המעלית הנפתחת בכניסה למכללת מרשה ברחוב אלנבי בתל אביב, משגרת את המבקרים אל חלל צבעוני והומה אנשים, ניגוד גמור למדרכות המפויחות מציר התנועה הסגור. בשלוש השנים האחרונות פועלת מכללת מרשה – ע"ש האקטיביסטיות הלהט"ביות מרשה פרידמן, חברת כנסת לשעבר מסיעת רצ, ומרשה פי ג'ונסון, מהדמויות הבולטות במהומות סטונוול בניו יורק ב-1969 – שהוקמה על ידי קבוצת הבוגרים של ארגון הנוער איגי, כמרכז לפיתוח אישי ושיקום תעסוקתי של צעירות וצעירים גאים. תוכניות הלימוד מורכבות מקורסים מקצועיים כמו בישול, אימון כושר וחשבות שכר, לצד מקצועות מתחום הביוטי כמו עיצוב שיער ובניית ציפורניים.
לאחרונה החל לפעול במכללה "הסלון של אביבה", יוזמה של בוגרי מקצועות הטיפוח, מרחב קהילתי בטוח הפועל פעמיים בשבוע, המאפשר התנסות מקצועית עבור הבוגרים. הלקוחות, מצידם, זוכים למענה מקצועי לצד מחירים הזולים משמעותית מאלו שבשוק. מחיר לצבע מלא לשיער עומד על 150 שקל, מחיר של פן נע בין 70 שקל ל-100 שקל, ועל לק ג'ל תשלמו 120 שקל.
"המקום הזה מעניק לבוגרים מקפצה", אומרת רייצ'ל חמו (30), רכזת בוגרות ופיתוח עסקי במכללה. "המטרה היא שהם יקבלו כאן כלים מקצועיים ויתחילו לעבוד במשרה מלאה או כעצמאים בחוץ לאחר שהם צוברים לעצמם קהל לקוחות". אחוזי הנשירה נמוכים מאוד ועומדים על כ-13 אחוז במחזור, כשהבא ייפתח בחודש הקרוב.
"מהיסודי עד התיכון הייתי עסוקה באיך לא לקבל מכות"
אז מי זו אביבה? "זה בכלל אבי, מנהל התפעול של המקום. זה התחיל כשם זמני, שנשאר קבוע. כולם באים ומחפשים את אביבה – אבל אין פה אביבה", אומרת נוגה רון (30), בוגרת המחזור הראשון של המכללה בקורס עיצוב שיער, שיחד עם בוגר נוסף יזמה את הקמת הסלון. "ידענו שנשתלב בעבודה בחוץ, אז למה שלא נתחיל כאן את הדרך המקצועית? עסקתי בעיצוב שיער עוד לפני שהגעתי למכללה ועבדתי בסלון כלות. עם זאת, לא הייתה לי תעודה והיה חסר לי ידע בתחום שרציתי להשלים. הרגשתי שאני רוצה להתמקצע".
אל המכללה הגיעה לפני שלוש שנים. "ראיתי פרסום בעמותת 'טרנסיות ישראל' וזה לא היה נשמע לי מאיים כמו לימודים במקום סטרייטי, שם ודאי הייתי נאלצת להתמודד עם דברים נוספים מלבד לימודים", מוסיפה רון. "אני סוחבת איתי חוויה שלילית מלימודים, והרגשתי שזה מהווה עבורי מכשול. אולי אם הייתי אישה סטרייטית, הייתי יותר מוצלחת בלימודים – להיות אישה טרנסית זאת התמודדות. מהיסודי עד התיכון הייתי עסוקה באיך לא לקבל מכות, יורדת מתחת לרדאר כדי שלא יעירו לי. רוצה להיות שקופה. כאן אני אחת האדם ומרגישה חלק מקהילה. פעם אחת בא לי להיות נורמלית, וכאן, בגלל שלכל אחד יש סיפור, הטרנסיות שלי לא מעניינת".
גם יוסף פרידמן (27), בוגר המחזור השלישי של המכללה, החל לעבוד לאחרונה בסלון כמעצב ציפורניים. כמי שגדל בחברה החרדית עד גיל 18, העניין שגילה בציפורניים היה מקרי. "שמעתי על הקורס מחבר שהשתתף במחזור הראשון. מעולם לא התעניינתי בציפורניים, ועד תחילת הקורס לא חשבתי על זה", הוא מספר.
רון: "אז מה משך אותך לתחום? אני מגיל 14 כבר צבעתי שורשים לאמא שלי, ובכיתה ט' צבעתי לכל החברות שלי את השיער לבלונד".
