלה.
5 צפייה בגלריה
"אני מאוד אוהבת את הקהילה שבנינו שם, ואני אוהבת את הבית שלי". אורן וקסלר
(צילום: אורן וקסלר)
הנעליים בעיצובה ייחודיות בנוף המקומי בזכות הדפסים מקוריים של וקסלר המופיעים על חלק מהדגמים. כבר בתחילת דרכה כמעצבת בחרה ליצור מתצלומיה קולאז'ים שאותם הדפיסה על עורות שנמתחו על אימומי הנעליים. "ההדפסים האבסטרקטיים מספרים את הסיפור של נתיב העשרה לאורך השנים", היא מסבירה, "הם קשורים למושב, למקום, לחיי היומיום כאן". כדי להמשיך להתפרנס בימים קשים אלו, היא העבירה את מה שיכלה להציל מהמושב אל תל אביב, ומוכרת את עיצוביה - מנעליים סגורות ועד מגפיים - בטווח מחירים של 890-390 שקל דרך האתר שלה או טלפונית (050-2912420).
לקראת תום השיחה וקסלר נשמעת אמביוולנטית לגבי היום שאחרי, עוד אוספת את השברים ומעבדת את התחושות. "אני מתה על היישוב ועל האנשים", היא אומרת בחום, לא נותנת את הדעת למשמעות המילה "מתה" שעוד נאמרת כלאחר יד כסלנג ל"אוהבת". היא נאנחת לרגע כשאני מאבחן את בחירת המילים, לוקחת נשימה עמוקה ואומרת לסיכום: "אני אחזור לנתיב העשרה, אבל אני עוד לא יודעת איך ארגיש. הבן הגדול שלי כבר הודיע שלא ישוב והבן הצעיר עוד לא יודע לענות. אני מאוד אוהבת את הקהילה שבנינו שם, ואני אוהבת את הבית שלי. יש לנו עכשיו פחות אנשים לאהוב, וזה קשה ועצוב לי מאוד".
