"הייתי האחות המכוערת, הייתי הברונטית. לא הייתי מגניבה כמו ג'יג'י, לא יוצאת דופן. זה באמת מה שאנשים אמרו עליי. ולמרבה הצער, כשמטפטפים לך את הדברים האלה פעמים רבות, אתה פשוט מאמין בזה. אני תמיד שואלת את עצמי איך ילדה עם חוסר ביטחון, דיכאון, בעיות דימוי גוף ובעיות אכילה, שיש לה חרדה חברתית עזה – מה עשיתי לעצמי כשבחרתי להיכנס לדוגמנות? אבל עם השנים הפכתי לשחקנית טובה. שמתי על עצמי פנים מחייכות או פרצוף רציני מאוד. הרגשתי שאני נדרשת להוכיח את עצמי כל הזמן. אנשים יכולים לומר הכול על איך שאני נראית, על איך שאני מדברת, על איך שאני מתנהגת. אבל בשבע השנים שאני דוגמנית, לא פספסתי עבודה, לא ביטלתי עבודה, לא איחרתי לעבודה. אף אחד לא יכול להגיד שאני לא קורעת את התחת שלי".
המונולוג הזה שייך לדוגמנית העל האמריקנית בלה חדיד, שפתחה את הלב ואת הדלת לדירתה שבמרכז מנהטן בריאיון שער אינטימי שפורסם אמש (שלישי) במגזין ווג אמריקה. הרצון להשיל מסכות בולט כבר בתצלום השער. בניגוד לתמונות מבריקות ונוצצות המלוות את שערי ווג, חדיד מצולמת מהצד, כמעט עם הגב אלינו, יושבת ברגליים משוכלות על רצפת עץ, לבושה מכנסי ג'ינס וחולצת משי בצבע אבן חושפת גב בעיצוב ג'ון גליאנו למייזון מרג'יאלה. שיערה הברונטי זולג על כתפיה בנונשלנטיות, ושני קעקועים קטנים מציצים מבעד לבגדים. בלה חדיד נטורל.
בישראל היא כבר שנים פרסונה נון גרטה. אויבת העם. עוכרת ישראל. שק החבטות של משפיעניות כמו נטלי דדון וחברותיה למועדון הלייקים. חדיד (25), בתם של איל הנדל"ן הפלסטיני יליד נצרת מוחמד חדיד ודוגמנית העבר ההולנדית יולנדה חדיד, הפכה בשנים האחרונות לאחת הדוברות המרכזיות בעולם הבידור והאופנה נגד מדיניות ישראל בשטחים, ומגדירה את עצמה כפלסטינית. עובדה, יש לה עדיין קרובי משפחה בעיר הצפונית.
בחודש מאי שיתפה חדיד ברשתות החברתיות (יחד עם הזמרת דואה ליפה, בת זוגו לשעבר של אחיה של בלה, אנואר חדיד) סרטונים מתוך הפגנה פרו-פלסטינית בברוקלין נגד ישראל. ההסברה הישראלית נעמדה חסרת אונים מול 50 מיליון העוקבים שלה באינסטגרם, עד כי תמונות בכיכובה מתוך קמפיין למעצב מייקל קורס הוסרו מחנות הדגל של המותג בקניון רמת אביב; עד כדי כך שמדינת ישראל האשימה את חדיד בחשבון הטוויטר שלה (שמופעל על ידי משרד החוץ) כי היא קוראת לביטול מדינת היהודים. במילים אחרות: אנטישמית.
"אני מכבדת את היהדות, ואני חושבת שזו דת יפה", הסבירה חדיד את עמדתה השבוע בריאיון לווג. "אבל מדובר במערכת ממשלתית שמדכאת אנשים. אחרי שזה קרה, הייתי אומללה, צללתי למחשבות וניסיתי לרשום את השתלשלות העניינים. הרגשתי שהיו מקללים אותי אם הייתי עושה משהו בנידון וגם אם לא. מעולם לא הייתי רוצה שאנשים לא יקבלו מקום שהם מרגישים בו בבית. ולפלסטינים גם מגיע מקום שהם יוכלו לקרוא לו בית. זו חידה גדולה".
הריאיון לווג הוא אחד החושפניים של חדיד, שמשתפת במחלת הליים שעליה כבר דיברה בהרחבה בעבר, לצד דיכאונות, מחשבות אובדניות וחרדות שמהן היא סובלת ושהובילו אותה אשתקד גם למכון טיפולי בטנסי. בנוסף, היא מדברת על היחס כלפיה בתעשיית האופנה ומחוצה לה, למרות שמבחוץ קל להאמין כי היא אחת הדוגמניות האהובות והמוערכות בתחום. "במשך כל כך הרבה זמן לא ידעתי על מה אני בוכה. היו אנשים ברשת שאמרו לי: 'את חיה חיים מדהימים', אז איך אני יכולה להתלונן? תמיד הרגשתי שאין לי את הזכות להתלונן, מה שאומר שאין לי את הזכות לקבל עזרה, וזו הייתה הבעיה הראשונה שלי".
אבל זה לא הכול. חלק מהבעיות הנפשיות אצלה התחזקו עם פרסומה הגדול כדוגמנית, כאחות הצעירה של ג'יג'י חדיד. "עולם האופנה יכול לעשות אותך או לשבור אותך. ואם הוא עושה אותך, צריך לעשות בכל יום מאמץ מודע כדי שהוא לא ישבור אותך", אמרה בריאיון. אחד הנושאים המרכזיים שזיכו אותה בביקורת הם הניתוחים הפלסטיים שעברה לאורך השנים, כאשר מתנגדיה משתמשים בטרנספורמציה החיצונית שעברה כדי לנגח אותה. את ניתוח האף עברה חדיד בגיל 14, החלטה שהיא מתחרטת עליה, כפי שסיפרה בריאיון. "הלוואי שהייתי שומרת על האף של אבותיי", היא אומרת. אבל זה לא נעצר בקצה החוטם.
חדיד הואשמה בכך שהרימה את עיניה, גילחה את הלסת ומילאה את שפתיה. לווג אמרה כי מדובר בשקרים. "אנשים חושבים ששיניתי לגמרי את הפנים שלי בגלל תמונה אחת שלי כנערה בת 13 עם פנים נפוחות. אני די בטוחה שאתה לא נראה כפי שנראית בגיל 13, נכון?" פנתה למראיין, רוב הסקל. "בואו פשוט נשים לזה סוף: מעולם לא השתמשתי בחומר מילוי. אין לי בעיה עם זה, אבל זה לא בשבילי. מי שחושב שהרמתי את עיניי או איך שזה לא נקרא – אלה מדבקות מתיחה לפנים! הטריק העתיק ביותר בספר. עם השנים, זה גרם לי לפתח את תסמונת המתחזה, כי גרמו לי להרגיש שכל זה לא מגיע לי. לאנשים תמיד יש מה להגיד, אבל מה שיש לי לומר הוא שתמיד הובנתי לא נכון בתעשיית האופנה ועל ידי האנשים סביבי".