לפני כשנה וחצי ניגש דודי כהן, אז סטודנט בשנה ג' במחלקה לאופנה בשנקר, לתחרות המעצבים הצעירים FRANKfurtstylaward הנערכת מדי שנה בגרמניה, שבה השתתפו כ-160 מעצבים מ-30 מדינות. כהן קטף את הפרס הראשון בזכות הפרויקט "ערס על ג'אווה" (Ars Over Java), שיצר בסוף שנה ב'. זהו אחד הפרויקטים הפוליטיים והביקורתיים שיצאו בשנים האחרונות מהמחלקה ברמת גן, העוסק בסוגיות נפיצות בחברה הישראלית: מעמד, זהות, מאצ'ואיזם, פוליטיקה וניסוח על גבול הניכוס המחודש (ריקליימינג) של המילה "ערס" – שלוש האותיות הטעונות, המשמשות בזירה המקומית כשם קוד לכיסאות כתר פלסטיק המתעופפים באוויר, למרות ששפת התכנות ג'אווה מאיימת על רובנו הרבה יותר.
דודי כהן בן ה-33, המתראיין בביתו היפואי על ספת טורקיז מעוצבת מתחת לציור פרחים המתכתב עם קיטש מודע לעצמו – הוא בעצם דוד כהן, הילד שמעולם לא עזב את שכונת עמידר בבת ים. תסתכלו עליו – והגזענות תקפוץ לכם מול הפנים. "אם תיקח את הפרטים היבשים עליי: שם, מוצא ומקום מגורים, ותבקש מאנשים לנחש מה הבן אדם עושה, הם יסמנו אותי אחרת ממי שאני", הוא אומר באלגנטיות, "אני יוצא דופן גם במשפחה שלי, שאני מאוד אוהב ומחובר אליה. אבל כן, רוב הדודים שלי מוסכניקים ואוהדי בית"ר ירושלים, וגם אני הייתי כזה בעבר – מבחוץ היו מצביעים עליי וקוראים לי ערס".
9 צפייה בגלריה
"אני זוכר הורים של חברים שואלים אותי אם אני אשכנזי בגלל הצורה שבה אני מדבר". דודי כהן
(צילום: יובל חן)
כשהוא כבר בתחילת שנות ה-30 לחייו, ובזמן העבודה על הפרויקט, חזר כהן לפגוש את הילד בן ה-10 שהיה. הוא מצא קלסר משנת 1998 עם תמונות של כדורגלני בית"ר ירושלים שהעריץ, ואלבומי מדבקות של "סופר גול", כולל שיר הערצה שכתב לקבוצה שהוא סולד מדרכה היום, עם מילים לפי לחן של השיר "דיווה" שזכה באותה שנה באירוויזיון. "זה מסביר את כל התנגשויות הזהות שלי", הוא צוחק, "ילד מבת ים שמעריץ את בית"ר ואוהב את האירוויזיון, עוד לפני שבכלל גילה שהוא הומו".
"אני אוהב לשחק עם סטיגמות"
"ערס על ג'אווה" הוא שילוב בין העולמות האסתטיים, הטכנולוגיים והאמנותיים של כהן – נער מחונן שגדל בבית עם חרדה כלכלית מתמשכת, שבגיל 16 כבר פנה ללימודי תואר ראשון לאחר שסיים את הבגרויות, גויס לפרויקט המצטיינים "חבצלות" של חיל מודיעין, והשלים תואר ראשון בהיסטוריה של המזרח התיכון וכלכלה מאוניברסיטת חיפה ותואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת תל אביב. בגיל 29, לאחר שהשתלב ביחידה 8200 ועבד בשני סטארט-אפים, פנה ללימודי אופנה בשנקר. בהחלט לא בחירה מובנת מאליה לזנוח את המשכורות הגבוהות והתנאים המפנקים שבהיי-טק לטובת ענף בקריסה.
הפרויקט "שכונה"
(עידן ברזאני, שחר דקל, יאסיק מוראבצ'יק, אלעד מלכה, ליאב בן טולילה, רוני שלב)
המורכבות האישיותית באה לידי ביטוי גם בפרויקטים שיצר לאורך ארבע שנות לימודיו, העוסקים בשילוש הנפיץ של מעמד, מזרחיות וגבריות: מהפרויקט "קו 142" (שנוצר עם שיר דני) על שם האוטובוס היוצא מבת ים לכיוון מרכז עתידים בצפון תל אביב ועוסק בשאלות של קולוניאליזם; דרך פרויקט הנעליים הפוליטי Our wild West Bank המבקר את הכיבוש המתמשך בשטחים, "המערב הפרוע" של ישראל; ועד לפרויקט הגמר שלו בשנקר, שהוקרן בחודש שעבר במהלך תצוגת הבוגרים וחקר את המונח "שכונה" – מהשכונה שבה גדל ועד הביטוי הישראלי "לעשות שכונה" - והציג בגדים וירטואליים, לראשונה במחלקה.
