סנדי בר, ספרי איך הכל התחיל?
"גדלתי בצהלה בתל אביב, והייתי תלמידת תיכון עם זיקה למקצועות הריאליים. אבל, היה לי גם חוש אמנותי נסתר, כי בכיתה ו' עבודת האמנות שלי נבחרה למופע סוף השנה. המורה לציור זיהתה שיש לי חוש אמנותי ואמרה שאני חייבת לממש אותו. הייתי תלמידה מצטיינת במקצועות כמו פיזיקה וכימיה, ובכלל לא חשבתי שאמנות זה הכיוון שלי. בשלב מסוים, התחילו להחמיא לי שאני נערה יפה. הייתי מסתובבת עם אמא שלי בתל אביב וקיבלתי הרבה הצעות לדגמן. הייתי בת 16 וזה נראה לי אז רחוק שנות אור ממני ומהמקום שהייתי בו. אבל דווקא אמא שלי אמרה לי: 'למה שלא נעשה לך צילומים'. ככה קבענו יום צילומים. היתה אווירה מאוד נעימה, מוזיקה טובה, הכל זרם מאוד בקלילות. אפשר להגיד שהיתה לי כימיה מיידית עם המצלמה. הבנתי מהר מאוד את השפה. זו היתה גם היכולת הוויזואלית שלי שהיתה מאוד חזקה, הנוכחות ברגע, ומשם זה התגלגל מהר מאוד לסוכנות יולי והתחלתי לעבוד".
מתי היתה הפריצה הגדולה?
"התחלתי בדיוק בתקופה הראשונה של ערוץ 2, כשהיה צורך גדול בדמויות של פרזנטורים. התקבלתי אז לסדרה חדשה, 'כסף קטלני', ומשם זה התגלגל מאוד מהר. הייתי בת 17 וזה היה מאוד נחמד. כמובן שבמקביל, המשכתי ללמוד. אני חושבת שמאוד אהבתי את הנסיעות לחו"ל. צילמנו בסיישל, בקובה, איפה לא. בכל פעם נסענו ליעד אחר כדי לצלם את הפרסומת הבאה. היה בזה משהו מאוד חווייתי. כולנו היינו מגויסים לעשות את הדבר המושקע הבא. זו היתה תקופה מאוד מיוחדת בענף הזה".
5 צפייה בגלריה
"אצלי ההצלחה והפרסום הגדול לא היו חלק מהכוונה, ועם הפרסום הגדול לא ידעתי איך להתמודד"
(צילום: טל שחר)
מהחוויה האישית שלך, את ממליצה להתחיל לדגמן בגיל צעיר?
"זה מאוד אינדיבידואלי. אני חושבת שככל שיש לך הבנה וידע, אז יותר קל להבין את המסלול ולהבין למה את נכנסת. אם אני מסתכלת על אקי, הוא התחיל בגיל ממש צעיר וזו היתה דרכו מההתחלה. אצלי זה משהו שהתגלגל, ובהתגלגלות אתה לומד תוך כדי הדרך. כשיש מטרה, אז את החוויות בדרך אתה אוסף למקום מאוד ספציפי. אצלי ההצלחה והפרסום הגדול לא היו חלק מהכוונה, ועם הפרסום הגדול לא ידעתי איך להתמודד. איך להתראיין, עם מי להרגיש מספיק פתוחה. היו דברים שהיו קשים לבליעה בגיל צעיר. מצד אחד, היתה חוסר פתיחות ולא תמיד התבטאתי באופן חופשי ובטוח. מצד שני, היו אנשים שתמרנו את הדברים למקומות שפחות אהבתי שבאים לידי ביטוי בפרהסיה".
מה היה הרגע הכי טוב בתקופה הזו, ומה היה הרגע הכי רע?
"אני בן אדם שהזיכרון שלו לא מכוון לרגעים הכי טובים או הכי רעים. היו המון רגעים טובים שזכורים לי. החוויה בקובה, שצילמנו לקסטרו. היינו שם 10 ימים והיתה תחושה מדהימה. צילמנו ברחובות, במקומות מדהימים, החזרות לריקודים, כשהמוזיקה שטפה אותנו. היה מקסים וגם הביא תוצאות. זה היה קמפיין מדהים, שהיה נורא כיף לקחת בו חלק. היו הרבה רגעים כאלה. לא עולה לי שום זיכרון טראומטי דרמטי, ששם אותי במקום לא נוח. היו הרבה חוויות מעניינות עם אנשים שהיו מגויסים כל כולם לעבודה ועושים את הכי טוב שהם יכולים. היתה הרגשה של יצירה. זו היתה תקופה אחרת".
