תמונת הסיום בתצוגת האופנה של המעצב ששון קדם בשבוע האופנה קורנית תל אביב, מתכתבת עם אחת המגמות הבולטות של העת האחרונה: שחור ולבן. קלאסיקה על-זמנית שניתן היה לראות באופן בולט גם בתצוגות של בית האופנה ולנטינו ואצל המעצב אלי סאאב בחודש שעבר. כל אחד מהשניים ציין את הבחירה בפלטת הצבעים המינימליסטית בקריאה לשוב אל המקום הבראשיתי בתום שנה של תהפוכות. בסטודיו עמוס ספרים ובדים ברחוב לבונטין בתל אביב, קדם מתנער מרוח הזמן.
עוד בשבוע האופנה
מי שבשלושת העשורים האחרונים ביסס לעצמו קהל לקוחות נאמן ושפה עיצובית המשלבת מוטיבים מדבריים מקומיים לצד השראה ממעצבים יפנים כמו יוז'י יממוטו ואיסי מיאקי, חוזר למסלול לאחר שבע שנות היעדרות, תולדה של ייצוא לחו"ל ועבודה במקביל על שלושה מותגים: קדם, אמה ופטיט דוריס שנסגר לפני כשנתיים. "אצלי אין רוח הזמן. הקולקציה היא המשך העשייה שלי. אני לא ממציא כלום", הוא אומר בשיחה כנה. "אני כבר 30 שנה מעצב. אני לא יודע להגדיר את זה כצניעות, אבל אין בי יותר את המקום להוכיח".
"החשיבה שלי על אופנה היא הוליסטית, לא כמוצר, ובשנה האחרונה הקורונה גרמה לתעשיית האופנה לעשות מוצרים – לא בגדים. טרנינג זה מוצר. הכל נהיה מוצר, כולם הפכו למילקי. זה אומנם טעים, אבל זה מוצר שנגמר אחרי דקה, אם אתה אוכל אותו מהר"
"הקורונה גרמה לי להיפרד מעצמי לשנה, מהעולם, מלקוחותיי", הוא מסביר במה שלעיתים נשמע כמו זרם תודעה מתפרץ. "חוץ מהקולקציה שעיצבתי לניו יורק, ששם אני מעצב כמו חייל, לא הרגשתי עליית כיתה מבחינה תודעתית. אבל כשמישהו אומר לך שתוך שלושה שבועות אתה צריך להרים תצוגה, אתה רוצה שהכוח ישוב אליך. כי אולי התנוונת, ויש הרבה שאלות של חשבון נפש. ואז אתה מעצב קולקציה ועד לרגע האחרון אתה לא יודע אם זה טוב או לא, כי אתה זקוק לפרספקטיבה שלא היתה לנו כאן. אבל הרגשתי שאני עדיין בסדר. בתום יום הצילום (התצוגה תשודר היום ברשת 13), הצלם אמר לי את המשפט הכי יפה בעולם: 'ששון, אני לא מכיר אותך, אבל מה זה?' הוא לא אמר 'איזה בגדים יפים', הוא שאל מה זה, כי הוא יצא מקונטקסט של אופנה. אז יצא אחלה".
אחלה זה עשר או שש?
"אחלה, מבחינתי, זה תשע, ותשע זה מדהים. יש לי המון ביקורת עצמית, אבל אני לא יכול להתעלם מהשנה החולפת ומפרק הזמן הקצר שבו יצרתי את הקולקציה. אני עושה לעצמי הנחות, אבל ההנחות שלי, כפי שאומרים לי, הן מאה אחוז של אחרים. החשיבה שלי על אופנה היא הוליסטית, לא כמוצר, ובשנה האחרונה הקורונה גרמה לתעשיית האופנה לעשות מוצרים – לא בגדים. טרנינג זה מוצר. הכל נהיה מוצר, כולם הפכו למילקי. זה אומנם טעים, אבל זה מוצר שנגמר אחרי דקה, אם אתה אוכל אותו מהר. שלא תטעה, אני מטורף על מילקי, אבל זה מוצר שבא ונעלם. אני רוצה חוויה ארוכה. הכל היום מאוד מהיר. כמעצב, אתה כל הזמן נע בין ניוון מסוים של טרנינגים לבין הדרישה לעלות כיתה. פעם חשבתי שלעשות אותו הדבר זה רע. יגידו 'הוא שוב עושה אוהלים'. אבל אותו דבר זה נהדר. זאת לא גחמה, זה לא חלום. זה משהו שהוא יותר אינטימי עם עצמי".