נוגה רון: "אני סוחבת איתי חוויה שלילית מבית הספר, והרגשתי שזה מהווה עבורי מכשול. אולי אם הייתי אישה סטרייטית, הייתי יותר מוצלחת בלימודים – להיות אישה טרנסית זאת התמודדות. פעם אחת בא לי להיות נורמלית, וכאן, בגלל שלכל אחד יש סיפור, הטרנסיות שלי לא מעניינת"
פרידמן: "גדלתי בקריית טלזסטון (קריית יערים הסמוכה לירושלים, א"י) ומעולם לא נחשפתי קודם לתחום. אני מגיע ממשפחה שכולם בה מציירים והרגשתי שיש בי גם צד עיצובי. לפני כן למדתי עיצוב פנים ואדריכלות נוף, אבל פחות נמשכתי לזה, עד שקפצה לי פרסומת של מרשה והחלטתי לנסות. מהשיעור הראשון התאהבתי", הוא אומר ומציג זוג ידיים עם ציפורניים מצוירות עם דמותו של בוב ספוג, האחת עם ציפורניים ארוכות, שנייה עם קצרות. בכל זאת, הוא גם צריך לתפקד.
מבין שלל הקורסים במכללה, קורסי הביוטי היו הראשונים שהוצעו. האם מתוך זיקה מסוימת בין הקהילה לתחום? "מרשה עברה גלגולים רבים ולצד קורסים מקצועיים, שולבו כאן תוכניות העשרה בזהות קווירית, כלכלה, ייצוג, פוליטיקה גאה ועוד", אומרת חמו, וטוענת כי הביקורת על גטואיזציה של התחום אינה נכונה, וכי המקום מאפשר מרחב בטוח לסטודנטים, וזה אחד היתרונות הגדולים שלו. "אנחנו מספקים כאן מענה משלים: החל באנשי מקצוע, סבסוד לטיפולים רגשיים ופסיכיאטריים, דרך פרויקט בשם 'אח בוגר', שבו מתנדבים מהקהילה נפגשים אחת לשבוע לשיחה, ועד קורס עברית שעשינו לתלמידים לא דוברי השפה. הקורסים מסובסדים וכסף אינו חסם".
רון: "אני מקבלת כאן מענה רגשי, כמו שיחות עם אנשי מקצוע כדי לעבור את התקופה הזאת בצורה המוצלחת ביותר. בנוסף, הוצאתי בעזרת האנשים כאן תעודת זהות חדשה, תהליך שברחתי ממנו לאורך עשור מאחר שבירוקרטיה ואני לא מסתדרים. במשך עשור הסתובבתי עם תעודת זהות ללא התאמה מגדרית".
"הרבה מאוד סטודנטים סוחבים על עצמם אשמה"
הריאיון עם השלושה, כולם על הרצף הלהט"בי, מייצר דינמיקה משעשעת ומלאת ביטחון עצמי. אלו ימים שבהם נחשפו אמירותיו ההומופוביות של המפכ"ל הנכנס רב-ניצב דני לוי, והחדשות לא נחסכו מאוזניהם.
"מהאמירה של המפכ"ל ועד אחרון השוטרים – יש התעמרות בטרנסיות", מודה רון. "אני אדם שומר חוק, אבל כאישה טרנסית אני בולטת. מספיקה פעם אחת שאחצה מעבר הולכי רגל באדום וזה הסוף שלי. אני שומעת סיפורים מחברות טרנסיות שהפכו לקוריוז של שוטרים שמרשים לעצמם להשתמש בכוח שלהם, ואני לא מעוניינת להיות חלק מהקרקס הזה. חברה טובה שלי לא יצאה במשך שנה מהבית אחרי שאמרו לה: 'שוטרת תבדוק לך את החלק העליון, שוטר את החלק התחתון'. צחקו עליה. אבל אני אופטימית".
על אף ששלושתם נולדו בשנות ה-90 בעידן פוסט המהפכה הלהט"בית בישראל, כשדמויות כמו דנה אינטרנשיונל, מיקי בוגנים ועברי לידר הופיעו בפריים-טיים, מאבקים כמו זה של הדייל יונתן דנילוביץ' בחברת אל-על הוכתרו כהצלחה, ומצעד הגאווה בתל אביב הפך לחלק מרכזי מהעיר – הם מתארים תהליך התבגרות לא פשוט, ודאי כתוצאה מילדותם בפריפריה: רון בהתנחלות בית אריה שבשומרון, פרידמן ביישוב החרדי קריית טלזסטון, חמו בקריית ים. "כשאתה חריג", מציגה רון את נקודת המפתח לתחושותיה, "אתה חושב שאתה לבד בעולם".