5 צפייה בגלריה
"התחלתי בדיוק בתקופה הראשונה של ערוץ 2, כשהיה צורך גדול בדמויות של פרזנטורים"
(צילום: טל שחר)
למה בחרתם, את ואקי אבני, לנסוע לחו"ל לכמה שנים בשיא ההצלחה?
"מבחינתי, רציתי לנסוע ללמוד משחק בניו יורק. אבל בסופו של דבר, זו היתה החלטה משותפת כי לאקי נפתחה אופציה לעבודה בלוס אנג'לס. זה היה לעבור מאינטנסיביות של עבודה ופרסום גדול למרחב אחר ויותר שקט. לסוג של הלא נודע. הייתי צריכה את השקט. לא להיות בקדמת הבמה. אנשים נוסעים ללוס אנג'לס כדי לממש את הפוטנציאל המקצועי שלהם. אני גיליתי שאני מממשת את הפוטנציאל שלי כאדם, שלא חווה את ההתבגרות ואת השכבות. הייתי זקוקה לשקט. שם נוצר החיבור שלי ליוגה וגם לעיצוב, מבלי שעוד ידעתי, וכמובן, האימהות. זו היתה, אולי, התקופה הכי קסומה שהיתה לי בחיים. חוויה כל כך מיוחדת. גם ההיריון, גם הלידה וגם ארבע השנים הראשונות של ליאם היו שם. היה משהו מאוד טוטלי ונכון לי כאמא ביני לבינו. בסך הכל, גרנו שם שמונה שנים, שבהן השתתפתי גם בסדרות ובסרטים. היתה גם עשייה. אבל בתוך כל זה, אני זוכרת את האימהות ואת עולם היוגה. התחלתי ביוגה לפני 15 שנה, עם מורים ברמה הכי גבוהה שיש. גם ויניאסה וגם פאוור יוגה. היום אני פחות מתרגלת, אבל זה משהו שמאוד הוטמע בגוף שלי. אני יכולה ביום-יום שלי לתרגל 15 דקות מתיחות, לפתוח ולנשום. זה חיבור שכבר עמוק בפנים".
"אנשים נוסעים ללוס אנג'לס כדי לממש את הפוטנציאל המקצועי שלהם. אני גיליתי שאני מממשת את הפוטנציאל שלי כאדם, שלא חווה את ההתבגרות ואת השכבות. הייתי זקוקה לשקט"
מה החוויה המקצועית הכי טובה שהיתה לך שם?
"תפקיד ראשי שעשיתי בסרט Sea Of Dreams ממש לפני ההיריון, עם סוניה בראגה. זו היתה חוויה מאוד חזקה. הצילומים נמשכו 40 יום בעיירה נידחת במקסיקו עם אנשים מקסימים, שהפכו למשפחה בתקופה הזו. זה היה מרתק לצלול לתוך התפקיד ולעשייה. אני בן אדם שאוהב להתמסר לפרויקטים. גם עכשיו, כשאני עוסקת בעיצוב פנים. אני לא בן אדם של ריבוי פרויקטים. אני אוהבת לתת 100 אחוז בפרויקט ספציפי".
מה גרם לכם לחזור לארץ?
"החזרה היתה יוזמה של אקי. הוא הסתכל קדימה ורצה שנגדל את ליאם בארץ, בשורשים שלו. חזרתי מיד לצילומים של 'חטופים', שהיו ליהוק מדהים. כל כך נהניתי מהתפקיד".
ומה גרם לך לעבור לעיצוב פנים?
