בשנת 2015 נרשם צלם האופנה הוותיק עדו לביא ללימודי פוטותרפיה בבית הספר לצילום וניו מדיה מוסררה בירושלים. באחד השיעורים הראשונים בקורס לשילוב אמנויות וכתיבה, התבקשו הסטודנטים להרכיב מסכת גבס על הפנים ולכתוב בעקבותיה על החוויה. "הבטן התחילה לגעוש", מספר לביא, "התחלתי לחוש בגוף תחושות לא נעימות של בחילה, קוצר נשימה, איבוד אוריינטציה. מצד שני, הרגשתי מתחת למסכה רגע של התכנסות, התמרכזות, רגע שבו התאפשר לי לנשום לתוך עצמי".
כששב אל הסטודיו, אז ברחוב סלמה בדרום תל אביב, החליט להביא את המסכות אל עולמו האישי והמקצועי. לביא (55) הוא אחד מצלמי האופנה והפרסום הבכירים בישראל, שמציין בימים אלו חצי יובל לעשייתו. הוא פנה לנשים מסביבתו הקרובה, כולן מפורסמות, רובן דוגמניות לשעבר, כמו גלית גוטמן, יעל רייך, אילנה שושן, אגם רודברג, מלי לוי, מיקי ממון, רונית יודקביץ, שון לוי ואחרות, והזמין אותן להצטלם בסטודיו ללא איפור, עיצוב שיער, סטייליסט צמוד או כל רעש רקע אחר. רק הוא והיא. והמסכה.
התוצאה: 31 דיוקנאות שצולמו בשנים 2019-2017 ומוצגים מהשבוע בתערוכה "פרויקט המסכה" (אוצרת: דנה גורדון, נעילה: 31 בינואר 2022) בגלריה מאירוב, כחלק מעונת העיצוב בחולון 2022-2021. "עניין אותי לראות מה קורה כששמים על הפנים מסכת גבס, וכשמאותה אישה נלקח הכוח שלה, הפרסונה שהיא מציגה כלפי הציבור. כל אחת מהן אינה סך הפנים היפות שלה, אלא מעבר. הן לא היו מתפתחות אם הן היו רק נשים יפות".
הנשים המצולמות יפות כולן. רובן התפרנסו ומתפרנסות עד היום מהמשאב שקיבלו בחינם: יופי. האם הסתרת פניהן חושפת כי היופי מגלם "תפקיד" בחייהן? "יופי הוא מתנה שהיא גם קללה, עול", מסביר לביא, "השאלה שהתערוכה הזאת מציפה היא האם הנוכחות של אותן מצולמות תלויה רק ביופי? במה שאנחנו רואים מבחוץ? אצל חלקן כן, אבל אצל הרבה מאוד אחרות, גיליתי שהן משתמשות במשאב הזה כדי לזכות בקדימות על פני אחרים. עם זאת, לאורך זמן זה לא מספיק אם אין משהו מעבר ליופי".
באמצעות המסכה אתה שואב מהן את הכוח, אבל אולי זה דווקא מקום משחרר? בדומה לנשים מוסלמיות שחובשות ניקאב המסתיר את הפנים ומספרות כי הפעולה משחררת אותן מהעין הגברית ומשיפוטיות.
"הסופר אוסקר וויילד אמר שאם אתה רוצה לומר את האמת, שים על עצמך מסכה. לאורך התרבות אנחנו רואים שמסכה מאפשרת לבטא ולומר דברים שבאופן רגיל אנחנו אולי מתביישים או לא ידענו שיש בנו את הכוח להגיד. המסכה מאפשרת לומר משהו אחר".
"כשהמסכה יורדת, את רואה רק את עצמך"
השפה הצילומית בפרויקט אחידה: צילום קונטרסטי בשחור-לבן, כשהמצולמות לבושות בבגד שחור שהביאו מהבית, עם שיער אסוף ומסכה על הפנים. בחלל הכניסה של הגלריה יקבלו את פני המבקרים המסכות עצמן ותצלומים של רגע החשיפה והגילוי כשהמסכה ירדה. "היו מגוון תחושות: צחוק, בהלה, דחייה, אי נעימות והודיה", מגלה לביא.
25 צפייה בגלריה
"אנחנו רגילים לראות אותה תמיד כשלי עם הבלונד לצד סנדרה רינגלר במלדיביים בבגד ים". גפני
(צילום: עדו לביא)
"התצלום של שלי גפני חזק מאוד", הוא נותן כדוגמה. "אנחנו רגילים לראות אותה תמיד כשלי עם הבלונד לצד סנדרה רינגלר במלדיביים בבגד ים, ופתאום עם שיער אסוף ומסכה יצא ממנה משהו עוצמתי וחזק. שלי איבדה את אמא שלה בגיל צעיר, ומאוחר יותר הם גם איבדו את העסק (מותג האיפור מדינה מילאנו, א"י), ובכל זאת היא בוחרת לחייך. והכוח הזה יצא בצילום".
