"מלאה במקומות הנכונים" הוא השם, האירוני כמובן, שנתתי לשיתוף הפעולה שלי עם ארכיון רוז לאופנה וטקסטיל בשנקר, שבמסגרתו אני בונה קטלוג שמציע שפה איורית שמפגישה בין דוגמניות מלאות לשמלות אייקוניות מההיסטוריה של האופנה. זה הרעיון שעומד מאחורי ההגדרה של קטלוג מאויר לדימוי גוף חדש. אני חייל ותיק בעולם האופנה הישראלי, ותמיד הייתי חלק מהמכונה שמקדמת ייצוגים של רזון. כמעט 30 שנה אני מאייר אופנה ומלמד לאייר אופנה. ציירתי אולי מיליון דוגמניות, אף לא אחת מהן שמנה או מלאה. זמן טוב לשנות גישה.
9 צפייה בגלריה
צריך לתת מקום לדרישה הגוברת להצגת מודלים שאינם גזורים לפי מידה (קטנה) אחת
(איור: ארז עמירן)
השיח הפופולרי הכאילו-מדעי, מבוסס על טענה כי הגוף השמן הוא כלא שממנו עלינו לשחרר את האני הרזה, העצמי האמיתי. טיעון זה גורס כי מעטפת השומן היא טעות, משהו שיש לתקן – כך אנחנו מתייחסים לגוף, כך אנחנו מציירים אותו. כבר שנים רבות שאידיאל היופי האופנתי נראה, פחות או יותר, כמו קייט מוס. אומנם לפעמים עדיין מזכירים את היופי ה"רובנסקי" מלפני 400 שנה בערך, אך האבטיפוס השדוף של מראה הדוגמנית שנולד בשנות ה-70 ממשיך לשלוט בעולם האופנה מאז ועד היום.
9 צפייה בגלריה
ציירתי בעבר אולי מיליון דוגמניות, אף לא אחת מהן שמנה. זמן טוב לשנות גישה
(איור: ארז עמירן)
נכון, בשנים האחרונות התרבות הפופולרית ועולם האופנה נפתחים לייצוגי גוף מגוונים וניתן להבחין בדרישה הגוברת להצגת מודלים שאינם גזורים לפי מידה (קטנה) אחת. אנחנו פוגשים אותם, מעט מדי, בעיקר בקמפיינים ובתצוגות נישה. באיורי האופנה, לעומת זאת, נשים שמנות לא קיימות כמעט בכלל. הנראות השולטת שם, במגדלי השמנופוביה של עולם האופנה, מבוססת על 40 קילו שמתוחים על שני מטר, שרובם רגליים.
לפני כמה חודשים פרסמה מנחת הטלוויזיה פאולה רוזנברג צילום חשוף של גופה, כשעליו כתובות חלק זעיר מהאמירות שהיא סופגת (מהסביבה ומעצמה) בנוגע למראה שלה. היא לא היחידה שמתמודדת עם ביקורת. העולם מוצף באמירות שאנחנו משמיעים ושומעים מתוקף תפקידנו הדמיוני כקיסרי הטעם הטוב. הגיע הזמן גם לתגובת נגד.
כחלק מעבודת ההכנה לפרויקט, שאותו ביצעתי בלימודי התואר השני בעיצוב רב-תחומי בשנקר, בניתי לי "בנק דמויות", כשמצד אחד אני מקפיד על ציות לכללים של התחום, ומצד שני מתרגם אותם לדמויות במידות שלרוב מודרות מקאנון היופי של איורי האופנה. לא רציתי שהדוגמניות יהיו רק "שמנות" או "מלאות", רציתי לצייר אותן יפות כמו בחיים, כאלה שהופכות את הבגד שהן לובשות ליפה יותר.
יחד עם טל אמית, מנהלת ארכיון רוז לטקסטיל ואופנה בשנקר, החלטנו על קריטריונים ובחרנו את הבגדים המתאימים לאיור – דגמים המאפיינים את שנות ה-50 וה-60, שהם העשורים שמשקפים את המעבר ממבנה גוף מלא יותר למבנה סופר-דקיק. במילים אחרות, ממרילין מונרו לטוויגי. מתוכם בחרתי את אלה שהיו יכולים להיטמע באופנה העכשווית.
