זה היה רק עניין של זמן עד שהמראה הרבגוני שכיכב בעולם האופנה בחמש השנים האחרונות יפנה את מקומו לטובת מגמה חדשה. הרי אופנה אף פעם לא רצתה להיות זירה אינקלוסיבית ולקבל לשורותיה את כולם. רעיון-העל של נחשקות – אותו אלמנט שיווקי חמקמק שבתי אופנה יודעים לסחור בו – נשען של הקמת גדרות מדומיינים בין מי שיכול להיכנס לשעריה של קבוצה אקסקלוסיבית לבין מי שנותר בחוץ. בהתאם, ככל שמגמה הופכת להיות מקובלת יותר במיינסטרים, מותגי היוקרה מתרחקים ממנה במטרה לייצר בידול ובכך להפוך את עצמם למקור תאווה גדול יותר המיועד לחבורה מצומצמת בלבד. אחר כך יגיעו השאר.
בארבע העונות האחרונות, אנו רואים את המראה האולטרה-רזה כובש מחדש את המסלולים בשבועות האופנה ומככב בהפקות האופנה במגזינים. מעונה לעונה, גדלה נוכחותן של דוגמניות רזות מאוד, שלא לומר שדופות, שמחזירות את המראה הגרום והכחוש. בשנות ה-90 קראו לזה "הרואין שיק", בשנות האלפיים "מידה אפס", ובעשור הנוכחי עוד מחפשים שם לתופעה. עם זאת, לכולם ברור כי הטרנד הזה לא מתכוון להיעלם בקרוב. הנה, אפילו בטקס פרסי האופנה הבריטיים החליפו את הספונסר הוותיק של אמריקן אקספרס בדיאט קולה. אפשר היה גם סתם קולה, אבל כאן הדגישו: דיאט.
8 צפייה בגלריה
תצוגת סתיו-חורף 2023-24 של ג'ייסון וו בניו יורק
(צילום: JP Yim/Getty Images for NYFW The Shows)
שבוע האופנה של ניו יורק, שנערך בפברואר, היה יריית פתיחה לחודש שהדגיש כי הטפטופים של העונות האחרונות הם לא נזילה מהתקרה אלא תחילתו של צונאמי. עורכת האופנה של "הניו יורק טיימס", ונסה פרידמן, התייחסה לרזון שהדהד מהמסלול בתצוגה של המעצב ג'ייסון וו וכתבה כי "דעתי מוסחת מהרזון הקיצוני של רבות מהדוגמניות בתצוגה". הציוץ חולל סערה בעולם האופנה, וכמה ימים לאחר מכן פנתה פרידמן אל טוויטר כדי לעשות קצת סדר. היא הסבירה כי וו אומנם מעצב בטווח מידות רחב מאוד, אך "השיח האינקלוסיבי הוא כיום מס שפתיים ועל המסלול לא היו דוגמניות בגודל בינוני או דוגמניות מלאות".
עוד כתבה פרידמן כי וו לא היה היחיד מבין המעצבים שהציגו בניו יורק שליהק דוגמניות רזות, אלא שבמקרה שלו "הדוגמניות נראו קטנות להחריד, בין השאר בגלל שרבים מהבגדים שלבשו חשפו את גופן". פרידמן הוסיפה כי לאורך השנים היו סביבה אנשים רבים שסבלו מהפרעות אכילה, כמו גם הרבה אנשים רזים באופן טבעי. "לא קשה לזהות את ההבדל בין השניים", ציינה. "ולפחות שתיים מהדוגמניות נכנסו לקטגוריה הזו (של הפרעות אכילה, א"י). הנקודה שלי היא לא לבייש את הדוגמניות, אלא להפנות תשומת לב לנושא. אני מאמינה שהגיע הזמן שתעשיית האופנה תשקף את כל אוכלוסיית לובשי הבגדים, בגזע, מגדר, מידה וגיל. למעצבים יש הזדמנות להוביל לשינוי הפרדיגמה הזו".
8 צפייה בגלריה
תצוגת סתיו-חורף 2023-24 של ג'ייסון וו בניו יורק
(צילום: JP Yim/Getty Images for NYFW The Shows)
התשוקה של עולם האופנה לדוגמניות רזות קיבל לא מעט פרשנויות לאורך השנים. נאמר כי בגדים נראים טוב יותר על "קולביות" מאשר על נשים "אמיתיות", האשימו מעצבים הומואים כי הם מעצבים בגדים לנערים גרומים מתוך שנאה לנשים – מה שלא הסביר את העובדה כי גם מעצבות רבות אימצו את המגמה, כמו גם סוכנות תיווך בתעשייה: עורכות מגזינים, סטייליסטיות, צלמות ועוד. ההסבר המקובל יותר הוא כי הגוף הרזה של הדוגמניות משקף את האובססיה החברתית העמוקה שלנו לנעורים, המיוצגים בחזה שטוח וירכיים דקות.