דוגמה נוספת היא הדוגמנית והאמנית יעל רייך, שהצטלמה לפרויקט בזמן שהחלימה מסרטן.
"הצילומים עם יעל היו מרגשים עד דמעות. ברגע שהיא הורידה את המסכה וניגשה למראה, היא אמרה: 'אחרי הרבה שנים, אני סוף-סוף מרגישה יפה, שאני יכולה להסתכל על עצמי באהבה'", אומר לביא.
25 צפייה בגלריה
"החוויה שאת מצטלמת ללא פנים, מאפשרת חופש גדול, סוג של מדיטציה". יעל רייך
(צילום: עדו לביא)
"בדרך כלל, כשאני מצטלמת, ההבעה והפנים 'מדברות'. החוויה שאת מצטלמת ללא פנים, מאפשרת חופש גדול, סוג של מדיטציה", אומרת השבוע רייך ל-ynet. "התחושה של להיות לבד על סט זאת חוויה משוחררת מהקונטקסט של אופנה. לפעמים אני מסתכלת על הצוות או על הצלם ומנסה להביע את עצמי דרך התגובות שלהם, ופתאום את לבד, כמו פסל. יש רק את העולם הפנימי שלך, וכשהמסכה יורדת, אני רואה רק את עצמי".
תחושת שחרור ליוותה גם את נטלי דדון, שמספרת השבוע כי החוויה הייתה עבורה עוצמתית. "אני ביום צילום ולא בוחנת את עצמי ב-360 מעלות", מסבירה מי שבשבועות האחרונים הפכה לנושאת הדגל בשיימינג נגד מפורסמות שמשתמשות בפוטושופ, לאחר שנים ארוכות שהסתתרה, לדבריה, מאחורי מסכות.
"כל חיי היה לי 'אישיו' עם הפנים, מאחר שסבלתי מאקנה. הרגשתי שאם יש לי פצעים, לא רואים אותי כאדם יפה", אומרת דדון. "עד שלא הנחתי על השולחן את זה שאני עם מסכה (דדון מתכוונת לשימוש שלה בתוכנות ריטוש ופוטושופ, א"י), לא הרגשתי באמת שאני מחוברת לעצמי. רק כשהורדתי את המסכה, זה שחרר אותי, הפסקתי להתנצל. הבנתי שאני צריכה להיות כנה ולחשוף את המציאות. יש הרבה שיט בחיים שאני מתמודדת איתו, כולנו, ועכשיו אנחנו צריכים ללמוד להניח את המסכה בצד ולהתחבר לכנות שלנו".
25 צפייה בגלריה
"החוויה הייתה פנימית ולא הייתי במודעות על הפנים שלי ועל זוויות הצילום". מלי לוי
(צילום: עדו לביא)
בדומה לתהליך האישי שעבר לביא, בקומה העליונה מוצגים טקסטים שכתבו המשתתפות על חוויית הצילום. "עברתי חוויה יוצאת דופן, כי החוויה הייתה פנימית ולא הייתי במודעות על הפנים שלי ועל זוויות הצילום. דרך המסכה חוויתי שחרור", כותבת מלי לוי.
"אני שוקלת לאמץ את הנוכחות שנושרת ברגע שהפנים הן לא כרטיס הביקור", הוסיפה דדון.
והיו גם מי שהרגישו כי המסכה על הפנים מביאה אותן לחשוב על היום שאחרי. "זה מרגיש כמו מפגש בין חיים למוות", כתבה גלית גוטמן, "הרגשתי התמסרות טוטלית ונעימה. הרגשתי שאיבדתי כלי שאני רגילה שיש לי, בעיקר העיניים והמבט. זה גרם לי להרגיש יותר עצמי".
"זה כמו חוויית הכנה למוות", כתבה הדוגמנית לשעבר שירי בן ארי, "יש גם הקלה בלא לראות, מנוחה לעיניים".
"תמיד התייחסתי יפה למצולמת ומעולם לא הטרדתי"
הפרויקט הזה אינו רק מפגש תרפויטי בין לביא למצולמות, אלא גם מסע פנימי ואישי בחיפוש אחר משמעות. אל לימודי הפוטותרפיה, תחום שזוכה לפופולריות בשנים האחרונות, פנה לאחר שהרגיש מיצוי כצלם אופנה מסחרי. "עשיתי קריירה שהרבה היו מייחלים לה והגעתי לשיאים, צילמתי את כולם, אבל הרגשתי ריקנות, שאני חייב למצוא תוכן ומשמעות לעשייה שלי", הוא אומר. בשנתיים האחרונות הפך לביא גם למרצה ולמטפל, והוא מפעיל בלוג שבתקופת סגרי הקורונה הפך ליומן אישי של טקסט ותמונה. "מה יהיה כתוב לי על המצבה?" הוא תוהה בטון מורבידי. "עדו לביא, צלם אופנה ופרסום? הרי אני לא רק זה".
