שלוש שמלות עבאיה שמתוכן מציצות נשים המישירות מבט אל הצופה עומדות במרכזו של הפרויקט "עטופות בגאווה" של ויסאל ג'ובראן, שהוצג במסגרת תערוכת הגמר של המחלקה לטקסטיל בשנקר. ג'ובראן, בת 30 מרהט, היא הסטודנטית הראשונה מהמגזר הבדואי המסיימת את לימודיה במחלקות לטקסטיל ולעיצוב אופנה, וייתכן כי במוסד כולו. "אני לא מכירה עוד בדואים שלמדו בשנקר, לדעתי אני הראשונה והיחידה", היא אומרת בריאיון מיוחד ל-ynet.
צפו: פרויקט הגמר של ויסאל ג'ובראן
(צילום: ויסאל ג'ובראן)
"טקסטיל הוא חלק מהמסורת הבדואית", היא מסבירה על בחירתה לפנות אל לימודי עיצוב. "בכל בית בדואי יש טקסטיל, שהוא ערך חשוב לאישה הבדואית, אבל לא היו לי חלקים מהידע הזה, כמו אריגה על נול ידני. ולמרות שיש טקסטיל בכל בית בדואי, רבים שואלים אותי מה אני הולכת לעשות עם זה אחרי הלימודים, כי אין עבודה בתחום. אז למה ללמוד ארבע שנים?"
אל מול תעשיית טקסטיל מתפוררת עד לא קיימת בישראל – הבחירה של ג'ובראן היא שילוב בין תשוקה גדולה לטקסטיל ורצון להביע אמנותית את תחושותיה. כשהיא נשאלת אם היא רוצה בעתיד להשתמש בידע שצברה כדי לפתח את מלאכות היד עבור נשים החיות לצידה בחברה הבדואית, היא עונה שעוד מוקדם לדעת. "אולי בהמשך", היא אומרת, "כרגע אני עובדת עם עמותה בינלאומית שמחזקת תרבויות שונות מכל העולם".
"עטופה בגאווה" הוא פרויקט עיצובי מרשים בזכות שילוב בין טכניקות אריגה ורקמה בדואיות מעוררות התפעלות, לצד עיסוק באחר המקומי, שאינו זוכה להבלטה בשיח העיצוב הישראלי ונתפס לרוב כ"אקזוטי" או "פולקלוריסטי". יתרה מזאת, במקרים רבים פוגש הצופה הישראלי עבודות יד מסורתיות דרך פילטר יהודי-ישראלי של מעצבים הפועלים בשיתוף נשים בדואיות ו/או פלסטיניות. ייחודו של הפרויקט הוא בקולה האישי של ג'ובראן, נקודת המבט, והניואנסים העיצוביים.
"נקודת המוצא של הפרויקט הוא איך אני חווה את הזהות שלי מול הסטריאוטיפים שבהם אני נתפסת על ידי החברה בכלל והישראלית בפרט", מסבירה ג'ובראן את מהלכיה. "רציתי להדגיש את התרבות הבדואית ולחשוף אותה לציבור, תוך עיסוק במשמעות של להיות אישה בדואית וחיי היומיום שלי. לרוב, כשיוצא לנו לשמוע על נשים בדואיות בתקשורת ובמדיה, הן נתפסות באופן אקזוטי כנשות מדבר, או בהקשרים של אלימות ודיכוי בתוך המשפחה".
7 צפייה בגלריה
"בכל בית בדואי יש טקסטיל, שהוא ערך חשוב לאישה הבדואית". מתוך הפרויקט של ג'ובראן
(צילום: רוני כנעני)
"המיתוס הנפוץ על האישה הבדואית הוא שמדובר בדמות חלשה ונטולת יכולת. אני מבקשת להעביר את החוויה האישית שלי, ושואפת לנסח מחדש את הדימוי של האישה הבדואית, להחזיר את הכוח והנרטיב לידיים שלנו. אני מגדירה את עצמי – לא מישהו זר", היא מוסיפה. "הטקסטיל הבדואי הוא סממן של מעמד, אזור גאוגרפי וגיל. בחרתי להפוך את הגלימה הפשוטה והשחורה לצבעונית, ולהאדיר אותה כאות הוקרה לכל אותן נשים בדואיות".
שלוש העבאיות – שמלה ארוכה הכוללת גם כיסוי ראש – נוצרו בהשראת שלוש נשים: סבתה, אמה וג'ובראן עצמה. הן משלבות טכניקות של רקמה, אריגה והדפסה עכשווית. "העבאיה היא סיפור עטוף בכבוד, חוכמה, מחשבה ורגש של החיים הפשוטים והעשירים של הנשים הבדואיות. זהו סיפורן של סבתי, אמי ושלי, אבותיי ואימהותיי הקדומים", אומרת ג'ובראן. "סבתא שלי ואמא שלי הן נשים בדואיות שעמדו על שלהן ולא ויתרו. הן לא מרגישות חלשות, הן נשים חזקות וגם רואים שיש להן כבוד בתוך החברה הבדואית".
מלבד שילוב טכניקות וצבעוניות הרמונית בהשראת שקיעה מדברית המשתלבת עם מדורות העוטפות אותה בחום ואהבה – העבודה של ג'ובראן בוחנת, גם אם בעקיפין, את מקומן של נשים בחברות פטריארכליות. הדמויות המודפסות בתוך העבאיה מוסתרות, גלויות רק למי שלובשת אותה, כמו סוד. עבור ג'ובראן, מדובר בחיבוק פנימי, להיות עטופה בדמות שהיא גאה בה. "כשלובשים את העבאיה על הגוף", היא מסבירה, "הלובשת מסתכלת החוצה בדמותה. הן נמצאות באותו גובה וזווית".
7 צפייה בגלריה
"זאת שאלה של צניעות, לא של דיכוי". פרויקט הגמר "עטופות בגאווה" של ויסאל ג'ובראן
(צילום: רוני כנעני)
ובכל זאת, רומנטית ככל שתישמע, שאלת הזהות והגאווה של נשים מכוסות ניקאב (כיסוי ראש המאפשר רק חרך בעיניים), המזוהה עם הלבוש הבדואי, מציפה סוגיות שבין העצמה לדיכוי שחוות נשים מוסלמיות. הדיון הזה צף ועלה שוב רק לאחרונה, כאשר שחקניות כדורעף חופים מהמשלחת המצרית למשחקים האולימפיים בפריז, בחרו לשחק עטופות חיג'אב על אף שהמארחת צרפת אסרה על ספורטאים ללבוש סממנים דתיים בזמן התחרויות.
7 צפייה בגלריה
"סבתא שלי ואמא שלי הן נשים בדואיות שעמדו על שלהן ולא ויתרו. הן לא מרגישות חלשות"
(צילום: רוני כנעני)
בתוך כך, בתערוכה בשנקר הציגה ג'ובראן שלושה דימויים של נשים מכוסות בבד מכף רגל עד ראש, ניצבות כמו פסלים עשויים טקסטיל. "זאת שאלה של צניעות, לא של דיכוי", היא טוענת. "כשאישה הולכת במדבר או ברחוב ומרגישה שיש לידה גבר, היא עומדת או יושבת ומכסה את עצמה כדי שהוא לא יוכל לראות את הפנים שלה או את תנועת הגוף. יש לזה ערך וכבוד לעצמה, ומאוד חשוב לה שלא יראו את הגוף. גם אני מעדיפה באופן אישי שמלות רחבות בגזרה לא קרובה לגוף. אני רואה בזה צניעות, והצניעות נותנת לנשים כוח".