סגנון זה עורר בשנות ה-90 את דמיונם של מעצבים רבים, כמו קלווין קליין, שהדפיס בזכות המראה הנערי והשדוף ערמות של כסף. הדוגמנית קייט מוס הפכה לנערת הפוסטר של המגמה, שכונתה "הרואין שיק" בשל המראה השדוף, החולה והרזה. הנושא הפך כה מדובר, עד שבשנת 1993 הקדיש לכך נשיא ארצות הברית לשעבר ביל קלינטון נאום. "כמה מובילי דעה מענף האופנה הודו שחלק מהדימויים שמוצגים בהפקות אופנה במגזינים בשנים האחרונות הפכו את ההתמכרות להרואין למשהו זוהר, סקסי וקוּל", אמר קלינטון. "עכשיו, כשחלק מהאנשים האלה מתחילים למות, אנחנו מבינים שזה לא נכון. לא צריך לעשות גלוריפיקציה להתמכרות כדי למכור בגדים. זה לא יצירתי, אלא הרסני. זה לא יפה, אלא מכוער. וזה לא קשור לאמנות, אלא לחיים ולמוות".
אבל הגלוריפיקציה נמשכת. ובכל הכוח. אחרי ניו יורק, המראה הרזה הופיע בשבוע האופנה של לונדון וכבש גם את מילאנו. תצוגת האופנה של גוצ'י, לדוגמה, נפתחה בהצהרת כוונות ברורה: דוגמנית עם זרועות דקיקות לבושה בחזייה שחורה מעוטרת לוגו וחצאית סאטן בגזרה נמוכה. אחריה נספרו עוד שורה ארוכה של דוגמניות רזות עם מבט אטום ונעדר חיוך, כזה שגרם למבקרת האופנה של "הדיילי טלגרף" ליסה ארמסטרונג, להגדיר את המראה שהוצג על המסלול כ"עובדות צנומות ומיואשות בתעשיית המין". וזו לא הייתה הביקורת היחידה והמושחזת שלה תחת הכותרת: "סליזית ומיזוגינית – זאת הייתה התצוגה הגרועה של גוצ'י מזה שנים".
גוצ'י אינם היחידים שבכל 53 המראות שנשלחו אל המסלול לא שילבו דוגמנית במידת ביניים או במידה גדולה אחת. לאורך כל החודש החולף, שבו הוצגו קולקציות סתיו-חורף 2023-24, עלתה נוכחותן של דוגמניות רזות ביחס לעונה הקודמת. בדיקה שערך מנוע החיפוש הפופולרי Tagwalk, מצאה כי נוכחותן של דוגמניות במידות ביניים ופלאס סייז, שצברו תאוצה בשנים האחרונות, ירדה העונה ב-24 אחוז. במילאנו נוכחותן הייתה הנמוכה ביותר, בהשוואה ללונדון, לפריז ולניו יורק. רק 68 מותגים כללו דוגמנית פלאס סייז או במידת ביניים אחת, לעומת 90 מותגים בעונה שעברה. יתרה מזאת, רשימת מותגי היוקרה המובילים שהציגו על המסלול יותר מדוגמנית אחת במידת ביניים או במידה גדולה, הייתה העונה קצרה. ואלה שמות: מייקל קורס, קואץ', דולצ'ה וגבאנה, אלכסנדר מקווין, קלואה ונינה ריצ'י. רק שאנל ליהקו שלוש דוגמניות.
הפער בין החיים עצמם לבין המסלול, שהצטמצם בחמש השנים האחרונות, פותח תהום מחודשת. לשם השוואה, המידה הסטנדרטית של דוגמנית מסלול היא אפס או שתיים (32-30 במידות אירופאיות), בעוד מידת הבגדים הממוצעת של אישה בישראל היא 42, בבריטניה 44 ובארצות הברית 46.
8 צפייה בגלריה
תצוגת סתיו-חורף 2023-24 של A.W.A.K.E Mode בשבוע האופנה בפריז
(צילום: Francois Durand/Getty Images)
בישראל התקיימו ומתקיימים מאבקים בנושא, כמו תנועת "מלכוד 42", שפעלה מול רשתות אופנה מקומיות להגדלת טווח המידות; והמשפיענית מאיה דגן, שפרסמה לאחרונה שרשרת של סרטונים בכיכובה תרה אחר מכנסי ג'ינס במידה 46 ללא הצלחה. גם שבוע האופנה בתל אביב, שייפתח ביום ראשון הקרוב, חרט על דגלו נוכחות רבגונית של נשים בכל המידות והצבעים. האם לאחר עשור של מאבק להגדלת טווח המידות בישראל זה יקרה בקרוב? כרגע העתיד עדיין לוט בערפל. הנה, רק לאחרונה הושקה בישראל רשת האופנה לצעירות Ruby Bay עם מכנסי ג'ינס המגיעים עד מידה 40 בלבד ובגדים ממידה 0 עד 2 בלבד.
