בעוד שנתיים וחצי תחגוג השחקנית, דוגמנית, ציירת ואייקון יופי סמדר קילצ'ינסקי יום הולדת 60, אבל כבר היום היא מרשה לעצמה לעגל כלפי מעלה. שנה שהיא יושבת מובטלת מעבודה בבית, לאחר שבעבודתה הקודמת כסייעת בגן ילדים חלתה שוב ושוב בדלקות ריאות. לדבריה, הסיבה לכך היתה שנדבקה מילדים חולים שנשלחו למוסדות החינוך. בין לבין הספיקה להצטלם לתפקיד קטן בסרט הקולנוע החדש "תלויה על בלימה" (שם זמני) של הבמאית שירי נבו פרידנטל, לצדן של אניה בוקשטיין, מגי אזרזר וצופית גרנט, ולתפקיד ראשי בסרט הסטודנטים היפה "קינת הים" שביים איתי ג'משי מאוניברסיטת תל אביב.
עכשיו היא גם רוצה להסתער מחדש על תעשיית האופנה. "אבל לא לדגמן את עצמי", היא מדגישה בראיון המתקיים בדירת הגג שלה ברמת גן. "אני אוהבת להיכנס לדמויות, למרות שבצילומים אני נהנית וסובלת. אין לי את האמביציה שהיתה לי בנערותי, אני עצלנית", היא צוחקת. "זה אמביוולנטי, קצת כמו אהבה, קצת כמו החיים".
עברו הרבה שנים מאז הובילה קילצ'ינסקי קמפיין אופנה, תריסר ליתר דיוק. לאחרונה חתמה עם סוכנות Juicy של ריי שגב המתמחה ברבגוניות, במטרה לחזור למסלול. מי שהיתה בשנות ה-80 וה-90 אחת הדוגמניות המצליחות והובילה קמפיינים למותגי איפור כמו סופט טאץ', כבר לא חוששת להצטלם. טבעית, עירומה ממסכות.
"כשהתבגרתי, חשבתי שפרק הדוגמנות הסתיים. למזלי, יש עכשיו גל שמקבל את כל הנשים בכל הגילאים והמידות", היא אומרת בהשלמה. "עד לפני שלוש שנים, נלחמתי בגיל שלי. הזרקתי בוטוקס ומילויים. היום אני כבר לא נלחמת בקמטים – אני מחייכת. הבנתי שאני לא בת 40 ולא 50 – אני עוד מעט בת 60. כל הניסיונות להחליק את עור הפנים שלי ולרמות את עצמי, התחילו להציק לי. זה התחיל להרגיש לא נקי – ואני מחפשת רק ניקיון. אז הפסקתי כדי לבדוק איך אני נראית טבעי. וואלה, זה לא פשוט, אבל אם אתה מרגיש טוב עם עצמך מבפנים, קל יותר לקבל את עצמך".
מה הוביל לכך שהפסקת עם הבוטוקס והמילויים?
"הפסקתי עם ההזרקות כי זה כאב לי פיזית. עבדתי במרפאה לטיפולים אסתטיים, ושם היו לארג'ים איתי, פוצצו לי את הפנים בעשרות אלפי שקלים. הייתי 'הפנים' של המקום. יום אחד הפנים התנפחו וכאבו לאחר סשן מטורף של הזרקות, שבסיומו אמרתי לעצמי: 'די, אני כבר לא מזהה את עצמי'. לאן אגיע מכאן? זה כבר לא הפנים שלי. ראית את דמי מור בתצוגה של פנדי? למה היא צריכה את כל זה? היא בת גילי ונראית נפלא".
מתי התחלת להזריק?
"בגיל צעיר מאוד, 40".
היום יש נשים וגברים שבגיל 20 כבר שינו חצי פרצוף.
"וכמעט 20 שנה הזרקתי", היא מחייכת. "בהתחלה כולם אמרו לי כמה זה טוב. הזרקתי בגביני הגבות מדי שנה, אבל אז אתה מגלה קמטים במקום אחר, עד ל'באני ליינס' שבצידי האף, ושם אף בוטוקס לא עובד. אם היום אני רוצה לחזור לפנים הצעירות שלי – זה רק מיני מתיחת פנים".
כשחקנית, לא חששת שייעלמו לך הבעות הפנים?
"חששתי, זה היה שיקול. אבל באותה תקופה עשיתי את הסדרות 'כתב פלילי' ו'עיקרון ההחלפה' שבהן גילמתי נשים צעירות, אז זה התאים לדמות, הרגשתי יותר סקסית. הפסקתי רק כי רציתי להכיר את עצמי שוב, ולראות מה גודל הנזק".
ואיך היה לפגוש את עצמך מחדש בגיל 54?
