שנות ה-90 ותחילת המילניום היו ימי הזוהר של רחוב שינקין בתל אביב. חנויות טרנדיות, בתי קפה עמוסים, אמנים מכל הסוגים – המקום העיקרי למי שרצה להיתקל במקרה באיזה מפורסם או מפורסמת שירדו למכולת. דייב שוורץ היה אז צעיר בסוף שנות ה-20 לחייו, שחזר לארץ לאחר שמונה שנים ביפן, שם עבד בעסקי באסטות התכשיטים. הוא ראה במקרה צעירה תולה שלט "להשכרה" על חנות קטנטנה בפריים-לוקיישן של הרחוב, ולמחרת כבר קבע במקום את משכנו.
בתקופה טרום הרשתות החברתיות, השמועה על מעצב צעיר שהתמקם בשכונה עשתה כנפיים – הרבה בזכות הכריזמה השיווקית של שוורץ, שזיהה את הפוטנציאל של כל הסלבס שעברו ברחוב כפרסומות מהלכות לתכשיטים שיצר. המפורסמים הגיעו, צלמי הפפראצי תיעדו, ושוורץ הפך להיות חביב כתבי הרכילות שקיוו לכל בדל של מידע. במיוחד כשלמקום נכנסו ידוענים בינלאומיים כמו סשה ברון כהן, ואת העיצובים רכשו פיפטי סנט, מדונה והמנהל האישי שלה גיא עוזרי בביקורם בישראל.
5 צפייה בגלריה
בגלגול הקודם של דייב שוורץ בשינקין: אוולין הגואל, רותם סלע, שלומי קוריאט והראל סקעת עם טבעות בעיצובו
(צילום: דייב שוורץ)
"הסצנה בשינקין הייתה מדהימה. הרחוב היה מאד שוקק", הוא משחזר כעת, "מכל הארץ היו מגיעים והתחושה הייתה כמו בלונה פארק. החנות הייתה פיצית, רק שלושה וחצי מ"ר עם חלון ראווה ברוחב 1.20 מטר. בימי שישי אי אפשר היה לזוז. בתוך החנות היו שישה אנשים ועוד עשרה מחכים בחוץ שאתפנה. זה היה מרגש".
מדורי הבידור שהציגו פרטים על הבגדים והאביזרים של כוכבי התקופה, פרגנו בלי הרף עם תמונות של רותם סלע, ריטה, שלישיית מה קשור והפאוור קאפל של אותם ימים נינט ויהודה לוי באים ויוצאים מהחנות. "הרבה לפני פייסבוק ואינסטגרם, הבנתי את המושג הזה של להיות משפיען, הצלחתי להתפרסם תוך כדי תנועה בקשרים שיצרתי עם אנשים נכונים בתעשייה. זה הפך למותג שעבר מפה לאוזן".
במשך 17 שנה היה נראה ששום דבר לא יזיז אותו משם, אבל אז הגיעו הדחפורים וכל הרחוב החל לעבור שיפוץ מסיבי, לצד פרויקטים של תמ"א והתחדשות. מה שהתחיל כשלט מפתיע על תחילת העבודות והבטחות לסיום מהיר, הפך לשנה שלמה של חפירות ופיגומים ללא תנועת עוברים ושבים.
5 צפייה בגלריה
"מסביבי אנשים נעלמו, חנויות סגרו, עד שבסוף כבר לא היה לי אוויר והייתי חייב לסגור". שוורץ
(צילום: קרן נתנזון ויץ)
"העסק דעך לאט-לאט, אבל אני עוד האמנתי שהרחוב יעלה מחדש ויחזור לעצמו עם כל האווירה. אז גם כשחשבתי להעתיק את עצמי ללוקיישן אחר, דחקתי את זה עד הסוף. מסביבי אנשים נעלמו, חנויות סגרו, עד שבסוף כבר לא היה לי אוויר והייתי חייב לסגור".
מה הרגשת ברגע הזה?
"כשסגרתי את העסק, חזרתי לנקודת ההתחלה. כמו בשיר שאומר: בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום וגם בלי חנות. אי אפשר לחרטט ולספר סיפור לא אמיתי. זו הייתה תקופה קשה של דיכאון ושל חושך. זה לא קרה פתאום. זה היה תהליך שירדו לי מלא אסימונים, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. אתה במינוס. מוציא כסף, מוציא כסף, חושב שיום אחר יקרה נס ומשהו טוב – שהראש מתפתח, והרחוב ישתנה. וזה לא קורה. ועוד יום עובר ועוד חודש ועוד חודש, ושנה חולפת. וזהו. נשארתי בלי כלום, חזרתי להורים הביתה לבני ברק. להתחיל מההתחלה. בגיל 40 פלוס זה לא קל".
לא חשבת להקים אתר אונליין או לנסות מקום חדש?