השאלה המטרידה היא מדוע חוזר המראה הרזה-מאוד שוב לאופנה. האם דור ה-Z, שנודע לכאורה כבעל מודעות לנושאים של רבגוניות, הכלה וקיימות, בועט בדימוי שדבק בו? התשובה, כך נראה, בכלל כלכלית. אחת התיאוריות הבולטות היא שכתוצאה ממגפת הקורונה והשפל הכלכלי, מותגי האופנה נדרשים לחזר אחר קהל חדש על ידי יצירת הלם אגרסיבי. כלומר, ברגע שהצרכנים חווים תחושה של תזוזת לוחות טקטוניים בענף האופנה, עולמם המוכר יזדעזע והם יחפשו אחר הדבר החם הבא. תיאוריה נוספת היא שדבר לא השתנה: השיח על רבגוניות, מכיל ככל שיהיה, אף פעם לא באמת אומץ על ידי התעשייה, והנוכחות הרבגונית הייתה סוג של מס שפתיים זמני.
בהתחשב בתפקידה של תעשיית האופנה בעיצוב תפיסות של דימוי גוף ובהכתבת טרנדים בבגדים שאנו לובשים, חשיבות הייצוג על המסלולים חוצה את גבולות מדורי האופנה. למעשה, רופאים, פסיכולוגים ואנשים מתוך התעשייה מצביעים על הקשר בין דימויים של דוגמניות רזות מאוד לבין התפתחותן של הפרעות אכילה. למרות שזה יהיה חסר אחריות ואף שגוי לקבוע כי דוגמניות רזות במיוחד גורמות להפרעות אכילה, יש העושים קישור בין המראות על המסלולים לבין טריגרים אצל נערות צעירות.
"הפרעות אכילה הן ביטוי של אומללות ותיעוב עצמי", אמרה ל"דיילי טלגרף" הסופרת ועיתונאית האופנה האדלי פרימן, שספרה Good Girls: A Story and Study of Anorexia יראה אור באפריל. "אנורקסיה תמיד מתחילה בסביבות גיל ההתבגרות, מה שמרמז על כך שזה שיקוף של החרדה הקיצונית שבנות רבות חשות לגבי התבגרות והפיכתן לנשים. כל הבנות במערב גדלות עם המסר שרזון שווה לאושר".
8 צפייה בגלריה
תצוגת סתיו-חורף 2023-24 של אבלאנו בשבוע האופנה בפריז
(צילום: Francois Durand/Getty Images)
במשך תקופה, גורמים בתעשיית האופנה ניסו לשנות כיוון ולהילחם בנושא. בבירות האופנה נקבעו רגולציות שאסרו על עבודתן של דוגמניות צעירות מדי, רזות מדי. בפריז, לדוגמה, משנת 2017 אסור להעסיק דוגמניות מתחת למידה 32 צרפתית (או 0 אמריקנית) ומתחת לגיל 16 (למרות שבתצוגת האופנה של מיו מיו בשבוע שעבר צעדה הדוגמנית בת ה-15 זאיה וייד, בתו של שחקן הכדורסל הנודע דוויין וייד). חוקים אלו גרמו בעבר לביטול עבודתה של הדוגמנית הישראלית דורית רבליס, שהפסידה בשל כך תצוגות מסלול של סן לורן ודיור. כנראה שמאז התגמשו שם, או פשוט מעלימים עין.
בריאיון ל"ניו יורק טיימס" השבוע, סיפר סוכן הדוגמניות סיריל ברולה מסוכנות Viva Model Management היוקרתית (שבה חתומה גם רבליס) כי העונה הוא ראה בתצוגות האופנה עלייה משמעותית בליהוק דוגמניות "רזות באופן מסיח את הדעת". בריאיון גם אמר כי דוגמניות סיפרו לו שנדרשו להשיל ממשקלן כדי להתאים למידות הסאמפלים של בתי האופנה. בין היתר, סיפר על דוגמנית שידעה כי היא חייבת להוריד חמישה ק"ג כדי להתקבל לתצוגות בשבוע האופנה. וזה לא שהמשקל ההתחלתי שלה גבוה. "הדוגמנית הזאת אמרה לי: 'זה המחיר שאני צריכה לשלם אם אני רוצה לעבוד – והיא גם רוצה וגם צריכה לעבוד", אמר ברולה. "זה קרה גם בתצוגות הגברים העונה. מעצבים רבים חזרו להעדיף אסתטיקה היפר-רזה, ובעקבותיהם מסתדרת גם שאר התעשייה".
