בפעם האחרונה בהחלט, תערוכת הבוגרים של מחלקות העיצוב והאמנות בבצלאל יוצגו מהיום (חמישי) בבניין האקדמיה הוותיק שבהר הצופים, לפני מעבר לקמפוס בצלאל החדש במגרש הרוסים במרכז ירושלים. החזרה של בצלאל למרכז העיר, יחד עם פתיחת הקמפוס החדש לאמנויות שכולל את ארבעת בתי הספר לאמנויות הבמה והקולנוע – בית הספר למשחק "ניסן נתיב", בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל, בית הספר לתיאטרון חזותי והמרכז למוזיקה מזרח תיכונית – צפויה להזרים דם חדש למרכז ירושלים. אין ספק כי ההחלטה הזו גם תפעל לתזוזת הלוחות הטקטוניים של בתי הספר לעיצוב ותקרין על אלה שבמרכז הארץ. בזכות הרכבת המהירה לעיר, סטודנטים ממרכז הארץ יוכלו ללמוד בירושלים אבל לא לגור בה, מחסום מנטלי שהשפיע על רבים בעבר.
למעבר הפיזי צפויות להיות גם השלכות על מבנה הלימודים עצמם. שלי סתת-קומבור, ראש המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, מספרת כי המעבר לקמפוס יאפשר דיאלוג פורה יותר בין המחלקות (גילוי נאות: הכותב מרצה במחלקה לתרבות חומרית וחזותית בבצלאל). "כבר היום יש דיאלוג בין סטודנטים מכל המחלקות וחלק מהקורסים פתוחים לכלל הסטודנטים", היא מסבירה, "אבל המעבר צפוי לחזק זאת. זוהי גם הדרישה של דור הסטודנטים הצעיר: דיאלוג מתמשך ורצון לידע נוסף". מחזור 2022 הוא החמישי של סתת-קומבור כראש מחלקה, והראשון שאותו קיבלה ולמד תחת סדר היום שהכתיבה מהשנה הראשונה: מציאת הקול האישי של כל סטודנט ועיסוק בסביבת הגוף, תוך הבעת רעיון דרך צורה, חומר וטכניקות מגוונות.
32 בוגרות ובוגרי המחלקה לצורפות ואופנה הציגו פרויקטים שעוסקים באישי. גם כשבחרו לחקור נושאים אקטואליים כמו אלימות נגד נשים, קורונה ומיניות א-בינארית, הם עשו זאת דרך פריזמה אישית. מהלך זה הופך את העבודות לאינטימיות ורגשיות. מצד שני, לא בכל המקרים הן מצליחות לספק אמירה רחבה יותר על התחום, ואז הן נשארות בסביבה הבטוחה והאישית של כל בוגר. הנחיה ועריכה אגרסיביות יותר היו ודאי מנפקות אמירות חדות יותר. כמו כן, על אף שהמגמה מציעה התמחויות באופנה, באביזרים, באובייקטים לבישים ובצורפות, רק בודדים ניצלו את האפשרויות המגוונות, כמו העבודה הקונספטואלית "נעשה אדם" של ספיר דהן, שהציגה פרויקט שהורכב משלל טכניקות – מאריגה, דרך סריגה ועד צורפות – ליצירת אמירה על הקיום האנושי.
13 צפייה בגלריה
הדפסה דיגיטלית וצבעים עזים. פרויקט הגמר "בובה אנושית" של מאיה קפלן
(צילום: שלו אריאל)
הפרויקט של מאיה קפלן בתנועה
(בימוי: אלה מוסרי, צילום: בוריס חיימוב, תום גן אור, תאורה: רן בן סימון)
מבין העבודות הרבות, אחת החדשניות בתפיסת הגוף היא "בובה אנושית" של מאיה קפלן, שתלויה בכניסה הראשית של בצלאל בקומה השביעית – הצהרת כוונות של המחלקה ושל מוסד הלימודים עצמו. קפלן יצרה שלוש בובות אנושיות המותאמות למופע פרפורמנס, לבושות בגדי גוף בהדפסה דיגיטלית, מסכות פנים, נעליים ומעין מחברים מחומרים רכים המאפשרים את תנועתיות הגוף. למרות שקפלן יצרה תלבושות למופע, עבודתה מפלרטטת עם עולם האופנה ועבודות של מעצבים כמו ריצ'רד קווין ודמנה ווסאליה מבלנסיאגה.
