במרץ 1994 הוזמנה נורית בת-יער ז"ל, אז כתבת האופנה המיתולוגית של "ידיעות אחרונות", לפלוש אל ארון הבגדים האינטימי של קרן מור, אז שחקנית צעירה בת 30 וכוכבת "החמישה הקאמרית". בצילומים של דנה מנוסי הופיעה מור בשמלת קטיפה שחורה בגזרת קולר כשבין שפתיה טחובה סיגריה בוערת, ובתצלום אחר היא יושבת על ספה בשמלת פסטל ענוגה. "את שמלת הקטיפה השחורה הזאת אני פשוט אוהבת כי היא יפה בעיניי," הטעימה מור" .בעיקרון אני לא אוהבת צבע בבגד, אבל את שמלת צבעי הפסטל קניתי כי היה בה משהו שדיבר אליי. עם זאת, רכשתי אותה בידיעה ברורה שלא אלבש אותה. היא יפה בעיניי, אבל היא לא לכאן ולא לעכשיו." את הריאיון חתמה בהסבר על בחירותיה האופנתיות: "אני אוהבת שבכל דבר יפה יש משהו מכוער. זה המוטו שלי".
הפלרטוט המתמשך של מור עם עולם האופנה הגיע לשיאו בעשור השני של שנות האלפיים, אז הפכה מעוד מתלבשת טובה ל"אייקון אופנה" - תואר שבו היא מחזיקה מאז ללא עוררין. תרמו לכך סדרת הדוקו-אופנה "צו האופנה" (שהופקה עבור הערוץ הראשון) מ-2011, שאותה הנחתה בשילוב של ידענות והומור, ובחירתה אותה שנה על ידי מגזין "פנאי פלוס" למתלבשת הטובה ביותר. שלוש שנים לאחר מכן גם האקדמיה השכילה להבין זאת, וב-2014 קיבלה מור תואר עמית כבוד מטעם שנקר, היחידה שקיבלה זאת בגלל ארון הבגדים שלה או כפי שצוין בנימוקי הוועדה: "במקביל למעמדה כשחקנית מובילה, נחשבת מור לאחת מאושיות האופנה הבולטות בארץ - מעמד שקנתה לה בפיתוח שפה אישית מקורית ומלאת אמירה".
אתמול (שני) חגגה מור יום הולדת 60 ופתחה עשור שביעי של סטייל וסגנון אישי, הוכחה שנשים יכולות לחגוג אופנה בכל גיל. בעידן של משפיעניות אינסטנט ברשתות חברתיות - מור היא אי של יציבות. גם כי אין לה אינסטגרם, וגם כי המלתחה שלה חפה מטרנדיות. בעולם הקודם, זה של השקות חגיגיות לפני המלחמה, היא מעולם לא חששה לקחת סיכונים. בחודש מרץ אשתקד, לדוגמה, היא הגיעה לפרמיירה של ההצגה "מלאכים באמריקה" לבושה חליפת מכנסיים נונשלנטית בדוגמת פסים של כחול ואדום, וחודש לאחר מכן, התייצבה לפרמיירה של "קופה ראשית" בשמלת מקסי בצבע פחם עם שסע צידי וגב חשוף, שהיווה ניגוד למראה הפרונטלי הצנוע. גם מחוץ לשטיח האדום היא שומרת על סגנון אישי משלה, ובתמונות פפראצי מלפני חודשיים היא נצפתה במכנסי טרנינג כחולים בסגנון וינטג' של אדידס שציוותה לסריג גולף שחור.
הוורסטיליות הזו מזוהה גם עם בחירותיה כשחקנית לאורך השנים. מול תפקידה האיקוני ככוכבה שביט ב"קופה ראשית", הקופאית בעלת הצחוק הרעיל ומשפטי המחץ, בשנה החולפת גם ניתן לראות אותה בתפקיד מחשמל ומכשף כיוקסטה, אשתו הפאם-פטאלית של אדיפוס בתיאטרון הקאמרי. בעוד האחרון חיזק את מעמדה בתיאטרון הרפרטוארי, תפקידה ב"קופה ראשית" הפך אותה לסנסציית טיקטוק בקרב קהל צעיר שלא הכיר אותה מתפקידים קודמים כמו שלל דמויותיה ב"החמישיה הקאמרית", תרצה ב"החברות הכי טובות" של ענת גוב ז"ל, הגר בסדרת הטלוויזיה "פרשת השבוע", אלה ב"יום האם" ונינה החמוצה ב"הבורגנים".