25 צפייה בגלריה
"עשיתי קריירה שהרבה היו מייחלים לה, צילמתי את כולם, אבל הרגשתי ריקנות". עדו לביא
(צילום: עדו לביא)
"בשנים האחרונות אני עדיין מצלם קמפיינים ושערים, אבל אני מרגיש שאני כבר לא במרכז העשייה כמו שהייתי בעבר", הוא מוסיף ומסביר כי חלק מהתהיות על פועלו הושפעו גם מהשיח התקשורתי על אופנה. "קשה לי כבר עם כל ה'גיא פינסיות' הזאת, שם קוד לאופן שבו מציגים את תעשיית האופנה בתקשורת. תמיד כמשהו קל דעת, עם טון שיש בו אפילו משהו לעגני. כבודו של פינס במקומו מונח, ויש לו תוכנית ששומרת על סטנדרטים מקצועיים. אבל באופן אישי, אני עומד מהצד ואומר, זה מה שאנחנו?"
מאיזו עמדה ניגשת לפרויקט הנוכחי: על תקן מטפל או על תקן צלם?
"תומאס אוגדן (פסיכואנליטיקאי וסופר, א"י) אמר שכדי להיות מטפל טוב, אתה צריך לטפל במטופל שלך ללא תשוקה לרפא אותו. רק כשאין לך תשוקה לטפל ולתקן אותו – אתה יכול להיות שם בשבילו. בפרפראזה על זה, בזמן הצילום נטרלתי את דינמיקת העבודה שיש לי עם מצולמות, כמו להחמיא להן ולהראות להן את הצילום. שמתי את הדו-שיח בצד ופתחתי מרחב שונה לגמרי, שבו אין לי תשוקה לאיזה פריים יצא. נפגשנו רק המצולמת ואני בסטודיו, ושנינו הולכים אל הלא נודע. לא כיוונתי אותן לאיזה פריים אני רוצה, או לבקש שיתנו לי רגע נוסף מפוזה מסוימת".
איך זה השפיע עליך כצלם מסחרי? משהו מתוך התהליך הזה חלחל לעבודה היומיומית?
"לימודי הפוטותרפיה חלחלו לעשייה שלי. תמיד התייחסתי יפה למצולמת ומעולם לא הטרדתי. מצד שני, לא כל השנים עניין אותי מי המצולמת או מה היא בדיוק מרגישה בזמן יום הצילום. היום אחד הדברים שאני שם עליהם דגש, זה לחשוב על החוויה שהמצולמת עוברת בזמן הצילום. אני יודע שאני יכול להוציא אותה הכי יפה שיש, יש לי מספיק קבלות, אבל חשוב לי גם שמי שמצולמת תרגיש שראיתי אותה, שהתייחסתי, שהתעניינתי בה. גלית גוטמן אמרה שכשנכנסתי לתעשייה, היא גילתה דמות עניינית, אכפתית ושומרת על הדוגמנית. לא עושים אצלי סמים על הסט ואי אפשר לתת לי טובות הנאה כדי שאלהק דוגמנית כזו או אחרת לקמפיין".
25 צפייה בגלריה
אילנה שושן. "חשוב לי שהמצולמת תרגיש שראיתי אותה, שהתייחסתי, שהתעניינתי בה"
(צילום: עדו לביא)
"ריטוש עד חורמה או חצ'קונים וסימני מתיחה"
התערוכה של לביא מגיעה חודשים ספורים לאחר פרויקט אחר, של הצלם איתן טל, שביקש לחשוף את הפנים האמיתיות של מפורסמות ותיעד אותן ללא איפור או פוטושופ. על אף השפה השונה של שני הפרויקטים, כל אחד מהם מבקש לחשוף את ה"אמת" מאחורי שכבת האפידרמיס של ידועניות. טל את הפגיעות החיצונית, לביא את רחשי הלב. במודע או שלא, שניהם גם מציפים את הדיון על השימוש בתוכנת פוטושופ לעריכת תמונות – נושא שמבעבע מחדש בתקשורת וברשתות החברתיות בקרב מפורסמות כמו עדן פינס, נטלי דדון ופאולה רוזנברג. במרץ הקרוב יציינו עשור לחוק הפוטושופ (או בשמו הרשמי: חוק הגבלת משקל בתעשיית הדוגמנות), שעליו אומר לביא כי אף אחד לא אוכף אותו או מתייחס אליו.
"אנחנו חיים בעידן של חשיפת יתר: או שתראי את עצמך מרוטשת עד חורמה, או עם חצ'קונים וסימני מתיחה. כל הזמן אנשים עובדים בלעורר עניין שקשור בחזות החיצונית שלהם, צועקים כל היום כדי שישימו לב אליהם", הוא אומר. "אם אפשר לדבר על עצמנו רק דרך החזות ולא מתוך העשייה – זה מאוד ריק, כי זה כל מה שנשאר להתעסק בו. גם כשפאולה רוזנברג מופיעה בתוכנית בוקר בלי להתאפר, לדוגמה, זו אותה התעסקות. מה העמדה שלי? שכל אחת תעשה מה שהיא רוצה, אבל הכול מתחיל ונגמר בטעם טוב".