"זה היה קשה ונחבא אל הכלים. לא רציתי שיראו אותי ככה, אבל לאט-לאט הביטחון חוזר ואתה מגלה שאנשים אוהבים אותך אותו הדבר. אף אחד חוץ ממך לא רואה את זה, ולאף אחד לא אכפת מזה. כל התסביכים שיש לנו זה בראש. היום אני בתקופה טובה, יש לי קמטים על הפנים, אני כבר לא נערה, אבל אני בדרך לקבלה עצמית".
"אני זוכרת את הקמט הראשון", היא אומרת לסיכום הפרק ההוא בחייה. "סוף שנות ה-80, אני בת 23, בשיאה של קריירת הדוגמנות שלי בניו יורק. אני אחת הדוגמניות המבוקשות בעיר, עם קמפיינים ללוריאל, צילומים לווג, מדמואזל (מגזין אופנה אמריקאי שנסגר ב-2001, א"י), עובדת צמוד למישל קומט שאהב את המראה שלי. ואני זוכרת בוקר אחד שאני מסתכלת במראה ורואה קמטים מסביב לעיניים, קמטוטים קטנים ועדינים של ילדה בת 23", היא מטופפת באצבעותיה סביב העיניים. "ואני אומרת לעצמי: 'את נורא מקומטת'. והמחשבה השנייה שעברה לי בראש היא: את הכי צעירה שיש עכשיו. תהני מזה, כי מכאן זה רק יתדרדר. איך חיים עם המחשבה הזאת? אתה לומד ליהנות מהיום, כי אתה יודע שמחר לא יהיה. וחייתי הכי גדול שרק אפשר".
"קיבלתי את המשפחה שלי בחזרה"
מאחורי הגזרה הגבעולית והפנים נטולות האיפור מסתתרים חיים גדולים וסוערים. לא רק על המסך כדמויות בלתי נשכחות כמו מריאנה ב"בר 51" של עמוס גוטמן, דניאלה ב"החיים על פי אגפא" של אסי דיין ונאוה ב"כרוניקה של אהבה" של ציפי טרופה – אלא גם בחיים. בגיל 14 כבר עזבה את הבית (אביה הוא הצייר אנדריי קילצ'ינסקי) ועברה להתגורר עם האסיר המשוחרר יעקב אלפרון, שהיה מבוגר ממנה בשמונה שנים. "תמימה לא הייתי אז. בגיל 14 רציתי להיות בת 24. עזבתי את בית הספר וירדתי מתחת לרדאר מהר מאוד", היא אומרת.
("החיים על פי אגפא")
אחר כך החליפה נדרים עם אסי דיין, לו היתה נשואה במשך שנה, ואז הקימה משפחה עם שרון אלכסנדר, שממנו התגרשה בשנת 2002. לשניים נולדו שלושה ילדים: פז, שלאחרונה עברה להתגורר מחוץ לבית, והתאומים קורן ודולפין. לפני מספר שבועות התאחדו קילצ'ינסקי ואלכסנדר, כשהאחרון עבר לגור איתה בבית המעוצב בפשטות ברחוב שקט. "הידקנו את המשפחתיות. לו יש זוגיות, לי יש זוגיות (עליה היא מסרבת להרחיב את הדיבור, א"י) – אנחנו לא יחד", היא משתפת, "המעבר שלו לדירה יצר תחושה של משפחה וחברות טובה. קיבלתי את המשפחה שלי בחזרה".
כבר תקופה ארוכה שהיא כותבת אוטוביוגרפיה. תסריט שכתבה על השנה עם אסי דיין ממתין למפיק ובמאי שיפיחו בו חיים, צבע וקול. בינתיים נענתה בשלילה. "שם הסרט הוא 'בשנת אסי', כי היינו יחד שנה", היא משחזרת את 1986. "קיבלתי גבר מדהים, חתיך וכריזמטי, שלאט לאט הפך במהלך השנה הזאת לאסי דיין שהכרנו: מגמגם, מכור לסמים, שמן. מהלך ההתמכרות האמיתית שלו לסמים קרה בשנה שהיה נשוי לי. אני זו שאשפזתי אותו ראשונה בבית חולים".
12 צפייה בגלריה
"מהלך ההתמכרות האמיתית שלו לסמים קרה בשנה שהיה נשוי לי". קילצ'ינסקי ואסי דיין, 2010
(צילום: אביגיל עוזי)
חשבת למה הוא השתנה במהלך השנה איתך?
"אני מאמינה שמה שקרה עם אסי היה שבאיזשהו שלב הוא חיבר בין כישרון הכתיבה שלו לבין הספידים. הוא עשה קישור בין מחסום הכתיבה למעוררים כמו קוקאין, ריטלין. נקודת ההתמכרות שלו היתה שהוא הבין שהוא לא מסוגל לשבת לכתוב בלי כימיקלים".
