פנטזיות נעורים של מתבגרים הומואים מתנקזות לא אחת לפתחם של מגזינים וקטלוגים של חברות אופנה. דוגמנים שהיו פופולריים בשנות ה-80 וה-90 כמו מרקוס שנקנברג, טייסון בנקפורד וטוני וורד, היו נערי הפוסטר האולטימטיביים על הקירות ובחלומות של צעירים רבים. בישראל של שנות ה-90, היו אלה דוגמנים כמו ליאור מילר, אלון ריינהורן, בועז באומל (שמת בתאונת דרכים ב-1994) ואחרים, שהפכו לסמל מין גם בקרב נשים וכיכבו על שערי מגזינים למבוגרים ולנוער. מתברר שאותם נערים לא היו לבד. All Man: The International Male Story הוא סרט תיעודי חדש שחוזר אל אחד מקטלוגי האופנה הפופולריים שהיו בארצות הברית בין השנים 2007-1974. הסרט מתמקד בנרטיב של הקטלוג האמריקני – אבל מספר סיפור אוניברסלי על התפתחות מודל היופי הגברי, השינויים החברתיים והפוליטיים בקהילה הלהט"בית בארצות הברית, והאבולוציה של בגדי גברים לאורך שלושה עשורים.
הסרט – שילוב בין אופנה, היסטוריה ודוגמנים יפים בבגדים על גבול הפארודיה – יוקרן בפסטיבל הבינלאומי לקולנוע הגאה TLVFest בסינמטק תל אביב ביום ראשון הקרוב (שתי הקרנות נוספות צפויות ביום שישי הבא). "הרעיון הראשוני היה לביים סרט קצר ומשעשע על מה זה להיות גבר הומו לאורך כמה עשורים", מספר בריאיון ל-Ynet הבמאי ג'סי פינלי ריד, שחתום על הסרט יחד עם הבמאי בריאן דרלינג. "באותו זמן קיבלתי במתנה שני קטלוגים של 'אינטרנשיונל מייל' והחזקתי אותם קרוב לליבי, כי לא ראיתי אותם זמן רב. בריאן התלהב מהקטלוג והנושא התגלגל. נפגשנו עם ג'ין בורקארד (שהקים את המגזין ומת בתום הצילומים, א"י) והצוות המקורי מאחורי הקטלוג. הבנו שיש כאן סיפור גדול יותר על תשוקות של גברים הומואים, והחלטנו לעשות סרט על האנשים מאחורי הקטלוג והסיפור שלהם".
את הקטלוג הכיר פינלי ריד מילדות. בגיל 11, הוא נזכר, כבר דפדף בו בסתר בחדרו. כשהוא נשאל כיצד גילה אותו, הוא עונה שהוא פשוט הגיע, ככל הנראה מעשה קונדס של חברים מהשכונה שעשו לו מינוי. "זה פשוט הגיע לבית שלי, כמו שהרבה גברים אומרים", הוא צוחק. "בתוך העמודים האלה נחשפתי לעולם חדש. אני מנסה להיזכר אם אוננתי על הדימויים האלה, אני כן יודע שמאוד נפעמתי מהדימויים, פנטזתי עליהם".
7 צפייה בגלריה
"הבנו שיש כאן סיפור גדול יותר על תשוקות של גברים הומואים". הבמאי ג'סי פינלי ריד
(באדיבות הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה)
ומה ההורים שלך אמרו?
"ההורים שלו מאוד ליברלים", צוחק דרלינג.
פינלי ריד: "הם מההורים שמעולם לא הענישו אותנו. תמיד שאלו אותנו: 'מה העונש שאתם ראויים לו?' זה מזכיר לי סיפור מצחיק שלא קשור לנושא: פעם שכנעתי את אבא שלי לשכור בספריית וידיאו את הסרט 'סקי סקול', ומתברר שהיה בו הרבה עירום. ואז במקרה אבא שלי הופיע בדיוק בקטע מביך כשאישה יצאה מהג'קוזי כמעט עירומה. הוא שאל: 'ג'סי, על מה הסרט הזה?' הסיפור הזה מתחבר עבורי לתקופה שבה יצא הקטלוג. בזמנו לא יכולת להקליד בגוגל 'אישה יוצאת מאמבטיה חמה'. היום אנחנו חיים בעידן לא-אנלוגי ומוקפים כל היום בדימויים, אבל אז הדימויים היו מאוד מוגבלים והיית צריך לחפש אותם, בטח מי שגדל כמוני בפרברים. היה קשה יותר למצוא דימויים מיוחדים, קווירים, ווטאבר".