יותר מכולם, "ערס על ג'אווה" מציג ביקורת חברתית ופוליטית. בוקס בבטן האומה. שם הפרויקט מתכתב עם עמוד הפייסבוק הסאטירי-גזעני "ערס על קנבס", המציג דימויים של גברים הנתפסים כ"ערסים" – כמו גבר מזרחי המנפנף מעל מנגל עם כובע מצחייה לבן – על גבי יצירות אמנות. "בחרתי לעסוק בנושא כי אני אוהב לשחק עם סטיגמות, לשים אותן בפרצוף של אנשים ולגרום להם לשאול שאלות", מסביר כהן, "ו'ערס על ג'אווה' הוא פרויקט פוליטי שמעצבן את כולם: את הביביסטים ואוהדי בית"ר ירושלים ואת האליטות שמצקצקות מהצד".
("ערס על ג'אווה")
על אף הפרשנות הכמעט מילולית משלב הרעיון לביצוע, הפרויקט מציג עוצמה ויזואלית ברורה. כהן יצר כובע מצחייה שחור משובץ פקקי נעליים עם סמל בית"ר ירושלים שעליו כתוב error 404 - תוצאת חיפוש ברשת המציינת שגיאה בכתובת; לצד אוברול מנומר ירוק עם מעין שרשרת גורמט חתוכה בלייזר התלויה על החזה. כשמתקרבים אל ההדפס, מגלים כי הוא מורכב משפת קוד של המילים Vote BIBI שחוזרת ומופיעה כמו מנטרה.
"יש פה ביקורת על בית"ר ירושלים, קבוצה שאהבתי כילד והיום אני לא יכול להזדהות איתה יותר, גם כהומו וגם כאדם שדעותיו הפוליטיות אינן ימין קיצוני", הוא אומר, "וביקורת דואלית, מעין לולאה אינסופית בשפת ג'אווה על הצבעה לביבי. בבחירות הראשונות בגיל 18 הצבעתי לליכוד בראשות בנימין נתניהו, אבל שברתי את הלולאה, את החשיבה האוטומטית שאנשים ב'שכונה' מצביעים באופן אוטומטי בלי לחשוב כשהם הולכים לקלפי. סבא וסבתא שלי הצביעו כל החיים למפא"י, וההורים שלי מצביעי ליכוד. האמירה פה היא נגד השמאל שיושב ברמת אביב ומצקצק נגדם. קל להיות שמאלן ממקום של עושר ושפע. הצבעה לליכוד היא לא בהכרח הצבעה לאידיאולוגיה של הליכוד – אלא הצבעת נגד. אנשים שרוצים לשנות את הדעה של אחרים צריכים לחלוק את הידע והעושר עם מי שנמצאים בפריפריה, שמשרתת את הליכוד ואת ש"ס וגם את האליטות מהצד השני".
גם אתה אליטה: בעל סטארט-אפ, למדת ושרתת בתוכניות למצטיינים ומחזיק בשלושה תארים אקדמיים.
"אני לא חושב שאני אליטה", הוא משתתק. "אפשר לומר שהשלמתי ניוד חברתי, אבל קשה לי לקרוא לעצמי אליטה".
בשכונה קוראים לזה "משתכנז".
"קראו לי ככה כבר כילד. הייתי ילד אמביציוזי שחי במין חרדה קיומית לצאת מהשכונה, מדירת שני החדרים שגדלתי בה, מחדר השינה שאני ואחותי חלקנו".
ואיך הסביבה התייחסה לזה?
"אני זוכר הורים של חברים שואלים אותי אם אני אשכנזי בגלל הצורה שבה אני מדבר. גם ב-8200 נשאלתי על ידי קצינה צעירה מה אני: מזרחי? אשכנזי? עניתי שזה קצת מתעתע, כי את רואה בחור שחום מבוית שמדבר כמוך – אבל אני מזרחי. האם אני אליטה? לא. אליטה מנותקת מהעם ואני מאוד מחובר למקום. אני לא מעל אף אחד".
9 צפייה בגלריה
"הלכתי ללימודי אופנה ולא לאמנות, כי חשוב לי שאנשים ילבשו את הבגדים שלי". "ערס על ג'אווה"
(צילום: יונה קפלן)
בכל הפרויקטים שלך יש איזשהו רצון להעביר מסר, רעיון. האם זה מה שמניע אותך, או צורך ליצור בגדים יפים ומחמיאים שאנשים ירצו ללבוש?
