תאמ;לק לי: אן האת'ווי היא שריד כמעט אחרון לסוג השחקניות שאיישו במשך שנים רבות את תפקיד הגיבורה בקומדיות רומנטיות. הנערות והנשים ששלטו במסכים שלנו לאורך שנות ה-80 וה-90, ואז התפוגגו לטובת גיבורות-על שמעדיפות קרב טוב על פני רומן עתיר תהפוכות. אולי זו הסיבה שהאת'ווי לא ממש נראית שייכת לכאן ולעכשיו. היא גיבורה רומנטית בטעם של פעם – חמודה ודקיקה, מאובזרת בעיניים גדולות ומאירות, וטובלת במתיקות בלתי מאיימת.
"יומני הנסיכה", "השטן לובשת פראדה" ו"עלובי החיים" הם השלישייה המנצחת שמרכיבה את פסגת הקריירה הקולנועית שלה. התדמית שהיא בנתה לעצמה לאורך שני העשורים שבהם היא משתכשכת בביצה ההוליוודית, נשענת בהתאמה על הפילמוגרפיה שלה בתיבול סיפורי אימים על התנהגות של דיווה באינטראקציות שלה עם "העולם האמיתי".
היא לא שחקנית נהדרת והיא לא שחקנית איומה. יש לא מעט שחקניות כמוה, אבל כנראה שהיא עושה את זה עם הרבה יותר חן מהשאר. את התדמית שלה אפשר למצוא בטווח שבין שני שיאים: נקודת השפל שהייתה ההנחיה המביכה במיוחד של טקס האוסקר בשנת 2011, לצידו של ג'יימס פרנקו – מופע אימים כפול של מבוכה לא נגמרת; ונקודת שיא בלתי נשכחת כשעשתה ליפסינק אייקוני לשיר Wrecking Ball של מיילי סיירוס, עם "תחתוני סבתא", כדור ענק תלוי על שרשרת, וכמויות מרשימות של הומור עצמי.
כעת בגיל 41 היא מככבת בסרט הסטרימינג The Idea of You, שבו היא מגלמת אמא שמתאהבת בחבר להקת בנים הצעיר ממנה ביותר מעשור. הטריילר מבטיח לא מעט רגעים מביכים, שזה בדיוק מה ששונאיה הרבים ברחבי הרשת מחכים לו. כי מה שהיא לא תעשה, וכמה שהיא לא תחייך – זה לא יעזור, הרשת אוהבת לשנוא את אן האת'ווי.
איך היא מתלבשת? במשך שנים היה לה את המוניטין של הפאשניסטה החדשה בחבורה – עוד מהימים הרחוקים אך מצוטטים לנצח של "השטן לובשת פראדה" (למרות שכולנו זוכרים דווקא את התלבושת של שאנל שלבשה בסרט).
בעשור האחרון של האת'ווי על השטיחים האדומים ועל שערי מגזיני האופנה, היא מיצבה את עצמה ככוכבת שיודעת להתלבש ומבינה איך לרתום את נתוניה הפיזיים המרשימים ליצירת מראות שבהחלט עושים את העבודה, גם אם לא כולם ראויים לתואר "בלתי נשכחים". יש לה גוף גבעולי, יציבה של רקדנית בלט, ואת הסטייליסטית המשובחת ארין וולש בחיוג המהיר של הטלפון.
משאב נוסף שאין לזלזל בו שעומד לרשותה, הוא החזון העיצובי של חברתה הטובה דונטלה ורסאצ'ה. ואולי הכי חשוב: יש לה את היכולת לשאת כל בגד, מאתגר ללבישה ככל שיהיה, בנינוחות טבעית כאילו היה טרנינג ביתי. כך, לדוגמה, היא לבשה את שמלת הפפיונים השקופה מבית ולנטינו בפסטיבל הסרטים בברלין, והצליחה לדלג על האפקט החשוף מדי שנלווה פעמים רבות להופעות מהסוג הזה (אמילי רטאייקאוסקי ורשת הדייגים שלבשה בגאלה של המטרופוליטן הן דוגמה לצד הרע של הטרנד הזה).
כך היה גם במקרה של שמלת עור אדומה של ורסאצ'ה שבה התרוצצה האת'ווי בשבוע האופנה האחרון במילאנו, בלי שאף אחד (אולי חוץ מאנה ווינטור) שם לב שהיא נאבקת על כל נשימה בסד האדום. בכלל, הרומן שלה עם ורסאצ'ה – בית אופנה שיכול בקלות להיגרר לתהומות של וולגריות וקיטש – עושה טוב לשני הצדדים.
השמלות של ורסאצ'ה, שמלוות את האת'ווי לא מעט בהופעות חשובות על השטיחים האדומים, מספקות לה אפיל נועז שאיתו היא לא מגיעה מהבית, בעוד היא, מצידה, מעניקה לשמלות איפוק אלגנטי ומגע של אצולה. תוסיפו לכך את הפוני שלה, שהפך לאייקוני לפחות כמו שמלת סיכות הביטחון המשוחזרת מבית ורסאצ'ה שלבשה לערב הגאלה במטרופוליטן בשנה שעברה, ויש לכם כוכבת שמפזרת זוהר לכל עבר.
כדי לחתום את העסקה, האת'ווי הפכה למוזה הרשמית של בית האופנה, מעמד שהביא אותה לככב בסדרת צילומים מרהיבה בשחור-לבן ובמראה כאילו-טבעי עם קולקציית "אייקונים" של המותג, שבמובנים מסוימים נראתה יותר האת'ווי מוורסאצ'ה.
עתידות: כשהיא תגדל, היא תהיה קייט מידלטון. האת'ווי כבר הודתה בעבר שהדוכסית הבריטית היא המודל לחיקוי שלה, ואחרי שהתחילה את הקריירה ב"יומני הנסיכה" – אז למה לא? למען האמת, המלוכה תפורה עליה.
מחיאות כפיים או מטח עגבניות? מחיאות כפיים, ללא ספק. קילומטרים של שטיחים אדומים יכולים להעיד שהאת'ווי לא מועדת אופנתית. יש לה את הכישרון הנדיר למדי "להחזיק בגד", יחסים הדוקים עם כל בתי האופנה הכי שווים בעולם, המון פרמיירות לבלוט בהן, חוש הומור שמחזיק אותה גם ברגעים מביכים כמו כשנפתח חשבון טוויטר לפטמות שלה (בעקבות השמלה שלבשה כשזכתה באוסקר ב-2013) וחיוך כובש שמשדרג את כל מה שהיא לובשת.