בדברי הימים של המחלקה לאופנה בשנקר, מחזור 2002 ייזכר כאחד הבולטים עם בוגרים שהתברגו בתפקידי מפתח בתעשיית האופנה הישראלית והעולמית. הוא כלל, בין היתר, את אירה גולדמן, הלנה בלאונשטיין (פראו בלאו), ליאורה טרגן, גולדי סרוסי, שחר דנציגר, שגיב גלעם, אסף ביטון, מירית ויינשטוק ועינב צוקר. השישה האחרונים אף נסעו יחד לתחרות המעצבים ITS, שנערכה לראשונה באותה שנה בטריאסטה שבאיטליה בחסות חברת האופנה דיזל, אז בשיא תהילתה. השישה אומנם לא טלטלו את ענף האופנה העולמי בדומה ל"שישיית אנטוורפן" בשנות ה-80 (שישה מעצבים בלגים שהציגו יחד בלונדון ושינו לעד את התעשייה), אבל עבור חלקם, ההשתתפות בתחרות הייתה אירוע משנה חיים. הם היו אז ילדים בני 20 וקצת שהגיעו מהמחלקה הרמת-גנית, הרבה לפני שנישאה על גבי תהילה בינלאומית אל ראש פירמידת האופנה העולמית.
מטריאסטה, עיר הנמל השקטה בצפון מזרח המדינה, מרחק אספרסו מהגבול עם סלובניה, הם שבו עם שלושה פרסים: ביטון על עיצוב בגדי הגברים; סרוסי בפרס "דו-פונט" לקולקציית לייקרה; וצוקר בפרס דיזל, שכלל מענק כספי של 2,500 אירו – כסף קטן במונחים של תאגידים כמו דיזל – ועיצוב קולקציית קפסולה תחת שמה לענקית בגדי הג'ינס. חבר השופטים כלל את עורכת האופנה המיתולוגית איזבלה בלאו (שהתאבדה חמש שנים מאוחר יותר), ניקולה פורמיקטי (שהיה אז עורך מדור אופנת גברים במגזין הבריטי "דייזד אנד קונפיוזד", ועשור מאוחר יותר ימונה למנהל הקריאטיבי של דיזל), טרי ג'ונס (המו"ל של מגזין התרבות והאופנה iD) ומעצב האופנה הישראלי ויקטור (ויוי) בלאיש, שהיה אז מעצב בינלאומי צעיר עם מותג עצמאי באיטליה.
10 צפייה בגלריה
פרויקט הגמר "אודיסאה בלבן" של עינב צוקר בתחרות ITS באיטליה, 2002
(צילום: באדיבות ITS)
בסוף השבוע הקרוב יחגגו בטריאסטה 20 שנה לתחרות, שאליה הוזמנו חלק מהזוכים בעבר. את התחרות ייסדה ברברה פרנצ'ין, כשהמחזור הראשון נערך ביולי 2002. לאורך השנים השתתפו וזכו בתחרות ישראלים רבים, אולם סיפורה של צוקר (46) נחשב עד היום לאחד מסיפורי הסינדרלה של תעשיית האופנה הישראלית. פרויקט הגמר שהציגה, "אודיסאה בלבן", היה שילוב של כישרון, יצירתיות ונאיביות. בזמן שסטודנטים כיום מעצבים בגדים תיאטרליים לתחרויות אופנה כדי ללכוד את תשומת הלב של השופטים – צוקר עשתה זאת עם אוסף אישי ומסחרי. היא קטפה מידיו של רנצו רוסו, המייסד והבעלים של דיזל, את הפרס הראשון, וחודש לאחר מכן נחתה במשרדי המותג בברגנזה, עיירה קטנה בצפון איטליה. היא הייתה רק בת 26.
בשנת 2002 הייתה דיזל בשיאה מבחינת הקריאייטיב, מודעות הפרסומת והאופנה. "הם היו המובילים של אופנת הרחוב", אומרת השבוע צוקר בריאיון ל-ynet לרגל ביקורה בתחרות הקרבה. "אני זוכרת שבשנקר שאלו מי רוצה להשתתף בתחרות ושלחו באופן מסודר את ספרי הסקיצות שלנו. היו מאות מתמודדים מכל העולם והאמת שניגשתי בלי ציפיות מיוחדות. הגעתי בגישה של 'מה אני, הילדה מקריית ביאליק, קשורה לזה בכלל?'"