13 צפייה בגלריה
אובייקטים א-פונקציונליים מעור צמחי, נירוסטה וכסף. פרויקט הגמר "מטא-מיינד" של רות קלר
(צילום: הילה חן)
שלוש עבודות מעניינות נוספות שחורגות מצללית הגוף שייכות לבוגרות רות קלר, קלודט נסראללה ונוריאל גביש יאמין, שעיצבו, כל אחת בנפרד, המשכיות לגוף בחומר ובשפה שונה. בפרויקט האינטימי והפיוטי "מטא-מיינד" יצרה קלר אובייקטים א-פונקציונליים באמצעות עור צמחי, נירוסטה וכסף, אשר ממשיכים את קווי המתאר של הגוף. לעומת זאת, נסראללה וגביש יאמין יצרו אובייקטים לבישים ודוקרניים, אשר ספק מגינים על הגוף, ספק תוקפים את הסביבה.
13 צפייה בגלריה
תכשיטים שנועדו להגנה, אבל לא רק. פרויקט הגמר Ya Welak של קלודט נסראללה
(צילום: הילה חן)
הפרויקט של קלודט נסראללה בתנועה
(בימוי: אלה מוסרי, צילום: בוריס חיימוב, תום גן אור, תאורה: רן בן סימון)
בפרויקט האמיץ Ya Welak יצרה נסראללה שלושה תכשיטים עם טפרים חדים העשויים פליז, אשר נועדו להגן על נשים – אמירה אקטואלית בימים שבהם אלימות כלפי נשים, ודאי במגזר הערבי, הפכה לתופעה רווחת שאינה מטופלת ומדוברת מספיק. בשיחה איתה היא מספרת כי התכשיטים נועדו להגנה, אבל לא רק: "הם מייצרים משחק של שליטה, שבו האישה יכולה למשוך באמצעותם את הגבר ולשלוט בו", היא אומרת. יתרה מזאת, הפרויקט מרפרר לדימוי של "אישה חתול". כבר בשנת 1920 כתב הסופר האנגלי סאקס רוהמר כי לנשים וחתולים תכונות משותפות כמו רשעות וזדוניות, תוך שהוא מציב הקבלות בין השניים: ציפורניים ארוכות של נשים המדומות לאלה של חתולים; המילה "פוסי" ככינוי לנרתיק האישה; ותנועות נשיות וחושניות המוצגות לא אחת כתנועות חתוליות.
13 צפייה בגלריה
תחושה שבין שבריריות לאלימות. פרויקט הגמר Fibro-Glam של נוריאל גביש יאמין
(צילום: הילה חן)
גם העבודה Fibro-Glam של גביש אמין דוקרנית, אך נקודת המוצא אחרת. היא יצרה מעין אובייקטים הנלבשים על הגוף, מורכבים מטבליות ריקות של כדורים שאותם היא נוטלת לטיפול בתסמונת פיברומיאלגיה שממנה היא סובלת. התוצאה היא אובייקטים המייצרים תחושה שבין שבריריות לאלימות.
