אבל ותדהמה בעולם האופנה: מעצב האופנה אלבר אלבז נפטר אתמול (שבת) מקורונה בגיל 59 בפריז. הוא ייקבר בישראל, בבית העלמין בחולון. אלבז, יליד קזבלנקה, גדל בחולון וחי בשני העשורים האחרונים בפריז. הוא שימש כמעצב ראשי בבתי האופנה קריציה, איב סן לורן ולנוון, ובינואר השנה השיק את המותג העצמאי AZ Factory עם סרטון אופנה שנוצר ברוח הקורונה, ללא דוגמניות הצועדות על מסלול מול קהל מוזמנים. בעמוד המותג באינסטגרם ספדו למעצב: "גרמת לנו לחלום, גרמת לנו לחשוב, וגרמת לנו לעוף. אהבה וכבוד, לנצח".
"זה נורא ואיום. אין לי הגדרה יותר קשה מזה. מספיק שיש איזשהו חולה מאומת שעבר, אנחנו – טאק, סוגרים הכל, הולכים לעשות בדיקה, אני לא יכול לחכות אפילו לקבל את התשובה למחרת", אמר לפני כחודשיים בריאיון למוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" על הפחד שלו מנגיף הקורונה, מהאחרונים שהעניק לפני מותו השבוע. אלבז היה מחוסן פעמיים.
"כל פעם שאתה מקבל שלילי, מבחינתי זה לקבל את האוסקר. אני עובד עם מסכה מתשע בבוקר עד עשר, 11 בלילה. עם שתי מסכות. שתי מסכות, כפפות, אלכוג'ל, מאחורי קירות זכוכית, אקווריום, ככה אני עובד", הוסיף. "אף אחד לא מתקרב אליי עכשיו. אז זה, זה קשה לי. בשלב זה, זה עבודה-בית, בית-עבודה, עבודה-בית. זהו, שום דבר אחר. אני לא מזמין אנשים, לא הולך לאנשים, שום דבר. כלום, נאדה, זירו, אפס. אם הייתי יכול, הייתי קונה פנטהאוז על בית החולים. הייתי גר ועושה בדיקות כל בוקר. אני חושב שאם הייתי מתחיל את הקריירה שלי היום מחדש, לא הייתי הולך להיות מעצב אופנה, הייתי הולך לעולם הרפואה".
אלבר אלבז היה מעצב האופנה הישראלי המצליח ביותר בעולם. מעצב של מעצבים שמצאו בעשייתו השראה, פילוסוף של בגדים, מסוג המעצבים שגורמים לנו לשכוח כמה קלת דעת אופנה יכולה להיות. בניגוד למעצבים רבים, הוא שכלל את כתב ידו וסגנונו האישי מקולקציה לקולקציה, תוך שהוא מנסח מחדש את המלתחה של האישה המודרנית. זה עלול להישמע מעט מיושן בשנת 2021 – אך נשים עדיין מתמודדות עם בגדים שלא הותאמו לצורכיהן. אלבז, עם הבדים האלסטיים, נעלי הסניקרס הנמוכות והשפה העל-זמנית, אִפשר להן לשלב בין נוחות, אופנתיות ותשוקה.
האמין שעוני גורם לך לחלום
הוא נולד בקזבלנקה, מרוקו, ועלה עם משפחתו כתינוק בן שמונה חודשים לישראל עם שלושת אחיו ואחיותיו הגדולים. המשפחה השתקעה בחולון והתגוררה בדירת שיכון בעיר. את השירות הצבאי העביר כמש"ק חינוך וידיעת הארץ. "כבר אז הוא החליט שאחד הדברים שצריך ללמד בצבא זה אופנה", סיפרה עליו בעבר כתבת האופנה המנוחה נורית בת-יער. "הוא רצה לארגן תצוגת אופנה לחיילות וביקש ממני לדבר על זה. בדרך כלל אני לא נענית להזמנות, אבל איכשהו הוא שכנע אותי. כעבור שבועיים הוא התקשר אליי ושאל אם אני מוכנה לראות ציורים שלו. הם היו צבעוניים ועתירי דמיון, אגדתיים ממש. המלצתי לו שכשיש לו מוקד עניין, שיתרכז באחד ולא בכמה. ואז הוא נהיה סטודנט בשנקר והאייטם הראשון שעשיתי עליו היה ב-84', כשהוא צילם את תמי בן-עמי יחד עם הבן של אולסי פרי. כבר אז הוא ידע להפיק צילומים שימשכו את עמודי החדשות".