אחרי 30 שנה אתה עדיין צריך לאשר לעצמך שאתה מעצב טוב?
"כל בוקר. מהות חיי היא שבכל פעם יגלו שאני לא טוב. זה המנוע. וזה לא נהיה קל יותר בגיל 57. אף פעם לא הייתי מטאור".
אבל קיבלת המון אהבה והערכה מהתקשורת, מהתעשייה, מלקוחות.
"כאנרגיה זה מספיק לשעתיים. זה כמו אקמול לכאב ראש. אני בהמה. אני כל הזמן רוצה את הדבר הבא. אני רוצה הכל. אני רוצה לאכול ארגז של 40 קרמבו. אני אוהב את זה ואני רוצה להקיא מזה. אף אחד לא יכול לומר לי 'ששון, תנוח' – רק אני לעצמי. לכן אני צריך לקבל פידבק מאחרים. הצלם ההוא היה כמו מורה שנותן לי תעודת סוף שליש. אמרתי לו 'תודה רבה'".
(צפו בתצוגה של ששון קדם)
"דורין אטיאס לימדה אותי סקסיות, לימדה אותי פרופורציות"
ששון קדם עדיין זקוק למחיאות הכפיים. לפעמים הוא אומר שהוא "נשען על כיסא במנוחה", רגע לאחר מכן הוא מספר בתאווה שהוא רעב ולא לקרמבו. הדואליות הזו, שמלווה את השיחה ושיחות שנעשו איתו בעבר, ככל הנראה שומרת אותו על קו המתח של יצירה. בכל זאת, לא פשוט לשמור על יציבות בתעשיית האופנה הישראלית, שבשנים האחרונות ראתה סגירות עסקים של מעצבים בני דורו, כמו ירון מינקובסקי, מיכל נגרין ואחרים, תהליך שהתחזק בשנת הקורונה עם מעצבים שסגרו חנויות, צמצמו פעילות וחישבו מסלול מחדש.
"אני לא חושב שהם לא שרדו את האתגרים של תעשיית האופנה הישראלית", מחדד קדם. "אני חושב שהם סיימו תקופה. ירון ומיכל עדיין טובים מאוד. אופנה זה כמו אופניים, אתה תמיד יכול לנוע קדימה, ומותר ואפשר לקחת פסקי זמן. יש המון אתגרים פה בישראל. על אף האתגרים, בנות דורי כמו דורין פרנקפורט והגר אלמביק הצליחו לשרוד. אם מחר אפסיק לעשות אופנה ואיתי יעקב יכתוב 'כישלונו של ששון קדם' – זה בולשיט. אולי לקהל זה נראה כמו כישלון, אבל ממרום גילי, המזל שלי הוא שאדע איך לקחת את זה. מישהו צעיר יכול להישרט מזה".
"במשך שנים ארוכות מכרתי לנשים מדהימות, חזקות, לקוחה במשקל 120 קילו, שאתה שם עליה ז'קט גדול והיא יוצאת מחדר ההלבשה ומשחקת איתו. ואתה אומר לעצמך: זה ארבעה וחצי מטרים של בד, איך זה יצא סקסי? התשובה: הן הרגישו חופשיות"
הסגירה של פטיט דוריס, שהקמת ב-2015 עם הסטייליסטית דורין אטיאס, היא כישלון?
"מה פתאום? ההפך, אני מסתכל על זה כחוויית חיים. אני ודורין חברים טובים לפני וגם אחרי, חוגגים חגים יחד עם המשפחות, קומונה שלמה. כשאתה עושה אופנה עם דורין זה אורח חיים, זאת לא עבודה עם שותף עסקי. מבחוץ זה נראה כישלון כי אכזבנו את הלקוחות, אבל פשוט לא רצינו להמשיך. היו לה את הסדרה 'ככה זה', הקמפיין למשביר לצרכן".