"תמיד היה לי רצון לממש את האמנות שלי גם בתחום שונה, לא רק במשחק. כשחזרנו לארץ, הבנתי שהבסיס של עולם המשחק הוא קודם כל בתיאטרון, ולא ראיתי את עצמי שם. אני מאוד אוהבת את המצלמה. את האינטימיות ואת השפה, שנוצרת מול מצלמה. פחות ראיתי את עצמי על במה. חיפשתי אפיקים אחרים והעיצוב עלה. מהר מאוד הבנתי שזה משהו שאני מאוד נהנית ממנו. העיצוב משלב את הפן הגברי והנשי יחד. מבחינתי זה לקחת חלל, לחלק אותו נכון ולייצר בו זרימה נכונה ופונקציונלית, אבל גם אמנותית, וגם להביא את הצד הנשי עם היופי, הפרטים והחומר. שקלתי בהתחלה ללמוד אדריכלות, אבל ליאם היה קטן ומדובר בלימודים מאוד ארוכים ואינטנסיביים. בסופו של דבר, למדתי עיצוב פנים בטכניון. עכשיו אני עובדת על פרויקט בנמל תל אביב. דירה לדוגמה של חג'ג'. עד היום נתנו לי תמיד יד חופשית. אני מאוד אוהבת את פייר יובנוביץ', יש בו משהו מאוד אמנותי ואני אוהבת את השימוש שלו בחומרים כבדים ואותנטיים. עיצוב זה כמו אוכל - כשיש חומרי גלם טובים, הכל נראה אחרת. הסגנון שלו על-זמני וקלאסי. הוא עובד תמיד בבניינים לשימור ותמיד מביא איתו סיפור".
לאחרונה הצטרפת לסוכנות רוברטו. את מתכננת קאמבק?
"הרגשתי שזה נכון לי עכשיו ליישם גם פרויקטים בתחום המוכר, שאני אוהבת. אני פתוחה לזה. זו שפה שידועה לי היטב. הפרויקטים שלי בעיצוב מאפשרים לי לבחור מפעם לפעם גם פרויקטים בתחום המשחק, הדוגמנות והפרזנטוריות. אני מתחילה עכשיו דרך חדשה ברוברטו. שנינו באים עם אנרגיה חדשה".
ליאם, הבן שלך ושל אקי אבני, מאוד יפה. הוא כבר מקבל הצעות לשחק ולדגמן?
"רק לאחרונה ליאם התחיל לדבר איתנו על זה. אנחנו עדיין בבירורים, מה כוונת המשורר. לבדוק את הרבדים. כמובן שהוא יבחר בדרכו שלו. כששני ההורים באים מאותו התחום, יש בזה יתרונות אבל כנראה גם חסרונות. זה פחות קליל אצלנו. אנחנו נותנים על זה יותר את הדעת. ליאם הוא ילד שהחוץ שלו משקף את הפנים. הוא ילד מתנה. באמת. אני אומרת לו את זה הרבה. הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי".
עד כמה קשה להתבגר בתעשייה הזו?
"אני לא מסתכלת על זה ככה. כל גיל מביא איתו את היופי שלו. דווקא היום מהמקום שלי, אני הרבה יותר בשלה לתפקידים מעניינים. זה משהו אחר. העומק שאת מביאה ממרום גילך. יש מסלול חיים שלם. אני לא מרגישה שאני מתבגרת לתוך התעשייה, כי החיים שלי מלאים בהרבה דברים. דווקא המקום הבשל והבוגר נראה לי היום יותר מעניין".
מה דעתך על תעשיית ההזרקות והניתוחים הפלסטיים – בעד או נגד?
"אני בטח לא יכולה להחליט בשביל אף אחד. כל אחד מוצא את האיזון מהמקום שלו. אישית, אני מוצאת את האיזון שלי יותר בטבע, בטבעי. בפחות מאמץ. אני לא רואה את עצמי כרגע נכנסת לזה. אני לא שותפה. צריך לשים לב. לשקול את הדברים. אני אוהבת יותר את המראה הטבעי, הנקי. אני אוהבת את הגיל ואת השינויים שהוא מביא. יש בזה משהו עם הרבה עדנת נפש. משהו מאוד רגוע בקבלה של ההתבגרות, שכל דבר בגיל שלו נראה שונה. יש שינויים ואני בעד שינויים. אני בעד לראות אותם. אני לא בעד לשמר את העבר. מה שעבר, עבר".
5 צפייה בגלריה
"כל גיל מביא איתו את היופי שלו. דווקא היום מהמקום שלי, אני הרבה יותר בשלה לתפקידים מעניינים"
(צילום: טל שחר)
ספרי על שגרת הטיפוח שלך.