בתום לימודיו במוסד הרמת גני, עזב את ישראל. אלבז נחת בניו יורק עם 800 דולר שקיבל מאמו אלגריה ז"ל ושתי מזוודות: אחת קטנה עם חפצים ואחת גדולה עם חלומות. על ילדותו סיפר לי בריאיון בשנת 2005, כאשר קיבל תעודת כבוד מאגודת הידידים הבינלאומית של שנקר במסגרת ערב גאלה שחגג 35 שנה לבית הספר. "כשהייתי ילד, ציירתי נשים שנראו יותר כמלכות. ציירתי את מלכת אנגליה, מלכת שוודיה, מלכת ספרד, שווייץ ואיטליה, למרות שלשווייץ ולאיטליה אין מלכות".
כשהיה בן 15, נפטר אביו והמצב הכלכלי בבית הפך קשה. "לא גדלתי בעוני, אבל היינו עולים חדשים ולא היה לנו הרבה. כל מה שרציתי היה, אבל לא היה הרבה לאף אחד. אני חושב שברגע שאתה חי או עובר איזשהו חסך, או גר בפרובינציה או בבית לא עשיר, או רחוק ממקום שאתה רוצה להיות בו, אפילו מאדם שאתה אוהב, אז יש פנטזיות, חלומות. וברגע שאתה מגיע למקום שחלמת, הפנטזיה נגמרת והופכת למציאות. לכן אני מאמין שעוני גורם לך לחלום, כי הוא גורם לך לרצות לזוז, אנרגיות וחשמל להתקדם קדימה. אם אתה מגיע למקום לא מוכר ואין לך מספר טלפון אדום להגיד: 'היי, אמא, אני צריך אלף שקל', אתה צריך להיות תמיד במשמרת ולדעת איך לשרוד, איך להצליח לשמור על הראש מעל המים".
בניו יורק עבד אלבז עבור המעצב ג'פרי בין, אגדה אמריקנית, ובהמשך עבר לאירופה, שם עבד, כאמור, בבתי האופנה של קריציה, איב סן לורן, שאותו נאלץ לעזוב לאחר שקבוצת גוצ'י (כיום Kering) רכשה את המותג והנחיתה במקומו את המעצב טום פורד. בשנת 2001 מונה למעצב הראשי של בית האופנה לנוון, שממנו הועזב 14 שנה לאחר מכן. שם גם הפך למאסטר ולדארלינג של עולם האופנה עד היום. הוא הלביש כוכבות כמו נטלי פורטמן, מריל סטריפ, קים קרדשיאן, קייט מוס ואחרות.
"אופנה זה לא שואו ביזנס", אמר לי בריאיון בשנת 2010, כשהשיק את הקולקציה המשותפת שלו ל-H&M, "אלא ביזנס שבו אתה רק צריך להיות מעצב טוב. לא צריך להיות קוּל ולא להפוך לדבר החם הבא. כל דבר חם מתקרר בסוף. גם אתה יום אחד תגלה בחיים שאתה יכול למכור את עצמך על ידי קשרים, או על ידי כך שאתה נראה טוב. ותגלה שכולם רוצים אותך ונהנים מהחברה שאתה נמצא בה. ויש עוד אפשרות - לעשות עבודה טובה, ולאורך זמן זה יותר משתלם. זה הכי טוב. הכי ברצינות. וכך להתקדם הלאה. וזה גם ההבדל בין לצעוק וללחוש. כשאתה צועק, אולי שומעים אותך, אבל לא מקשיבים. אבל כשאתה לוחש, מי ששומע, המילים נכנסות לו יותר עמוק. זה כמו שאומרים שלטום פורד היה הרבה יותר קל ממני להתקדם".