זה קרה בתקופה שהרבה עסקים נכנסו למשבר. היה נראה כי אתם חלק מהגל הזה.
"איך אומרת דורין: 'הפסקנו והכל בתחת שלי'. אתה יודע איך היינו מעצבים? בצחוק, עם מוזיקה. זה היה כאילו התבגרת ואמרו לך: לאורך חמש שנים יש לך פעמיים בשבוע גן ילדים. דורין לימדה אותי סקסיות, לימדה אותי פרופורציות. היא יודעת אופנה כפי שאף אחת אחרת לא יודעת, שילוב בין סקסיות, נונשלנטיות, גיבוב הרמוני וחוסר מאמץ".
עם סגירת המותג ב-2019, לאטיאס היה נרטיב מעט אחר. בראיון ל-Xnet חודשיים לפני סגירת המותג, סיפרה על הקשיים. "מאוד קשה לי בפטיט דוריס. אני נלחמת על חיי", אמרה אז. "המותגים הגדולים והקטנים נמצאים בסכנה. מספיקה טעות אחת והבנק סוגר בפניך את הדלת. העסק מתפקד, המוצר טוב, ויש לנו לקוחות נאמנות, אבל מספיקה טעות אחת לא חכמה. בעולם הגדול טעות אחת לא מורידה אותך, אלא 20 טעויות. ללמידה יש מחיר, אבל תקרת הזכוכית בארץ נמוכה".
שיתוף הפעולה עם אטיאס, שנולד בשנת 2015, חשף את קדם לקהלים חדשים. ורזים. לאורך שני עשורים זוהה קדם כבית לנשים במידות גדולות, ואולי הדובר היחיד במשך תקופה ארוכה על בגדים למידות אלה. בתצוגות האופנה שלו אפשר היה לזהות מקילומטרים את לקוחותיו, "כת" במילותיו, מגיעות לבושות בבגדים רחבים, חולפות בדרמטיות על פני הקהל, בשילוב תכשיטי חרוזים גדולים ודומיננטיים. הרבה לפני כולם, הוא גם ליהק את סטלה עמר אליס לצילומיו, אבל עם התרחבות השיח החיובי בישראל כלפי מידות גדולות, גל מעצבות הפונה לקהל זה ודוגמניות פלאס סייז כמו שמחה גואטה ולורי שטרן – קדם לוקח צעד אחורה, מפנה מקום לדור החדש. מישהו אחר היה כבר מכתיר לעצמו כתרים.
"השיח החדש לא פוגש אותי כמעצב. אני מעריך את המהפכה הזאת, אבל זה כבר לא אייטם מבחינתי – זו מהות חיי", אומר קדם באגביות ולא נשמע מוטרד כשהוא נשאל מדוע קולו לא נשמע בשיח העכשווי. "תמיד התחברתי לנשים אמיתיות, לנשים גדולות. 'המהפכה' היתה החיים שלי שנים רבות ואני מוכר לנשים אמיתיות כל חיי. תמיד מכרתי לתיקי דיין, תמיד אהבתי את גילה אלמגור וזהרירה חריפאי ז"ל. אין אצלי מירי בוהדנה. כשמוטי רייף מדבר איתי על מודל היופי, אני מחייך. זה לא שכל החיים עשיתי כוסיות ועכשיו הפכתי את עורי לפלאס סייז".
נלחמת בתווית שהודבקה לך כמעצב למידות גדולות?
"לא פרגנו לי בהתחלה. לפני 30 שנה, אם מישהי רצתה בגד גדול ורחב היא היתה הולכת למעצבות כמו אתי אושרוב, לעונות. היום גם נשים רזות לובשות בגדי אוברסייז שהיו בעבר מיועדים לנשים מלאות. יש חופש לבחור. יפה או לא יפה, זה כבר לא המדד. אתה יכול לראות מישהי כמו דורין אטיאס בגלבייה ענקית, עם חזייה שחורה שמבצבצת מתחת, כפכפים של מארני ותיק של פועלים ממיקונוס, ואתה אומר: זאת סקסיות!"