"באותו רגע אתה חוטף שוק. זה כמו בן אדם שעובד במפעל 40 שנה ובבוקר מודיעים לו – נסגר המפעל, אתה הולך הביתה. אתה נכנס לדיכאון. אתה רגיל בכל בוקר לבוא לחנות שלך, ללקוחות שלך. זה הווי שאתה חי יום-יום, ופתאום ברגע שולחים אותך עם הזנב בין הרגליים. אתה נכנס למרה שחורה והדרך למטה היא בדהירה. הרגשתי פוסט-טראומה אחרי הסגירה של המקום, פתאום הוציאו אותי לפנסיה מוקדם בעל כורחי. בהתחלה עוד נסעתי לשינקין בבוקר, למרות שהחנות הייתה סגורה. מעולם לא היה לי חופש, פתאום אין לי מה לעשות. נכנסתי לדיכאון וחרדות. בקושי יצרתי בתקופה הזו, לא הייתה לי הרבה השראה".
מה קרה לכל האנשים שהיו סביבך כשהיית למעלה?
"אימא שלי תמיד השוותה אותי לנר, אמרה לי שאני מאיר לכולם, עושה טוב לכולם, אבל ברגע שהנר כבה כולם נעלמים. ככה היה. אני לא יודע אם ידעו או לא, כי קודם כל אתה מתבייש, זה סוג של כישלון שלך עם עצמך. אתה זה שמתמודד עם השדים מהבוקר ועד הערב, והעולם ממשיך. כל אחד במרוץ שלו".
5 צפייה בגלריה
"לפני פייסבוק ואינסטגרם, הבנתי את המושג של להיות משפיען". מיה דגן וערן פפר עם טבעות בעיצוב שוורץ
(צילום: דייב שוורץ)
בניסיון לייצר פרנסה הוא התחיל לצלם, ניהל דפי אינסטגרם לעסקים, היה בשלב האודישנים ל"מאסטר שף" אבל לא נכנס לנבחרת, עבד בהפקות מאחורי הקלעים, אבל לא התמיד. "אני אמן, ממצה דברים, וחזרתי ליצירה שלי". נקודת המפנה הייתה דווקא מגפת הקורונה, כשכל העולם נסגר בתוך עצמו. שוורץ, אחרי שנים של חיפוש עצמי והסתגרות, הרגיש שמשהו נפתח מחדש. "כשכולם היו פתאום חסרי אונים ובלי עבודה, בלי לדעת מה יהיה, אני הייתי כבר במקום רגוע. הגעתי מוכן נפשית. הבנתי את מה שהייתי צריך לעבור, שאף אחד לא מבטיח מה יהיה מחר, ומכאן צריך רק לצמוח. התחלתי לחשב מהלכים וחזרה לי התשוקה, הרצון הזה להילחם ולתת פייט לחיים ולפרנסה שלי. חזרתי ליצור תכשיטים חדשים וקשרים חדשים".
איך היית מגדיר את הסגנון העיצובי שלך?
"אני אוהב לעבוד עם פיתוחים, חריטות בתוך התכשיטים, גילופים. בחומר, מאוד אוהב שימוש באבני חן, לשלב צבעים שיגרמו לתכשיטים להיות עשירים ושמחים. אלו לא תכשיטים שתראי בכל מקום, רובם זה one piece. אני משלב בין העבר להווה, עם השראה שבאה מהרבה מקומות בעולם – ממרוקו והקווקז ועד אירופה המודרנית. אני תמיד חושב מחוץ לקופסה, איך להבדיל ולהמציא את עצמי מחדש ולא להיות כמו כולם. כרגע, למשל, אני עושה ליין של תכשיטים עם השן הראשונה של הילד. זה זיכרון ילדות מתוק, זה יותר יקר מיהלום, זה הדבר היחיד שיוצא ממך ונשמר לתמיד".
5 צפייה בגלריה
"זה זיכרון ילדות מתוק, זה יותר יקר מיהלום". שרשרת עם שן חלב בעיצוב שוורץ
(צילום: שרון לינוונד)
תכשיט משובץ בשן של הילד זה בהחלט לא דבר שגרתי, בטוח יהיה מי שירים גבה.
"במהלך חיינו אנחנו אוספים כל כך הרבה דברים. קונים מכוניות, בתים, אוספים אבני חן, תכשיטים עם יהלומים, אבל יש דבר אחד מאוד מיוחד שאנחנו שומרים איתנו – אימהות, יותר נכון, שומרות קרוב לליבן – וזו השן הראשונה שנופלת לילד. תלכי כמעט לכל בית בארץ או בעולם, ותמצאי קופסה שזה מוחבא בתוכה. אז אני יוצר את התכשיט וזה הופך למשהו מקסים ומרגש. נכון שאין פיית שיניים באמת, אבל כן יש מי שיגרום להם לזכור את הרגע הזה, שהוא מאוד משמעותי. בניגוד לטבעות נישואים שאני עושה ורואה אחר כך הרבה מקרים שזה נגמר ביניהם, החוויה הזו של השן הראשונה שנפלה מלווה תמיד".
ומה לגבי מקום משלך?
"הבניין שבו החנות שלי הייתה ממוקמת נהרס ונבנה מחדש, והבעלים הציע לי לחזור אליה. כרגע מחכים לאישורים האחרונים לאכלס את המבנה בשבועות הקרובים, אז יש לי הזדמנות לסגירת מעגל. כשאכנס לשם, זה יהיה כמו להתחיל מאפס. אני הולך לבכות כמו ילד שנולד מחדש. אני סופר את השניות והדקות של החיים שלי. בשבילי זה יהיה לחזור הביתה".