המבקר הגדול של תעשיית האופנה
בשנים האחרונות הפך אלבז למבקר הכי גדול של תעשיית האופנה. הקולקציות הרבות שמעצבים נדרשו לעצב מדי שנה (משתי קולקציות לשמונה), המהירות שבה נדרשו להגיב לכל מגמה, תצוגות האופנה שהפכו לקרקס. בביקורו במוזיאון ישראל לפני כשלוש שנים, שיתף את הקהל במחשבותיו. "הבגדים הם תמיד חדשים, אבל השיטה לא. אין שום תעשייה בעולם שעובדת בכזה 'ספיד', ריצת מרתון של אנשי אופנה שרצים ורצים, כולל אני, ולא מאבדים אפילו קלוריה אחת במרתון הזה. לא תעשיית הסרטים מסוגלת לייצר שמונה בלוקבסטרים בשנה, ולא בתעשיית המוזיקה יכול זמר לייצר שמונה להיטים בשנה, ואף סופר ענק לא יכול לכתוב את 'מלחמה ושלום' ב-12 וריאציות שונות בשנה אחת. אבל באופנה, גם בלוקאלי פה בישראל וגם בעולם, נדרש ממעצבים: גדול יותר, זול יותר ומהר יותר. אז מתפלאים שאנחנו נוירוטיים? מתפלאים שאנחנו תמיד על ספידים? מתפלאים שאנחנו לוקחים ספידים? אני מעולם לא לקחתי ספידים. לעולם, אני נשבע. אני יודע שהייתי מאוד אוהב את זה, והייתי הופך לג'אנקי. ולדילר".
אף על פי שנמנע מלהאשים באופן ישיר את ענף האופנה, ניתן למצוא ביקורת בשברי משפטים ורמזים שבחר לשלב בהרצאתו, כמו כשסיפר על שינוי תפקידו ותיאורו של המעצב מ"קוטורייר" בעבר ל"אימג' מייקר" כיום. "הקריאייטיב דירקטור הוא תואר שהרג את האופנה", אמר אלבז, "והיום אנחנו Image Maker: יותר מדי נראות, פחות תוכן. אולי זה הזמן לשינוי. שינוי שיבוא מאיתנו, גם מישראל. זה הזמן לעיצוב חכם גם באופנה. אני תמיד בחיפוש אחר עיצוב חכם ואנשים חכמים עם לב זהב".
את הרצאתו, שלוותה בהרבה הומור, אנושיות וסיפורים מצחיקים שכל ישראלי יכול להזדהות איתם, בחר אלבז לסיים בסיפור אישי על הילד החולם, זה שבמילותיו היפות, הרגישות והאמיתיות ניסח לעולם לא רק את המחשבות הנכונות על עולם האופנה, אלא גם את האנושיות שאנחנו זקוקים לה בכל רגע, בטח השנה, בימי משבר בריאות עולמי.
"לפני הרבה שנים חייתי כאן בארץ, בעיר קטנה, בבית קטן עם מטבח קטן וחלון גדול, ומעבר לגגות הבתים ראיתי מגדל אחד יחיד ומיוחד. מגדל שלום מאיר", אמר אלבז. "הוא היה גבוה, עוצמתי ומאיר. חלמתי להיות חלק מהמגדל ומהעולם הגדול, ושנים מאוחר יותר, כשאני חלק מהעולם הזה, הוזמנתי למסיבה במגדל שלום. בפנטהאוז. על גג העולם. וכל מה שרציתי היה לעמוד מול החלונות הגדולים ולחפש את החלון הקטן שממנו באתי. אלו הם חיי. חיים של מעברים וחיפושים בין הלוקאלי לגלובלי, בין העולם הגדול למקום שאני הכי אוהב. ואהבה היא אולי המילה הכי חשובה בעולם. אבל גם ריספקט. כבדו את העולם. כבדו את האויבים שלכם. כבדו את עצמכם".