זאת לא חוכמה לקחת אישה רזה כמו דורין אטיאס או אישה מלאה עם ביטחון עצמי כמו שמחה גואטה. אני עדיין שומע וקורא על הרבה נשים מלאות שנלחמות בתגובות שמנופוביות. הן אלו שנמצאות בחזית המאבק יום-יום.
"במשך שנים ארוכות מכרתי רק לנשים כאלה, נשים מדהימות, חזקות, לקוחה במשקל 120 קילו, שאתה שם עליה ז'קט גדול והיא יוצאת מחדר ההלבשה ומשחקת איתו. ואתה אומר לעצמך: זה ארבעה וחצי מטרים של בד, איך זה יצא סקסי? התשובה: הן הרגישו חופשיות. מי שרוצה, יודעת שהיא תמצא את זה אצלי. אין בארץ עוד ששון קדם, לטוב ולרע".
"מעצבים צעירים לא מעזים היום"
לבוש גלבייה כחולה ארוכה וז'קט אוברסייז אפור, קדם, המתגורר ביפו, נראה נינוח. השיחה איתו מפליגה לאורך ולרוחב, כמו מידות הבגדים בחנות, "שמתחילות ב-38 ומגיעות עד 210", מעמיקה לעולמות ההשראה המקיפים אותו שנים, מעצבים אהובים (יוז'י יממוטו והצמד ההולנדי ויקטור & רולף) והרצון לפסל בגדים משמיכת הפוך הביתית.
בשנים האחרונות הוא מלמד, ועד השנה גם שימש כמנטור למעצבים צעירים במסגרת חממת מפעל הפיס לאופנה. בסטודיו שלו הוא מטפח את דור העתיד, שני בניו, צוף, 30, וליעם, 21. "נהיינו קסטרו!" הוא צוחק, "אבל אני תמיד אבא". הגדול מנהל אותו, הצעיר אחראי על הרשתות החברתיות, זירה שקדם פחות מתחבר אליה כמעצב. "אני לא מצלם את הנעליים שלי בבוקר במעלית. זה נראה לי בלבול בין עיקר לתפל", הוא מושך בכתפיו.
עם ניסיון החיים שלו, לקדם יש לא מעט ביקורת על דור המעצבים החדש. "מעצבים צעירים לא מעזים היום. למעשה, אתה יכול להיכנס לבוטיק עם ערב רב של מעצבות וזה נראה כמו מעצבת אחת. זה כבר כמו מידות חיקוי – לא מידות יצירה, ויש פה בעיה גדולה. זה נהיה כמו אופנה מהירה, כולם רוצים מיד לשדר החוצה. כשאני רואה משהו מעבר – אני משתהה. לדוגמה, אצל הילה פיינברג, שאתה רואה אצלה חשיבה. זה לא עוד בגד מפרנץ' טרי עם שרוול רגלן. לבני הדור שלי לא היתה ברירה, כי לא היתה לנו גלובליזציה ואינפורמציה במרחק של קליק אחד. נדרשנו לחקור פנימה כדי להוציא את המיטב. היום מעצבים רוצים להיות טרנדיים, האנשים הנכונים של הרגע, אבל מה זה להיות אדם נכון?"
כשאתה יושב מול מעצבים צעירים עם חלומות, ואתה יודע כמה קשה לייצר בישראל אופנה וכמה זה מאבק סיזיפי, האם אתה כנה ואומר להם: אם אתם לא חייבים לעשות את זה, ותרו?
"אני מלמד אתם לכייל, מה זה אופנה, איך לחיות בתוך העולם הזה, איך ליצור משפחתיות בתוך קולקציה. אני לא מרמה אותם, אני עוזר להם למחוא כפיים לעצמם, כי הם באים אליי כבר עשויים, עם החלום. אני רק מלמד אותם איך להתאהב בעצמם תוך כדי תנועה. להיות מעצב אופנה זה לא להיות פקיד בדואר. אתה חייב לאהוב מאוד את מה שאתה עושה, כי ברגעי המשבר אתה חייב לזכור את ה'אחלה' הזה. זו נשמעת מילה פשוטה, אבל 'אחלה' זה חיבור לקרקע. אין וואו, אין מדהים, אבל אני עדיין זקוק שיגידו לי שאני אחלה וחתיך. כי אם אני לא חתיך באופנה – זה לא מספיק טוב".