10 צפייה בגלריה
"בעיניי, הקולקציה עדיין רלוונטית גם היום". עיצובים של עינב צוקר בתחרות ITS באיטליה, 2002
(צילום: באדיבות ITS)
אל הנסיעה הצטרפה אחותה הצעירה, הדס צוקר, לימים שותפתה במותג רוס אובטה, שלמדה אז עיצוב אופנה באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות באנטוורפן. "במהלך החזרות החלו לחשושים שבדיזל אוהבים את הפרויקט שלי, אבל מפה ועד לזכות? בכלל לא העליתי את זה על דעתי".
פרויקט הגמר של צוקר נחשב עד היום לאחד המוצלחים שנעשו במחלקה, מופת של חיבור בין השראות אישיות, חדשנות עיצובית ויכולת לתפוס את רוח הזמן באופנה. הפריטים היו לבישים ומסחריים, וניתן היה ללבוש אותם ישירות מהמסלול. היא עשתה זאת בזכות שילוב בין מכנסי ג'ינס לבנים לבדי מצנח שיצרו נפח, רכות ונשיות. "יצרתי קולקציה לבישה ולא משהו ערטילאי מעולמות ה-art wear. בעיניי, היא עדיין רלוונטית גם היום", אומרת צוקר. "ההשראה לקולקציה הייתה מצנחים. הרעיון עלה כשנסעתי עם בן זוגי אמיר, לימים בעלי, לכנרת. בזמן שהוא גלש רוח, ישבתי על שפת האגם והבנתי שאני רוצה להשתמש בחומר של מצנחים. מאחר שאני אדם לא מרחף ולא משחרר, הייתי צריכה שנייה לצנוח ולשחרר". בכתבה שפורסמה במוסף "7 ימים" חודש לאחר התחרות, אמרה צוקר: "ישר מקשרים את ישראל לצבא ואת המצנחים לצה"ל, אבל יש אנשים שצונחים צניחה אווירית גם בניו זילנד".
10 צפייה בגלריה
"הוא האדם הכי מהפנט, כריזמטי ומרטיט שיש". רנצו רוסו מעניק לעינב צוקר את הפרס, 2002
(צילום: באדיבות ITS)
גם 20 שנה מאוחר יותר, צוקר עדיין משחזרת בחיוך את יום הזכייה. "לפני 20 שנה לא היו רשתות חברתיות כמו היום. בקושי היו טלפונים ניידים. אני זוכרת שלאחר הזכייה התקשרתי להורים שלי מטלפון קווי בחדר צדדי", היא מספרת. "הייתי מופתעת ממש, לא האמנתי שאזכה. מיד לאחר ההכרזה, עטו עליי עיתונאים מכל העולם. אני חושבת שלא הבנתי את גודל האירוע". כתבות על פרויקט הגמר של צוקר התפרסמו בתקשורת העולמית, כולל במגזינים שניסחו באותן שנים את עולם האופנה כמו "ניילון" ו"דייזד אנד קונפיוזד".
התגמול הכספי היה כסף קטן בהשוואה לפרס החשוב באמת: עבודה במטה דיזל באיטליה. צוקר נבחרה לעצב קולקציית קפסולה תחת השם Einav Zucker for Diesel, שנמכרה בחמש חנויות הדגל של המותג בעולם. "היו לי את התנאים הטובים ביותר לעצב בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלת", היא אומרת. שבועיים לאחר מכן היא נקראה לחדרו של הבוס. "רנצו הוא האדם הכי מהפנט, כריזמטי ומרטיט שיש", היא מוסיפה. "הוא הציע לי חוזה לחמש שנים. אמרתי לו שזה מרגש אותי, אבל החבר שלי בארץ ואני לא רוצה לעזוב אותו. הוא אמר: 'תביאי אותו לפה, אסדר לו עבודה'. כמה ימים אחר כך, אמיר היה על טיסה עם עבודה באיטליה".
