תאמ;לק לי: ברוק שילדס הייתה בשנות ה-80 ה-אחת שריפדה את חלומות הנעורים כשהסתובבה לבושה בלא-כלום על אי מוקף בלגונה כחולה, והיא גם זו ששאלה אם אנחנו רוצים לדעת מה מפריד בינה לבין מכנסי הג'ינס של קלווין קליין שלה. התשובה, כמובן, כלום.
השבוע היא פרסמה בדף האינסטגרם שלה כרזה מסרט שבו שיחקה לפני 45 שנה, והזכירה לנו למה היא נחשבה לילדה הכי יפה בהוליווד של האייטיז. היא גם התיישבה לריאיון מקיף עם "הניו יורק טיימס", שבו הודתה כי היא לא מתגעגעת לילדה ההיא, אלא לומדת להוקיר את השינויים שניכרים בה עם השנים שחולפות.
והשנים אכן חולפות. היא כבר בת 59, מזמן לא ילדה, עדיין יפה, עדיין משחקת בסרטים ועדיין מדגמנת. בהתחשב בכך שהיא התחילה את קריירת הדוגמנות בגיל 11 חודשים ופרצה אל חיינו כשהייתה בת 11 בסרט "ילדה יפה" – כשסצנות עירום שלה עוררו דיון ארוך על הגבולות של פורנוגרפיית ילדים – מדובר בתקופת זמן שמשיקה לחיי נצח במושגים של תעשיית הזוהר.
ואת כל הדרך הזו היא עשתה בלי לאבד את עצמה או להתמכר לבוטוקס. אז בתור התחלה, חייבים להוריד את הכובע מול מי שהצליחה להתגבר על כוחות אכזריים שהקיפו אותה מילדותה ולהוכיח שניתן להתבגר בדרך כה שונה מכוכבות אחרות שחולקות איתה את אותו שנתון.
בימים אלה אפשר לפגוש אותה בסרט "אם הכלה" של נטפליקס, שמפנק אותה בתפקיד רומנטי מהסוג שענף הקולנוע מחלק בקמצנות רבה לנשים בגילה של שילדס. את התפקיד הזה היא ממלאת, כדרכה, בהרבה חן ובמעט פחות כישורי משחק (אבל אפשר להניח שגם התסריט והבימוי אשמים).
עם זאת, שילדס מעולם לא כבשה לבבות בזכות יכולות דרמטיות נדירות, אלא בזכות תווי פנים ייחודיים, עיניים תכולות, שפתיים בשרניות וגבות עבות שהפכו לחובה אופנתית לאורכן (ובעיקר לרוחבן) של שנות ה-80 המוגזמות. על כל המאפיינים הפיזיים האלה, היא שומרת גם היום.
עכשיו היא אישה יפה שחיה חיים יפים, מהסוג שבמדורי הרכילות ימצאו כ"משעממים". משנת 2001 היא נשואה לכותב הטלוויזיה כריס הנצ'י (לאחר יחסים קרובים עם מייקל ג'קסון בשנות ה-80 ונישואים קצרים לטניסאי אנדרה אגאסי בשנות ה-90), מגדלת שתי בנות, ולא מייצרת שום סיפור שהגוון שלו אפילו מתקרב לצהבהב.
מצד שני, חיים משעממים הם מדליה של כבוד למי שבמסע התבגרות מזורז ומכוער חוותה ניצול, אונס, שערוריות סביב צילומי עירום שליוו אותה מגיל עשר, תעשייה דכאנית שהפכה אותה לסמל של נעורים ומיניות בלי לשאול אותה בכלל אם היא רוצה בכך, חיים מול מצלמות הפפראצי והתמודדה עם דיכאון לאחר לידה.
18 צפייה בגלריה
חליפה ומחוך באירוע אופנה של ויקטוריה'ס סיקרט, 2023
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
איך היא מתלבשת? הפרסום של שילדס התחיל דווקא סביב היעדרם של בגדים בסרטים "ילדה יפה" ו"הלגונה הכחולה", שכפו עליה מעמד של אייקון יופי בגיל שבו אף ילד לא מסוגל לשלוט בהשלכות של תואר שכזה. מעירום מוחלט היא התקדמה לחולצה חושפת בטן וזוג מכנסי ג'ינס, שאיתם כיכבה בפרסומת של קלווין קליין מ-1980, אשר הייתה סקסית להביך ושערורייתית להחריד.
מאז חלפו יותר מ-40 שנה, והבחירות האופנתיות העכשוויות שלה משקפות נינוחות שהיא תוצאה, כנראה, של החיבור הטבעי שיש לה לגופה ולעולם האופנה גם יחד. את הנונשלנטיות הזו היא מפגינה בתמונות עם שלל בגדי ים שנראים עליה נפלא, לא פחות מאשר על שתי בנותיה שחוברות אליה לצילומי חוף משותפים, וגם כשהיא לוקחת מחדש בעלות על המיניות שלה בקמפיין לג'ינס של ג'ורדאש שמרפרר לאותה פרסומת עבר אייקונית של קלווין קליין.
כשהיא מגיעה לשטיחים האדומים, המלתחה המועדפת עליה כוללת שמלות קלאסיות בגזרה צרה עם חיבה לסטרפלס שחושף כתפיים ספורטיביות, לצד חליפות מכנסיים במראה גברי שמצוותות לחולצות מכופתרות לבנות, למחוכים או ללא חולצה כלל – מראה שהיה יכול להיראות נוקשה, אבל בזכות הגזרה האיכותית (של החליפות) והגישה הקלילה (שלה) מציב אותה מיד במתחם המתלבשים המצטיינים.
לאחרונה היא גם מתאבזרת לא מעט במשקפי ראייה גדולים בסגנון טייסים, שמוסיפים עוד קריצה קלילה לשיער הגולש שהיא מניפה.
עתידות: הכאה על חטא (שלא היה באמת שלה) תציב אותה בחזית מאבק ציבורי נגד ניצול ילדים בתעשיית הבידור – מי טו, הדור הבא. חוץ מזה, הזדקנות בחן, פרישה סופית מהקולנוע ויציאה לפנסיה בלגונה כחולה על אי בודד, הפעם בלי מצלמות.
מחיאות כפיים או מטח עגבניות? ברוק שילדס היא אלגנטית, קלאסית וכמעט תמיד "הולכת על בטוח". זה מבטיח שטיחים אדומים נטולי תקלות, אבל גם נטולי הפתעות. אופנה שומטת לסתות היא לא חלק מהאג'נדה שלה, אבל היא מחליפה אותה באפיל של ביטחון עצמי וכוח שמגיע מבפנים. זה לא הופך אותה למתלבשת הכי טובה בעולם, אבל כתופעה תרבותית שנלחמת – גם אם בדיעבד – נגד נרמול של ניצול נערות צעירות, היא ראויה למחיאות כפיים סוערות.
הסיפור של שילדס הוא יותר מ"איך הרווחתי המון כסף מהגנטיקה הנהדרת שלי". אפשר לקרוא אותו גם ככתב אשמה נגד הפטריארכיה ההוליוודית והניסיון שלה לשלוט במיניות הנשית. צפייה בדוקו "ילדה יפה: ברוק שילדס", ששודר לאחרונה בדיסני פלוס, מלמד שהמרד של שילדס נגד התפקיד שהוכתב לה בתרבות האמריקאית היה אולי קטן ומאוחר, אבל חשוב מאין כמוהו.
"ילדה יפה: ברוק שילדס" – טריילר
(באדיבות hulu)