"האופנה הכניסה לקונטקסט שינויים בחברה ובתרבות"
International Male היה קטלוג אופנה של בגדי גברים, אשר נשלח למנויים שיכלו לרכוש מתוכו בגדים. החברה ייצרה את הבגדים, ליהקה את הדוגמנים, צילמה אותם והקדימה את זמנה גם במונחים של שנות ה-80, תור הזהב של הקטלוג. 75 אחוז מהמנויים היו נשים שרכשו בגדים לבני הזוג שלהן, היתר היו גברים. "אני לא חושב שאלו מספרים מדויקים כפי שאפשר להשיג היום", אומר דרלינג. "קיבלנו את המידע מעובדים לשעבר בקטלוג, שהתבססו בעיקר על שמות, מקום מגורים ומה נרכש דרך הקטלוג. המודעות לאופנה אצל גברים סטרייטים והרצון להיראות יותר סקסיים, הפכו לפופולריים בשנות ה-80 עם התפתחות מכוני הכושר ושחקנים כמו ג'ון טרבולטה בסרט 'שיגעון המוזיקה'. כמה מהגברים האלה היו הומואים? סטרייטים? לא היה לנו את המידע הזה".
7 צפייה בגלריה
מייסד International Male ג'ין בורקארד עם גלוריה טומיטה שעבדה לצידו
(צילום: Megan Toenyes)
בורקארד, שהקים את הקטלוג, היה חייל לשעבר שיצא לטיול באירופה וגילה את האופנה האירופאית ואת המיניות שלו. ברנש עם חוש עסקי ממולח. בחנות למוצרים רפואיים, לדוגמה, הוא ראה תחתונים שאותם הביא לארצות הברית וייצר בסגנון מעט שונה. כך נולדו ה-Jock Sock (תחתונים עם חלק קדמי ורצועה אחורית בלבד), שהפכו לסנסציה. הם החלו להימכר דרך מגזינים ובורקארד הבין את הפוטנציאל השיווקי. הוא איגד סביבו צוות נאיבי וחסר ניסיון, ויחד יצרו את הקטלוג.
תחילה ליהקו לא-דוגמנים, צילמו אותם בבגדים אופנתיים שייצרו לפי טרנדים של התקופה, תוך שהם משווקים ארכיטיפים גבריים על גבול פנטזיה אקזוטית: הגבר המעומלן, הספורטיבי, הצבאי, האלגנטי וכדומה. בשנות ה-80, לדוגמה, הציגו בקטלוג צבעי פסטל רכים על חליפות מכנסיים, כאלה שמאוחר יותר העניקו השראה לדמויות של שחקנים כמו דון ג'ונסון בסדרה Miami Vice; והצפה של בגדים צבאיים מכל העולם שסייעו להפוך את הקמופלאז' לטרנד בינלאומי.
למרות שהיה מגזין אמריקני במהותו, הוא החזיק בשם International Male מתוך רצון לפנות לקהל בינלאומי. "ג'ין הציג ארכיטיפים של גבריות שהיו מאוד חזקים עבור גברים בכל העולם, ולא בהכרח רק לגברים הומואים", מסביר פינלי ריד. "כשהתחלנו לעבוד על הסרט, לבריאן היה רעיון ליצור ציר זמן שהקביל בין מה שהופיע בקטלוג למה שקרה באותן שנים בקהילה הלהט"בית, במוזיקת פופ, בטלוויזיה וכדומה. זה היה רעיון מצוין, כי התחלנו לראות כיצד אופנה וייצוג גברי השתנו ביחס לשינויים תרבותיים. כלומר, כיצד האופנה הכניסה לקונטקסט שינויים בחברה ובתרבות. וזה אחד הדברים שאני גאה בהם בסרט: הוא אינו רק מכתב אהבה לקטלוג, אלא מסמך חברתי של הקהילה הלהט"בית".
אתם מרגישים שהאופנה באותה תקופה סיפרה את הסיפור של הקהילה ההומואית? למשל, השרירים ובגדי הספורט של שנות ה-80 או האקסטרווגנזה וההדפסים הצבעוניים בעיצובים של ורסאצ'ה וכריסטיאן לקרואה בשנות ה-90?
דרלינג: "אם אתה חוזר לבדוק מה גברים אמריקנים לבשו בניו יורק ובסן פרנסיסקו בשנות ה-70, אתה רואה שהבגדים היו תמיד יותר צמודים וקצרים. הייתי אומר שזה קרה כי גברים הומואים ונשים רצו שגברים, באופן כללי, ייראו סקסיים יותר. אתה רואה את הטרנדים האלה גם באופנה בשנות ה-70 וה-80. אני לא אומר שהקטלוג המציא את האופנה הזאת – הם אימצו את הטרנדים והפכו אותם למעט יותר נגישים. מה שכן, הקטלוג התכתב עם התרבות ההומואית ומהלכים חברתיים בקהילת הלהט"ב: הרצון לחופש בשנות ה-70, הכוח הפוליטי של הומואים בעקבות המאבק באיידס בשנות ה-80 וההתמסדות שהגיעה בשנות ה-90".
פינלי ריד: "ג'ין רצה להפוך את האופנה לדמוקרטית יותר עבור גברים אמריקנים במערב התיכון ובמרכז ארצות הברית. במשך שנים התשוקה של גברים להתלבש הוחבאה, והקטלוג הזה נתן להם רשות להתלבש מעט אחרת. אנחנו חיים היום בעולם שונה יותר, ועדיין יש סביבנו שאלות על מהי גבריות, מהו גבר".