הבעת האמון שקיבלה צוקר מרוסו הייתה חלק מהלך הרוח של אותם ימים, שכבר אינם; שנים שבהן רשתות אופנה ומותגים חיפשו את הכישרונות הצעירים בנוסחה שבה כולם מרוויחים: המותגים התהדרו בשמות רעננים, האחרונים זכו לגב כלכלי ופרסום. חברת טופשופ, לדוגמה, הציגה מעצבים צעירים בשבוע האופנה של לונדון ויצרה שיתופי פעולה מסחריים שנמכרו בחנות הדגל ברחוב אוקספורד בעיר.
כיום, הרשתות החברתיות שינו את האופן שבו צדים כישרונות צעירים. כל אחד יכול לפרסם את עצמו באינסטגרם ולבנות סביבו קהילת מעריצים. "התחרות הייתה חזקה ועוצמתית לתקופתה. לא יכולת להיחשף למעצב צעיר בדרך אחרת", אומרת צוקר ומזכירה את הזוכה בתחרות השלישית: דמנה ווסאליה, כיום המעצב המשפיע ביותר בעולם כמנהל האמנותי של בית בלנסיאגה.
"כבר 20 שנה ש- ITS היא מקפצה למעצבים צעירים. זאת הזדמנות נדירה ששינתה לי את החיים. האם היא עדיין רלוונטית ועוצמתית למעצבים? אני חושבת שכן", היא מוסיפה. "תחרויות עיצוב נותנות חותמת שאתה לא יכול לקבל ברשתות החברתיות. היום העולם פתוח לכולם. השאלה מה אתה עושה עם כרטיס הכניסה שאתה מקבל. כל עוד יש תחרויות משמעותיות ורלוונטיות לתקופה, זה קרש קפיצה שמקצר את התהליך ונותן לך ישר אפשרות להתחיל משהו ולקבל גושפנקה שעשית משהו טוב. אם לא הייתי זוכה ולא היה את כל הטררם סביב זה, אני לא בטוחה שאדם כמו גידי גולדפינגר (איש עסקים מקבוצת לי קופר, א"י) או כל משקיע פוטנציאלי אחר היה משקיע בשתי אחיות, בנות 26 ו-22, שיש להן חלום להקים מותג אופנה".
10 צפייה בגלריה
"העשייה והיצירתיות בדמי מגיל מאוד צעיר. תמיד שאפתי לעבוד בחו"ל". עינב צוקר
(צילום: טל שחר)
לאחר שלוש שנים שעיצבה לדיזל, חזרה צוקר לישראל. בשיחות עם רוסו הוא עוד חולם שהיא תחזור. בריאיון שערכנו איתו ב-2015 בזמן אחד מביקוריו בארץ, אמר עליה: "בכל פעם שעינב ואני נפגשים, אני מציע לה לחזור לעבוד איתנו. היא במקום אחר היום וגם יש לה שני בנים צעירים, אז זה פחות מתאים לה". דיזל כבר פחות מדבר אליה היום מבחינה עיצובית, מודה צוקר, אבל הקשר ההדוק עם רוסו נשמר. בניגוד לבוגרים אחרים במחלקות לאופנה, שבתחילת המילניום פתחו חנות ברחוב דיזנגוף יום לאחר קבלת התואר, צוקר עשתה דרך ארוכה. "העשייה והיצירתיות בדמי מגיל מאוד צעיר. תמיד שאפתי לעבוד בחו"ל ולא להישאר בארץ ולפתוח בוטיק של מעצבת", היא מסבירה.
10 צפייה בגלריה
אלמנטים חוזרים שהפכו לחלק מכתב היד. שרוכי קשירה בגופייה מקולקציית אביב-קיץ 2022 של צוקר
(צילום: הילה חן)
עם שובה ארצה פתחה עם אחותה הצעירה הדס את המותג רוס אובטה (שפעל בשנים 2011-2005) ומאוחר יותר פנתה לדרך עצמאית עם חנות אונליין ומותג בשם Zucker, שמתמחה בבגדי קז'ואל איכותיים לנשים. 20 שנה מהזכייה ההיא, נראה כי פרויקט הגמר של צוקר הקרין על פיתוח כתב היד שלה כמעצבת עד היום. בקולקציית אביב-קיץ 2022 בעיצובה, ניתן לזהות אלמנטים חוזרים שהפכו לחלק מכתב היד, כמו שרוכי קשירה בגופייה המזכירים קשירה דומה בשמלת המצנחים הלבנה שאיתה עלתה למסלול כמנצחת.