את הבגדים הנבחרים התאמתי לדוגמניות הבית המאוירות שלי, בדיוק באותו האופן שבו אני עורך אודישנים לדוגמניות בשר ודם. סידרתי את הבגדים במיני-קולקציות, ואז התאמתי לכל בגד (בשיטה של ניסוי וטעייה) את הדוגמנית שהכי נכונה לו, לדעתי.
בחרתי לאייר, לדוגמה, שמלת ערב שחורה של בית האופנה בלמן מסוף שנות ה-50, שמייצגת שני איסורים אופנתיים קטגוריים – חשיפת ברכיים וחשיפת זרועות, בעיקר בחלקן העליון; ושמלה נוספת של סופי אוריג'ינל בצבע חום, צבע שנחשב ככזה שלא מיועד למידות גדולות מכיוון שהוא משדר עצב, והרי על נשים מלאות להוכיח שהן לא עצובות.
איסור נוסף מצאתי בשמלה אדומה של מעצב עלום שם משנת 1951, שמסתירה מתחת לכל האדום-האדום הזה, כמה חטאים בלתי נסלחים. ראשית, היא אדומה – צבע בולט מדי עבור כל מי שהחברה מצפה ממנה להיבלע ברקע. שנית, היא מעוצבת בגזרת סטרפלס שלגביה קיימת הסכמה גורפת כי היא מיועדת אך ורק לנשים דקיקות.
בחלק מהמקרים הפגשתי בין כמה דוגמניות מאוירות כדי לבדוק את היחסים בין סוגים שונים של בגדים בהקשר של מבני גוף. כל אחת ו"הפשע האופנתי" שלה. האחת התכפתרה עד הצוואר, עניין שלפי "מומחים לדבר" גורם לה למראה קופסתי. אחרת בחרה בשמלת מיני וחשפה רגליים שלא נראות כגפרורים. שתי דוגמניות נוספות ויתרו על הדגשת קו המותן – שאמור לכאורה לייצג מראה "מחמיא" – לטובת גישה נינוחה.
9 צפייה בגלריה
מספיק עם הגבלות הגזרה של מה "מותר ואסור" לנשים ללבוש בגלל מבנה הגוף שלהן
(איור: ארז עמירן)
זה המקום להגיד: מספיק עם הגבלות הגזרה של מה "מותר ואסור" לנשים ללבוש בגלל מבנה הגוף שלהן. הרשימה האינסופית שמוצבת מול נשים במידות גדולות כוללת בקצה האחד זרועות חשופות, ברכיים גלויות, מחשוף א-סימטרי וכתפיות דקיקות, ומנגד – צווארון גולף, הדפסים גדולים, גזרה רפויה או ארוכה. צקצוקי ה"מה חשבת לעצמך", לא משאירים שום חופש להתלבש. אז לא רק שמותר ללבוש הכול, זה גם יפה, מחמיא או במילה האהובה בענף האופנה: מהמם. ברגע שמתרגלים, אי אפשר להבין איך פעם חשבנו אחרת.
בעקבות שאלון וראיונות שערכתי עם סטודנטים לאופנה ועם מעצבים פעילים, הגעתי לשתי מסקנות עוקבות: האחת היא שאנחנו, כחברה, לא אוהבים שמנות; השנייה (והאופטימית יותר) היא שמדובר במצב הפיך. הדרך שלי להשתתף בהפיכה הזו היא דרך איור, שמטרתו לגרום לאנשים להסתכל ולחשוב: היא יפה והיא לובשת את הבגד שעליה בצורה נפלאה, ממש לא אכפת לי כמה היא שוקלת. אם איורי האופנה הדקיקים חיזקו את מודל היופי השדוף, יש לקוות שגם בעתיד יעבור המסר הזה מהדף אל החיים.
המטרה האמיתית היא יצירת שינוי תודעתי בכל מה שקשור לדימוי גוף ולמודלים של יופי, בעיקר בעולם האופנה, שאליו אני שייך ושהוא אולי אחד מיצרני הדימויים הרודניים ביותר של הגוף. יחד עם זאת, יש לו גם פוטנציאל ענק לנרמול חברתי של תפיסות חדשות. אולי מדובר בהכאה (מאוחרת) על חטא, ואולי בניסיון לתקן את מה שקולקל. כך או כך, אני רוצה להעביר הלאה את ההתבוננות המחודשת על יופי נשי ועל אופנה, להציע גם לאחרים לאמץ את השינוי שחייב לקרות.
