ספרות ילדים היא סוגה המאפשרת לילדים ולמבוגרים כאחד לצלול בין העמודים ולפגוש את עצמם מחדש. לצד ספרים בעלי שפה ילדית ועלילה נאיבית, יש לא מעט ספרים המפרקים סוגיות מורכבות מחיי היומיום (מלחמה, הורות גאה, חרם, אלימות במשפחה) עבור הקוראים הצעירים. נושא ספרות הילדים נבחר לעמוד השנה במרכז הקורס "סופרהירו" במחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, מה שמעלה כמה שאלות מסקרנות: כיצד מתרגמים טקסט לאובייקט, איך מעצבים בוגרים פונים לבחון ספרות ילדים, והאם הבחירות הספרותיות מרפררות לתהליכים אישיים שעוברים המעצבים?
מטרת הקורס, בהנחיית המעצבים ומרצי המחלקה שירלי בר-אמוץ ודורון אשכנזי, היא פיתוח דיאלוג בין יוצרים ודיסציפלינות, אשר הובילו את הסטודנטים לצאת מתוך הטקסט הספרותי אל אובייקטים שהציפו שאלות על זהות, מקומיות והתבגרות, לצד נושאים אקטואליים, כמו מלחמת ישראל-חמאס. במסגרת הקורס נפגשו הסטודנטים והסטודנטיות עם הסופרת נטעלי גבירץ, עורכת עיתון הילדים "אדם צעיר", ועם מייסדות עמותת "מקומות שמורים" אור אלתרמן ברנע ושרון גבריאלוב.
"אתה בעזה ומבין שכולנו פה בעצם ילדים"
יש דרכים רבות להתחבר לספרי קריאה: הדימוי על הכריכה, המוניטין של הסופר, פתלתלות העלילה, ביקורת טובה. ישי לייסנר, סטודנט שנה ג' בן 26 מירושלים, נמשך לספר "קליפורד הכלב האדום" מאת נורמן ברידוול (שעובד לסרט ב-2021), בגלל גירוד ברגליים. בעוד קליפורד אינו יכול להפסיק לגרד בגבו, ואף משפשף את גבו בעץ תפוחים עד שהם נופלים – לייסנר לא הפסיק לגרד את הפטריות שהתפתחו בכפות רגליו בזמן ששירת במילואים בעזה. לא מסוג החומרים שהייתם מצפים לפגוש.
שני האובייקטים שיצר במסגרת הקורס, מרחיבים את השיח העיצובי. אלו אינם תכשיטים או אביזרי אופנה, אלא אובייקט המנהל מערכת יחסים עם הגוף. במסגרת שלושה חודשי מילואים, מתוכם חודשיים בעזה, אסף לייסנר תרמילי תחמושת, שאותם התיך, תרתי משמע, ליצירה חדשה המתכתבת עם כפות רגליו החשופות קרוב לאדמה: אובייקט פאלי שנוצר מקליעי מאג שחוברו זה לזה ומטפסים מבין האצבעות; ואובייקט שטוח עשוי מחוליות נגב (נשק אוטומטי), שנראה כסוליה גדולת ממדים.
10 צפייה בגלריה
אובייקט שטוח עשוי מחוליות נשק אוטומטי, שנראה כסוליה גדולת ממדים. עיצוב של ישי לייסנר
(צילום: רוני כנעני)
"החזרה מהמלחמה לשגרה הייתה נחוצה לי", מספר לייסנר בשיחה עם ynet. "התוצרים הם עיבוד של חוויה מאוד לא רגילה, כזו שבחיים לא חשבתי שאהיה בה. כל אובייקט הוא סיפור בפני עצמו. בעבודה הזאת, ניסיתי לבדוק את הקשר האישי שלי לחומר, את היחס בין הסובייקטיבי לאובייקטיבי. טביעת הרגל של האובייקט נשארת מאחור, משאירה חותם, והיא גם מעלה שאלות על התערבות בחומר וכמה אני, כמעצב, נותן לו מקום ביצירה. החומר הגיע מעובד, והרגשתי שהוא זה שמנווט אותי מה לעשות".
ספרי ילדים הם לרוב מרחב בטוח, בעוד מלחמה היא ההפך הגמור. כיצד התמודד לייסנר עם המתח הזה? "זו שאלה שעסקתי בה באופן רחב יותר בזמן המלחמה. אתה בעזה ומבין שכולנו פה בעצם ילדים", הוא מוסיף. "לידי היה לוחם-על, שכשאתה מוריד ממנו את שכבת הלוחם אתה מגלה צעיר מאוד חמוד. הנושא מעסיק אותי מאוד, אבל הוא לא בא לידי ביטוי בעבודה הספציפית הזו".
עוד בתוצרי הקורס: איה גדעון עיצבה סיכות עשויות עץ זית בדמותו של פינוקיו שכתב קרלו קולודי, תוך התייחסות לתהליך ההתבגרות של פינוקיו כבובת עץ החולם להיות ילד אמיתי; דורין נחום בחרה בספר "מכתבים מפליקס" של אנט לנגן, ויצרה מערכת לבוש יפה בהשראת דמותו של הגיבור; וילתא ציון יצרה שלוש מערכות לבוש בהשראת השיר I’m Not Afraid Of The Dark של המשורר קן נסביט, על ילד הפוחד מהחושך.
"תחושה שאין לי מקום שהוא הבית שלי"
על עבודה מסקרנת נוספת חתומה שהם ואקנין, סטודנטית שנה ד' במחלקה. את המהלך העיצובי בקורס החלה עם ספר הילדים האייקוני "הבית של יעל" של מרים רות, אך לבסוף בחרה בשיר "ארץ ישראל שלי" של דתיה בן דור, שעוסק גם הוא בנושא "בית". "כל חיי חיפשתי שייכות, בית", אומרת ואקנין, בת 25 מאשדוד. "חזרתי בשאלה ובזמן הלימודים עברתי מאשדוד לירושלים, ולאחרונה חזרתי לעיר הולדתי. אני בתחושה שאין לי מקום שהוא סלע יציב, שהוא הבית שלי".
ואקנין מעידה על עצמה כמי שמעצבת בצורה אינטואיטיבית, ומילות השיר הובילו אותה אל סיפורם של החלוצים שהגיעו לישראל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. את המחקר שעשתה תרגמה לאוברול אופנתי שטבלה בצביעה ידנית בגוון ירוק, שמרפרר לבגדי עבודה ומכנסי "שרווארס" (אותם מכנסונים קצרים, שזכו לשם משיבוש של המילה הערבית שרוואל), על ידי בנייה של אוברול דו-שכבתי, קצר וארוך. "זה מהדהד את מראה השכבות של הדת ושל הזהות האישית שעטיתי על עצמי לאורך השנים", היא מסבירה.