13 צפייה בגלריה
מערכות לבוש יפהפיות באריגה ידנית. פרויקט הגמר "נקודת מפגש" של מור גרושקו
(צילום: שלו אריאל)
הפרויקט של מור גרושקו בתנועה
(בימוי: אלה מוסרי, צילום: בוריס חיימוב, תום גן אור, תאורה: רן בן סימון)
על התפר שבין אופנה לעבודות יד פעלו מור גרושקו עם פרויקט האריגה "נקודת מפגש" וליאור בן עזרא עם הפרויקט "בין ייאוש לאושר". גרושקו יצרה אוסף מערכות לבוש יפהפיות שאותן ארגה בעצמה, כולל יצירת מכונת אריגה אישית וניידת שאותה ניתן להרכיב על הגב. במקרה של בן עזרא, הוצגו מערכות לבוש שמבקרות את פער המידות הלא אפשרי ברשתות האופנה, נושא מדובר ביותר בשנה החולפת. פריטי הלבוש השקטים שיצרה על קו המתח שבין דו-ממד לתלת-ממד, עברו טיפול בטכניקות של ייבוש בלונים וצביעה, והתוצאה היא אוסף פריטים לביש ומעניין.
13 צפייה בגלריה
מתח בין דו-ממד לתלת-ממד. פרויקט הגמר "בין ייאוש לאושר" של ליאור בן עזרא
(צילום: שלו אריאל)
התכתבות עם עולם האופנה כמעט לא נוכחת בעבודות המחלקה, כך שאי אפשר להשוות בינה לבין זו של שנקר ברמת גן. בשנים האחרונות פועלים במחלקה הירושלמית ליצור בידול מובהק, וכך גם עבודות הסטודנטים. בתוך כך, כדאי להקדיש מחשבה לאופן ההצגה של הבגדים כתערוכה ולא על דוגמנים הצועדים על מסלול. בגדים, אוונגרדיים וקונספטואליים ככל שיהיו, זקוקים לגוף, לנשימה, למרחב תמרון של הלובש, והבחירה להציג אותם כאובייקטים מוזיאליים לא תמיד עושה חסד עם העבודות.
שני פרויקטים "לבישים" בולטים הציגו טכניקות תפירה טובות ושפה מהודקת, גם אם הם לא חפים מהשפעות בולטות של מגמות עכשוויות. הפרויקט You're Not In My Style של הילה מדיוני הוא מסע תרפויטי עצמי של מי שמעולם לא הרגישה חלק מהחברה. מדיוני, שגדלה במושב מדרך עוז בעמק יזרעאל, מספרת שחוותה ניכור כמרוקאית בחברה האשכנזית סביבה. "היו קוראים לי פרחה", היא מודה. בתוך כך, היא יצרה קולקציה אופנתית מאוד, עם ייצוג של הדפס נמר (שמיוחס לא פעם בטעות למראה צעקני, זול והמוני) וטיפול בגורמטים מוזהבים וענקיים שאותם הרכיבה על כובעים או כשרשראות ענק התלויות על הגוף.
על פרויקט אופנה נוסף חתומה אוריה אטיאס חדד. מבין כולם, הפרויקט הזה צפוי להפוך ללהיט באינסטגרם ובטיקטוק, ובטח נראה אותו בקרוב על כוכבות פופ כמו אגם בוחבוט או נועה קירל. בפרויקט "נוסטלגיה קצת אחרת" היא יצרה בגדים בעלי אופי תחפושתי (מגמה שבולטת, למשל, בעיצוביו של ג'רמי סקוט למוסקינו) העשויים "רדי-מייד" כמו בובות ילדים צבעוניות שהפכו למעיל בעל נפח או מצעים עם פוקימונים שנוצרו מחדש כמערכת לבוש של מכנסיים קצרים וז'קט תואם. המתח בין הילדותיות של ההדפסים לסיפור הרגשי של אטיאס חדד כבת להורים גרושים שעליהם היא מדברת בדף הפרויקט אומנם פחות בולט בעבודה, אך היא בהחלט מעלה חיוך בפניו של הצופה. ובימים כאלה של חוסר ודאות וסדר עולמי חדש, אסור להמעיט בכך.
13 צפייה בגלריה
צפוי להפוך ללהיט באינסטגרם ובטיקטוק. פרויקט הגמר של אוריה אטיאס חדד
(צילום: שלו אריאל)