7 צפייה בגלריה
"במשך שנים התשוקה של גברים להתלבש הוחבאה". הבמאי בריאן דרלינג
(באדיבות הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה)
"חלק מהדוגמנים היו מודאגים מכך שהם נתפסו כגיי אייקון"
לא רק אופנה הופיעה בין עמודי הקטלוג, אלא גם פטישיזציה של הגוף הגברי. דוגמנים רבים צולמו בבגדים צמודים וחושפניים לטובת המבט הגברי או הנשי, חושפים טורסו חטוב עם שרירי בטן מעוררי קנאה. בסרט מרואיינים דוגמנים רבים, רובם סטרייטים, שמדברים על התהילה שלה זכו בעקבות הצילומים שעליהם היו חתומים מיטב צלמי האופנה של התקופה. עם זאת, שווה להתעכב על עניין הגזע בארצות הברית. נושאי הרבגוניות וההכלה המדוברים בשנים האחרונות, לרבות שילוב של דוגמניות שחורות, לא היו קיימים אז. למגזין אומנם צולמו גם דוגמנים שחורים, אך אלו היו מעטים. הפנטזיה נותרה של גבר לבן ושרירי עם שיער כהה ועיניים כחולות.
דרלינג מספר כי בתחילת הדרך עשו בקטלוג "ליהוק רחוב" של דוגמנים, אך בשנות ה-80 וה-90 עולם האופנה הפך להיות מאורגן יותר עם סוכנויות דוגמנות. "מחלקת השיווק ידעה איזה דוגמן מוכר יותר ואיזה דוגמן פחות. כשאתה מצלם את הפריטים על דוגמן שחור המכירות גבוהות, וכשאתה מצלם פריט זהה על דוגמן לבן – המכירות עפות לשמיים. מה זה אומר על החברה שבה אנחנו חיים או על הקטלוג עצמו? הקטלוג שיקף בעצם את החברה והתרבות שבה אנחנו חיים", הוא אומר בדיפלומטיות.
עד כמה נושא MeToo עלה בראיונות עם דוגמנים? בשנים האחרונות אנו חשופים ליותר ויותר סיפורים של דוגמנים רבים. במקרה של הקטלוג, רובם היו סטרייטים שעבדו בסביבה הומואית. האם הם חוו הטרדה?
פינלי ריד: "היו שאלות אם הוטרדת על ידי גברים הומואים, ומן הסתם החוקים לגבי מה מקובל במקומות עבודה ומה לא, היו מאוד שונים באותה תקופה. לא היו הצעות מיניות לדוגמנים. מה שכן, חלק מהם היו מודאגים מכך שהם נתפסו כגיי אייקון".
הדוגמן הנודע טוני וורד, שהופיע בקטלוג, הפך לגיי אייקון לא רק בגלל הצילומים שלו שם, אלא גם בזכות הסרט ההומואי של ברוס לה ברוס Hustler White בכיכובו והזוגיות עם מדונה. הוא כיכב גם בווידיאו קליפ שלה לשיר Justify my love.
"טוני וורד שיחק עם מיניות וגבולות. גם מדונה. אני לא יודע אם טוני מגדיר את עצמו כסטרייט – הוא תמיד היה פתוח מינית ושבר גבולות (בפעם האחרונה שבדקנו, הוא היה נשוי לאישה ואב לשלושה ילדים, שתי בנות ובן ששמו תורה, א"י). הוא עשה גם צילומים לצלמים רבים שהאדירו את הגוף שלו. לגברים הומואים רבים יש ייצוג בעולם האופנה, ואני חושב שטוני מאוד רצה להיות חלק מזה. חלק מהדוגמנים האחרים הרגישו אולי פחות בנוח".
הקטלוג נסגר לפני 15 שנה. אתה מאמין שקטלוג כזה יהיה רלוונטי בעידן של רשתות חברתיות?
"אני חושב שהפקטור הנוסטלגי היה מסייע לו להפוך בקלות לוויראלי. מה שהיה מאוד מיוחד בקטלוג זה הזמן שבו הוא נוצר והגבולות שהוא מוסס. הוא היה משמעותי עבור גברים רבים. עם זאת, בניגוד למודל היופי האחיד שהוא הציג – היום יש ייצוג רחב יותר למבני גוף שונים: גוף שרירי מצד אחד, גוף טרנסג'נדרי ונון-בינארי מצד שני. בארצות הברית יש עוד הרבה עבודה לעשות בתחום הזה, כי עשינו ארוטיזציה למבנה הגוף השרירי ועם זאת אנחנו מצביעים על הדימוי הזה כרעיל, רע, מדכא. אני חושב שזה חלק גדול מהשיח היום וזה מאוד חשוב. להצביע על משהו כרעיל לא יפתור שום דבר".
