תאמ;לק לי: הוא היה "ליפ" גלאגר, המתבגר רב התושייה בסדרה הממכרת "חסרי בושה", והיה, ועודנו, כרמי, השף המיוסר בסדרה המוערכת "הדוב", וגם אריק, המתאבק בכאילו מהאייטיז בסרט "המתאבקים". ובעיקר אנחנו זוכרים אותו כי התרוצץ על הגג בתחתונים בפרסומת החדשה של קלווין קליין ששברה את האינטרנט.
התגובות לקמפיין ההלבשה התחתונה של ג'רמי אלן ווייט
הוא בן 33, מקועקע, גרוש פלוס שתיים, ולפי פרסומים בחו"ל גם השתתף בפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים. על הנייר - לא המאצ' הכי אידיאלי באפליקצית ההיכרויות, אבל הוא הגבר-גבר של הרגע, עם שרירים משורטטים, אף דומיננטי, תלתלים ומשהו עצוב בעיניים – שילוב מנצח שפונה אל תסביך ה"אני אתקן אותך" של כל אשה שנייה בעולם.
אין לו את הפרצוף היפה שמגיע בילט-אין על הגברים הנחשקים של הקולנוע, והוא גם מאותגר למדי בזירת הגובה, אבל יש לו כריזמה, עיניים תכולות ואיזשהו סקס אפיל שהוא מבחינת קוקה קולה במדבר בדור שמאדיר את הטשטוש המגדרי, ומעדיף את גיבוריו דקים ושבריריים למראה.
איך הוא מתלבש: אז אחרי כל הסופרלטיבים שממקמים אותו במתחם ה-VIP של הגברים של מרלבורו - עציים, מסוקסים ושותקים, ניתן היה לחשוב שווייט ינהל יחסים של "לא מכיר ותזכירי לי מי את" עם האופנה, אבל הפתעה הפתעה, מדובר בפאשניסט מצטיין. מתלבשן צמרת שמרגיש בבית בז'קטים מחויטים ובמכנסיים של חתן. הכי לא זרקתי על עצמי משהו.
מתברר שאפשר להיות גבר-גבר, בלי שמץ של כניעה לטרנד על שם טימותי שאלאמה, ועדיין להכיר מותגי אופנה, לדעת שאדום זורם עם פוקסיה, שסקיני כבר לא, ושמרג'יאלה וגוצ'י זה לא אותו אחד.
הוא כמובן לא מתלבש לבד ובעצמו, ולצורך ההופעות המשובחות שלו על השטיחים האדומים הוא נעזר בכישוריה של סטייליסטית-העל בעלת השם הישראלי (אבל היא לא משלנו), ג'יימי מזרחי. ועדיין, גם כשהוא משוטט לתומו במתחמים הפחות נוצצים של החיים, הוא עדיין משדר את אותה נינוחות מסוגננת אך לא מתאמצת שמאפיינת את הופעותיו הרשמיות.
נראה שהוא נמצא באלמנט שלו בין אם הוא מככב בטקס האמי בחליפת טוקסידו לבנה של ארמני, מטגן עוף בסינר מטבח (שהצליח למתג כאביזר סקסי), או צועד ברחובות ניו-יורק בשחור פלוס כובע גרב, יד ביד עם החברה החדשה - רוסליה.
בדיכוטומיה המקובלת (עדיין), שנשענת על האבחנה שהתעניינות גברית באופנה היא המסלול המקוצר למועדון הגייז השכונתי, ווייט מציע גישה חדשה, בואו נקרא לה "מאצ׳ניסטה", שמעדיפה חוטבי עצים על פני בלרינות, ומשאירה את האופנה הגברית מחוץ לחצאיות ונטולת לק לציפורניים. המלתחה הנבחרת שלו נשענת על גופיות סבא (ברור למה), מכנסיים גבוהי מותן ובלייזרים גזורים היטב.
בפיזיות של ווייט יש משהו לא מהוקצע, כזה שלא עבר שיוף וגימור - שיזוף של פועל בניין, שיער של "הרגע קמתי" ושרירים שנראים כאילו נולדו מסחיבת ארגזים ולא מאימון מול הראי במכון הכושר. אולי זה לא נכון (כנראה זה לא נכון) אבל התדמית הזו, והבידול הסגנוני שלו מול תוצרי התרבות העכשווית, עושים את העבודה.
עתידות: הרבה מים זרמו בהאדסון מאז שמארק וולברג עלה על שלט חוצות בתחתונים של קלווין קליין, ושינה את כל מה שאנחנו יודעים על הקונספט של גברים בתחתונים. 30 שנה חיכינו, וזכינו - קבלו את המלך החדש של הבוקסר והקוביות.
בזכות "הדוב" והקוביות ווייט נכנס למעמד חדש - נישת גברים שנשים מריירות עליהם. אז מה הלאה? יכול להיות שנראה בעולם האופנה יותר ויותר גברים שהגבריות שלהם ברורה ומובחנת. אולי ווייט הוא מבחינת שריקת הפתיחה לשובו של המאצ׳ו המעודכן - גברי, שרירי, לבוש (או פחות) לתפארת, אבל מצויד בסט ערכים מתקדם יותר, יש לקוות.
במילים אחרות - טימוטי שאלאמה, טרוי סיוון והארי סטיילס, האיט-בויז של הרגע, תעשו מקום לגבר החדש-ישן בשכונה.
מחיאות כפיים או מטח עגבניות? מחיאות כפיים, ברור, ואם עגבניות אז רק כאלה שמתחבקות עם בשר כבוש בין שני חצאי לחמניה, כמו שהדוב יודע להכין.