במקביל התעצב סגנון הלבוש שלה. בחינה של תמונות שלה משני העשורים האחרונים מציגים את מור כחובבת צבע ודרמה, עם שמלות מודפסות ורקומות לצד נטייה אל השחור הקלאסי ומינימליזם מאופק; מדלגת בין מעצבות ישראליות לרכישות ברשתות אופנה כמו זארה ("לא מבינה למה אין בכניסה לחנות עגלות כמו בסופר, זה היה מקל עליי", סיפרה ב-2014). המשותף לשניהם הוא אטיטיוד - אותה יכולת אישית לשאת את הבגד, כך שהוא אינו משתלט עליה אלא מוסיף גוון לאישיותה. על זה יש להוסיף את ההנאה מלהתלבש, לפחות כלפי חוץ, מה שמחזק את הופעותיה ומעניק להן אותנטיות ואמינות, כזו שקשה למצוא אצל כוכבניות צעירות בעלות מלתחה שמעוצבת ומסוגננת על ידי סטייליסטים צמודים בשכר.
"אני אוהבת דברים שהם מאוד ספציפיים, שיש בהם אמירה, בחירה, שיכולים להיות קלילים וגם להיראות ספונטניים. אני חושבת שלהתלבש זה לבחור", סיפרה בעבר בראיון למגזין "את". חשוב לי שזה קודם כל יתאים לי ושיהיה בזה הומור, שיהיה בזה קצב, שתהיה בזה קומפוזיציה". ובהחלט ניתן לראות את זה בהופעותיה הציבוריות, כמו הפעם ההיא בה לבשה את שמלת הכאפייה האדומה בעיצוב רוז'י בן יוסף המנוחה, אחד מהעיצובים האיקונים בדברי הימים של האופנה הישראלית; או בחירות מתוחכמות יותר, כמו שמלה גיאומטרית בעלת שרוולי בלון דרמטיים, ושמלה שחורה שמורכבת מחלק עליון פשוט בדוגמת חולצת טי וחלק תחתון של חצאית טול נפוחה. כל אחת אחרת הייתה נראית בזה קורבן אופנה.
האופנה, סיפרה לא פעם, הגיעה בירושה משתי סבותיה, כור היתוך של טעם וסגנון. "סבתא רחל הייתה אירופית קלאסית, שמרנית ומחויטת, בעלת טעם טעם הוט הוט קוטור קוטו כזה, הכול היה תפור לעילא לעילא," סיפרה ב-2011 ל"פנאי פלוס". "וסבתא בלומה הייתה בוהמית עם שמלות ערביות רקומות וענברים לא מעובדים. הן היו שני הפכים, ועד היום אני נעה ביניהם". את סגנונה האישי הגדירה בתווך שביניהן. "אני מניחה שאני אוהבת גם וגם, כמו שאני אוהבת מעצבים אירופים וגם את המעצבים היפנים", הוסיפה. "קוקו שאנל אמרה, 'אופנה משתנה, סטייל נשאר,' זה לא דבר שאפשר ללמוד. נולדים עם זה וזה חלק ממני, רק עכשיו גילו את זה פשוט."
יותר מהכול, הרבה לפני השיח על גיוון בתעשיית האופנה, הכתרה של מור כאייקון אופנה, הוא ניצחונה האישי של הילדה שהייתה. "הייתי ילדה שמנמנה ומשקפפורית שאהבה להתלבש וקיבלה על זה הרבה פידבקים לא חיוביים״, סיפרה לערוץ האופנה של ynet לפני עשור. שמעתי הרבה 'תורידי, לא מתאים לך'. אני זוכרת שרציתי אוברול ג'ינס של Lee וחברות אמרו לי 'לך זה לא מתאים'. משפטים כאלה הרסו אותי, שיתקו אותי. עובדה שאני זוכרת את זה. זה לא אונס, כן, אבל זה משפט נוראי לילדה. אני חושבת שאם הייתי אוהבת את איך שנראיתי אז, הייתי הופכת את זה לכוח ולמקום יצירתי".