"אין לי כל כך. הכל מאוד מינימלי. אני בכלל לא מתעסקת יותר מדי. אני מודה שיש לי מקום להשתפר. דווקא אחרי הסרטון שצילמנו לכתבה הזו, חשבתי אולי להתחיל להשקיע בזה יותר. ללכת לטיפולי פנים. כרגע זה מאוד פשוט. אני מנקה במי פנים, מורחת סרום וקרם פנים של וישי וקרם הגנה של לה רוש פוזה. מאז הלידה של ליאם, אין דבר כזה שאצא מהבית בלי קרם הגנה. ביום-יום גם האיפור שלי מאוד מינימלי. אני מאמינה בקלילות. לא לשנות את הפנים, רק נגיעות קלות, שלא באות לשנות. יש בזה משהו מאוד מעודן ואותנטי".
מה לגבי הגוף?
"אני אוהבת את הקרם של סרווה, שאין בו ריח בכלל והוא נהדר. הבושם שאני קונה בחו"ל זה סנטל 33 של לה לבו וגם את הווייט מאסק של הבודי שופ, שהוא הכי פשוט ונקי".
איך את מטפלת בשיער?
"אני הולכת פעם בשבועיים לספרית שלי נוריאל, ליד הבית בנוף ים, כדי לסדר אותו. התחלתי בזמן האחרון לעשות גם שטיפות צבע".
"לאחרונה גיליתי את הריצה. התחלתי לרוץ סוף-סוף. אני גרה בנוף ים, בין השדות לים. זה איכות חיים וקרוב לטבע. לפני שנה התחלתי לאכול בשר. כל חיי, מגיל אפס, לא אכלתי בשר. זה פשוט קרה. פתאום נפתחה הצ'אקרה"
ספרי על שגרת הכושר והתזונה שלך.
"לאחרונה גיליתי את הריצה. התחלתי לרוץ סוף-סוף. אני גרה בנוף ים, בין השדות לים. זה איכות חיים וקרוב לטבע. נועלת נעלי ספורט ויוצאת לרוץ במרחבים. זה מדהים. לפעמים אני רצה 10 ק"מ. זה קצב שונה מאוד מהיוגה, שהייתי רגילה. הסיבה שיש לי מודעות לגוף היא כי גוף שמור במצב פתוח ובאיזון מסוים, זה משהו שישר מתורגם לתחושה. אחרי שיעור יוגה, את יוצאת אסופה והנשימה מאוד שונה. זה משהו שתמיד היה לי, החיבור לגוף. לפעמים זה היה שחייה, אחר כך יוגה ועכשיו הריצה. זה נותן אנרגיה שונה. אני רצה בסך הכל פעמיים-שלוש בשבוע. לפני שנה התחלתי לאכול בשר. כל חיי, מגיל אפס, לא אכלתי בשר. זה פשוט קרה. פתאום נפתחה הצ'אקרה. אני מאוד נהנית לאכול עכשיו פה ושם בשר. המינונים שלי לא גבוהים. זה יותר אחת לשבוע או שבועיים. ביום-יום שלי אני יותר בקליל, בירקות ובדגים. אני לא שומרת על תזונה נכונה בכלל. אני אוכלת מה שאני רוצה. אבל ההרגלים שלי כבר מוטמעים. אני לא בן אדם שאוכל כמויות גדולות. כן בן אדם שאוכל תכופות, אבל בכמויות קטנות. אני גם לא מקפידה לשתות הרבה מים, אבל עוזרת לעצמי. מתבלת את המים בירוקים מהגינה, שיגרמו לי לשתות יותר. בסך הכל, אני די בריאה".
איזו עצה היית נותנת לעצמך הצעירה?
"להקשיב לעצמי קודם כל. לא תמיד הקשבתי. אחד הדברים שמתקיימים עם הגיל, זה שאתה יותר ויותר קשוב לעצמך ומחובר. יודע מה נכון לך ומה לא נכון לך. וגם לתבל את זה קצת בקלילות. לא לשכוח ליהנות מהדרך".
איפור לתמונות סטילס: חן אלקבץ ל-Chen Elkabetz Luxury Make Up | שיער: לירז אגם | בגדים: שמלה בווידאו ושמלה שחורה ארוכה – ויוי בלאיש | מכנסי ג'ינס, אוסף פרטי | ז'קט מחויט, חולצה שחורה וחולצה אפורה – פקטורי 54 | צולם בסוויטה במלון The Norman Tel Aviv