"הלכתי ללימודי אופנה ולא לאמנות, כי חשוב לי שאנשים ילבשו את הבגדים שלי. יותר מגניב אותי שבחור מבת ים ילבש בגד שלי מאשר שציור שלי יהיה תלוי על קיר בבית של עשירים. זה לא החלטה שקיבלתי, 'יאללה, נטפל בערסים, בפלסטינים'. איכשהו הנושאים האלה נכנסים לעבודה מתוך החיים שלי: כשעיצבתי את 'ערס על ג'אווה' היינו בתחילת מחזור אינסופי של מערכות בחירות; 'קו 142' נולד מנסיעה יומיומית בקו הזה; והעניין הפלסטיני בוער בי כמישהו שחי כאן. הנושא הזה התפוצץ במבצע שומר החומות, ואני מודה שהיה לי מפחיד להסתובב ביפו שאני גר בה. וזה בגלל קיצוניים מכל הכיוונים".
אז אל תגור ביפו. זה אולי נתפס בחוגים מסוימים כאקזוטי ורב-תרבותי לכאורה, אבל דווקא בשביל אדם שמחזיק בדעות שמאל, זה גם חלק מתהליך ג'נטריפיקציה של ייהוד יפו.
"לא באתי ליפו במטרה לייהד אותה", הוא זע באי נוחות. "הבעיה היא לא אנשים כמוני שגרים ביפו, אלא ערבים שמנסים לצאת מיפו ולגור בכל מקום אחר בארץ ולא מקבלים אותם. החברים הערבים שלי גרים בתל אביב – אני ביפו. המאזן הדמוגרפי נשמר".
"קשה לעשות פרויקט גמר בלי בגדים"
בסוף אוגוסט יעלה כהן על במת ערב התרבות והאמנות "פצ'ה קוצ'ה" בהיכל התרבות בתל אביב ויספר על עשייתו וחייו ב-6:40 דקות. מאז סיים את לימודיו במחלקה לאופנה בשנקר בחודש שעבר, הוא שוקד על שני פרויקטים במקביל. הראשון, עיצוב בגדים וירטואליים, כלומר, בגדים שהם בעצם פיקסלים ממוחשבים – מהטרנדים הגדולים ביותר כיום. השני, פיתוח סטארט-אפ האופנה החדש seam.ai - פלטפורמה למעצבים שמבקשים לייצר בכמויות קטנות, שזכתה לאחרונה בתמיכה כספית לפיתוח של המועצה להשכלה גבוהה.
לדברי כהן, האלגוריתם שמאחורי הפלטפורמה של seam.ai יודע לזהות דמיון בין עיצובים, מה שיאפשר לאחד פריטים ולשלוח לייצור במפעל כקבוצת רכישה. "כמעצב צעיר, זיהיתי את המצוקה הזאת שמעצבים צעירים נתקלים בה", הוא מסביר. "מצאתי שיש הרבה תהליכי ייצור שאפשר לעשות כקבוצה. כשזארה מייצרת חולצת טי, היא מייצרת דגם גנרי שהיא משנה בכל עונה לפי צרכים ומגמות: הדפס טרנדי, עם או בלי כיס וכאלה. האלגוריתם יודע לומר מה רמת הגמישות של המעצב, של המפעל, לחבר בין כולם ולשלוח את זה למפעל המתאים. חשוב לנו שאלו יהיו מפעלים בסחר הוגן".
9 צפייה בגלריה
"אני יוצא דופן גם במשפחה שלי, שאני מאוד אוהב ומחובר אליה". דודי כהן בביתו
(צילום: יובל חן)
במקביל, הוא שוקד על אוסף פריטים וירטואלי, מגמה שהתפתחה בשנים האחרונות ומגיעה מעולמות הגיימינג והרשתות החברתיות. המחירים לא זולים יותר משל חולצה פיזית שניתן לרכוש ברשת אופנה או אצל מעצב, והבגדים נמכרים בעשרות דולרים ליחידה. "צרכני הקצה של המגמה נמצאים בטיקטוק ובאינסטגרם, וכאלה שמגיעים מעולמות הגיימינג. גם לי היה קשה לעשות פרויקט גמר בלי בגדים. אבל זאת מגמה מעניינת, יש בה אלמנט של קיימות והיא יכולה להגשים לאנשים רצונות שבגדים רגילים לא יגשימו להם", הוא אומר לסיכום. "להגיד לך שהבגדים הווירטואליים יחליפו את הבגדים הפיזיים? לא. אבל אם זה מגשים לאנשים פנטזיות, למה לא?"
