תאמ;לק לי: מלכת השטיחים האדומים של הוליווד. הכי יפה, הכי רזה, הכי פאשניסטה. אבל במקביל, גם מי שמשמשת כאזהרת קארמה על המחיר האישי הכבד שמשלמים כשמפרקים מערכות יחסים של אחרים. לפחות בהוליווד.
לפני 25 שנה היא שיחקה ב"נערה בהפרעה", לקחה את האוסקר וגנבה את הרעם ואת תואר האיט-גירל של התקופה משותפתה לסרט וינונה ריידר, שאחזה בו עד אז. מאז היא מתקדמת כמו רוח סערה בלתי ניתנת לעצירה – על המסך, בפרמיירות, בביקורים במחנות פליטים, ובמדורי הרכילות.
בשנים האחרונות היא עסוקה בלריב עם האקס (האייקוני באותה מידה) בראד פיט, לשחק בסרטים נחשבים יותר ופחות, לקבל כבוד בהשקות כמו גם באירועי התרמה, ולהיות יפה וזוהרת. תמיד. היא עושה הרבה כסף, וגם תורמת הרבה כסף. כבר לא מאמצת ילדים ממדינות הדרום הגלובלי, אבל קיבלה את פרס "אזרח העולם" של האו"ם על פעילותה ההומניטרית. ובשנה האחרונה היא לא תומכת בישראל, בכלל לא.
ג'ולי של העשור האחרון היא הרבה יותר מסך הופעותיה כשחקנית, וגם יותר מחייה האישיים הסוערים. היא אייקון ומגנט תקשורתי מהסוג שמקנה לה עשר דקות רצופות של מחיאות כפיים ספונטניות מצד הקהל בפרמיירה של הסרט "מריה" שבו היא מככבת. יכול להיות שהציבור סלח לה, או לפחות הפסיק לשנוא אותה "בשביל ג'ניפר אניסטון".
גם בגיל 49, תפיסת הנשיות שהיא מייצגת כמעט בדיונית. היא עדיין נשענת על דמותה של גיבורת משחקי המחשב המוגזמת לארה קרופט מ"טומב ריידר", ועל מליפיסנט – המכשפה כרותת הכנפיים עם עצמות הלחיים המפוסלות. בין שני הדימויים הדומים אך שונים שמשמשים כשיאים בקריירה שלה, נוסח והוגדר אידיאל היופי הנשי של העשורים הראשונים של המילניום.
איך היא מתלבשת? כמו המלכה שהיא. השמלות שלה על השטיחים האדומים נראות תמיד כאילו הולחמו אל גופה – מלאכת מחשבת של הידור והתאמת גזרה מדוקדקת.
היא שולטת בפריים, וכל מה ומי שסביבה מיטשטש ברקע, וזה כולל גם את הילדים שלה (שישה במספר) שמתפקדים כתפאורה אנושית. אפילו הבן נוקס (שנראה כמו אחות תאומה גם שלה וגם של בראד פיט, למרבה המוזרות) הפך לחלק מצילום מוקפד ומבוים במסגרת מאבק הפוסט-גירושים המתיש שלהם.
לג'ולי יש תדמית של מכשפה מרושעת, אבל גם אימהית ואכפתית. הגוף שלה הוא כולו זוויות מחודדות, אבל השפתיים – אלה שאחראיות כבר שנים לטרנד הבירווז הגורף של האינסטגרם – שופעות ורכות. השניות הזו ניכרת גם בבחירותיה האופנתיות. השמלות שלה מורכבות, ברובן, מחלק עליון הדוק, נוקשה ומלוטש, שממנו נשפך מפל של בד הגולש עד לקצות נעליה.
היא מעדיפה שסעים על מחשופים ומתעלמת מטרנד הוויתור על תחתונים. גופה התכסה לאורך השנים בשלל קעקועים – בדיונים ערים ברשת מעריכים כי לפחות 20 – שאותם היא מציגה לחלופין, והרגל שנחשפה מתוך שמלת הקטיפה השחורה של ורסאצ'ה שלבשה ב-2012 משמשת כבדיחת אופנה עד היום.
בפסטיבל ונציה האחרון היא התהדרה בפרווה מלאכותית וגם בידיים משורגות ורידים שגרמו לצקצקת רשת מרושעת במיוחד. למחרת היא התייצבה בשמלת שיפון חומה ומנצחת של סן לורן, ובפסטיבל הסרטים של מכון הקולנוע האמריקני היא גיוונה עם קימונו נינוח ורעמת תלתלים א-לה אייטיז. שלוש הופעות, שלוש עשיריות, אפס הפתעות.
ג'ולי היא לא אישה של אירועי אופנה. היא לא יושבת בשורה הראשונה של אף תצוגה ולא מגיעה לאירועי הגאלה של המטרופוליטן. והיא בהחלט לא הטיפוס שמתפרע עם בגדים. אבל היא לא צריכה עיצובים יוצאי דופן כדי לייצר אפקט "וואו" – היא פשוט נראית נהדר בכל מה שהיא לובשת. יש נשים כאלה. אנחנו מפרגנים להם בגדול, וקצת שונאים אותן בלב.
עתידות: הגנטיקה ופלאי הפלסטיקה ימשיכו למצב אותה כאישה מאוד-מאוד יפה גם בעשור הקרוב. במישור הרומנטי מדברים על זוגיות בהתהוות עם הראפר הבריטי אקאלה. אחרי הפיאסקו עם בראד פיט, הגיע הזמן באמת למישהו צעיר יותר, אנונימי יותר, בלונדיני פחות, ושלא ירצה לאמץ איתה ילדים.
מבחינה אופנתית, ג'ולי עושה סימנים של מעבר מהצד הלובש לצד המלביש. לפני כשנה היא השיקה את "אטלייה ג'ולי" – משהו בין מותג אופנה, חממת מעצבים ומיזם אקולוגי. כדרכה, היא יוצרת מיש-מש של כל המושגים הנכונים פוליטית בז'רגון הנוכחי: מיחדוש, סחר הוגן, זכויות עובדים, קיימות ואיכות הסביבה.
מחיאות כפיים או מטח עגבניות? מחיאות כפיים על תחזוקת היופי המרשימה והעקבית, ועל הבחירות האופנתיות האיכותיות שממצבות אותה באיי-ליסט של המיטיבות להתלבש. מצד שני, אנחנו לא אוהבים אנשים שמערבבים את הילדים במאבק עם האקס, וגם לא את אלה שמטיפים לנו מוסר מרחוק. אז עגבניות.