אני מניח שהרבה מפיקים היו מעוניינים בסרט כזה.
"אני יודעת שיש התעניינות, אבל כל הקרנות סירבו לי על פי טריטמנט, וכל עוד אחת הקרנות לא מאשרת את התסריט ומעניקה לו תקציב – אף אחד לא נכנס כי אין כסף".
מי תשחק אותך?
"שאלה טובה. עד לשנה האחרונה אמרתי פז, הבת שלי. היא יפה ומוכשרת, אבל בינתיים הזמן עובר".
12 צפייה בגלריה
"אף פעם לא התלבשתי כמו כולן, לא הסתפרתי כמו האחרות, לא אמרתי מה שכולם רצו לשמוע"
(צילום: ענבל מרמרי)
לדוגמנות הגיעה קילצ'ינסקי כנערה בת 17. מהר מאוד כבשה את מדורי האופנה והפכה לדוגמנית עסוקה ומצליחה. גם היום היא בעלת אותו מבט משתק שיכול לגרום לצופה לבהות בה שעות. במקביל, פיתחה קריירה כשחקנית וכציירת, מהראשונות בישראל ששילבו מגוון רחב של עיסוקים. פעם התייחסו לזה בבוז – היום קוראים לזה "טאלנט". זיכרונות מהימים ההם היא מנסה להציף כעת ברשתות החברתיות, סורקת מהמגירה תצלומים משער דהוי ב"לאשה" או צילומי קמפיין נשכחים. "אני עוד לא שם..." היא צוחקת לשאלה כיצד היא מתמודדת עם תרבות האינסטנט של רשתות חברתיות. "כנראה שאני לא מספיק רוצה את זה, וגם אין לי ממש מה לספר. אבל ברור לי שאצטרך".
"זה גם עולם מזויף, לא?" היא שואלת ועונה בכנות: "לא בא לי לזייף. לא בא לי לעצב תמונה שתיראה מיליון דולר ושהכל יפה לי. אני לא עסוקה בלייפות את עצמי. ממה שאני רואה ושמספרים לי, גם הלכו עם פילטרים רחוק מדי. ילדות בנות 17 עם עיני חתול?! מה זה? ואחר כך הן גם עושות ניתוחים פלסטיים שמותחים להן חוט מהעין למעלה. זה להיות קורבנות אופנה. אז הנה התשובה למה אני לא שם: כי אני לא קורבן אופנה. אף פעם לא התלבשתי כמו כולן, לא הסתפרתי כמו האחרות, אף פעם לא אמרתי מה שכולם רצו לשמוע – תמיד הייתי מובילת אופנה".
ועכשיו האופנה שלך היא ארון ללא בגדים. זרקת כמעט הכל?
"השלתי מעצמי חומר ואני מנקה את עצמי אנרגטית. יש לי שתי מזוודות של בגדים ואביזרים. בכל פעם שאני מסדרת את הארון, בגד ישרוד בו רק אם עבר את המבחן שלי: אם לבשתי אותו בשנה האחרונה – הוא נשאר, אם לא – נמסר הלאה. כשדגמנתי קיבלתי הרבה בגדים, וכמעט כלום מזה לא נשאר: מסרתי, שכחתי, השארתי. היום אני מתעסקת רק ברוח, נפש ויצירה".
ואיפה את מתחדשת?
"כשיש לי את הצורך להתחדש, אני קונה ברשתות בגדים פרקטיים, נוחים, דברים שאני אלבש. לפעמים אני רואה נשים עם חדר ארונות שיכול לשרת 15 אנשים, ואתה אומר 'אלוהים, זה לא אדם מאושר'. ואם זו ההגדרה של אדם מאושר – אני לא רוצה אושר כזה. שופינג זה פיצוי, ואנשים מאמינים שאם יקנו את הבגד החדש והיקר יהיה להם טוב, הם ייראו יותר טוב. זאת לא אמת – זה שקר".
ומה מצאנו בארונה המינימליסטי?
"זה הדבר היחידי ששמרתי מיום צילומים שנעשה בשנות ה-80. נורא נדלקתי עליו. יש בו משהו טיפה תקופתי, והוא הרגיש לי אני. באותה תקופה, לבשתי אותו המון. לא היה צריך יותר מטייץ וחזייה מתחת".
"חברתי הטובה, המעצבת וסטייליסטית מאירה מוהבן, רכשה לי אותן במתנה. אני לובשת אותן ללא הפסקה בקיץ: סנדלים, חולצת טריקו וחצאית מקסי. פרקטיות, נוחות ויפות".