נוגה רון: "אני אדם שומר חוק, אבל כאישה טרנסית אני בולטת. אני שומעת סיפורים מחברות טרנסיות שהפכו לקוריוז של שוטרים שמרשים לעצמם להשתמש בכוח שלהם, ואני לא מעוניינת להיות חלק מהקרקס הזה. חברה טובה שלי לא יצאה במשך שנה מהבית אחרי שאמרו לה: 'שוטרת תבדוק לך את החלק העליון, שוטר את החלק התחתון'. צחקו עליה. אבל אני אופטימית"
עד כיתה ט' התחנכה רון בבית ספר ביישוב, שם ניסתה להיות בלתי נראית, מחשבת צעדים מבית הספר הביתה (מרחק חמישה בתים) כדי לא לשמוע קללות ונאצות בדרך. רק עם המעבר לתיכון מקיף יהוד השתחררה, הרבה בזכות חבר הומו לשכבה. "הייתה לו גישה שונה משלי. בעוד אני ברחתי כשזרקו לי הערות – הוא נלחם והחזיר. עד היום אנחנו חברים טובים", היא אומרת.
בבית המצב היה שונה. כבת צעירה בין ארבעה אחים ואחיות, היא הסתגרה. תחילה יצאה מהארון כהומו ורק בתום לימודי התיכון סיפרה להוריה כי החלה בתהליך התאמה מגדרית, לרבות לקיחת הורמונים. "בתיכון התחלתי לקחת הורמונים באופן לא מסודר", היא מתארת שגרה שטרנסג'נדרים רבים נאלצו לעבור. "המחשבה שוועדה תחליט מי אני זעזעה אותי, אז הדרך קלה אל שוק שחור של הורמונים. גם היום זה קורה, אבל פחות. היום בשיחת רופא פשוטה את מקבלת הורמונים. בכל אופן, ידעתי שאני חייבת לסיים תיכון ולהשלים תעודת בגרות, כי אני הולכת להיבעט מהבית".
מה זה אומר להיבעט?
"כמו שזה נשמע: ניתקו איתי קשר. גדלתי בבית מסורתי-דתי עם כשרות וקידוש בשישי, שעד היום חשוב לי. אבא שלי שומר שבת, אבל לא הייתה כפייה דתית בבית".
את זוכרת את החוויה של היציאה מהארון?
"חוויה נוראית, שבה בעיקר כולם בכו. הבנתי כבר לאן זה הולך. ואז הם ניתקו קשר".
אמרו לך 'תארזי את עצמך ותעופי מפה'?
"לא תמיד צריך להגיד כדי להבין. למזלי, באותם ימים היה לי בן זוג מדהים שליווה אותי לכל אורך הדרך. בזמנו לא גייסו טרנסיות, אז שחררו אותי על פרופיל 21 ועברתי לגור איתו. זה ביאס אותי, כי מאוד רציתי להתגייס ולתרום למדינה".
חזרת להיות בקשר עם המשפחה?
"לאחר נתק של שנתיים חזרתי להיות בקשר עם ההורים והאחים, למעט אחות אחת. הם הציבו תנאים, אבל לא משהו שאי-אפשר לפתור עם אהבה. אנחנו לא מהמשפחות שאומרות 'נולדה לנו ילדה חדשה', אבל אנחנו במקום טוב".
6 צפייה בגלריה
"מגיל 14 צבעתי שורשים לאמא שלי, ובכיתה ט' צבעתי לכל החברות את השיער לבלונד". נוגה רון
(צילום: עוז מועלם)
עד שהגיעה למכללת מרשה, עבדה בסלון כלות, חיפשה את עצמה, ובעיקר הייתה עסוקה בשינוי המגדרי. לתחושתה, בניגוד לנשים טרנסיות שהחלו בתהליך השינוי בגיל מאוחר כשהן עם קריירה מסודרת ואפילו משפחה – לטרנסיות צעירות אין את הפריבילגיה הזו, והן נדרשות לבנות את עצמן מאפס בחברה, עם כל הקשיים הנלווים לכך. בדבריה היא מחזקת ומחדדת את מאבק המינים בחברה: לגברים, גם אם הם יהפכו לנשים בגיל מאוחר יותר – קל יותר.
"הפירמידה ברורה", מסדרת חמו. "בראש ישנם גברים, אחר כך גברים הומואים, נשים, לסביות, נשים טרנסיות וגם שם יש זהויות מורכבות. אם את אישה טרנסית ערבייה או חרדית – החברה גומרת אותך".
זה לא סוד שיש גם הומופוביה וטרנספוביה פנים-קהילתית.
רון: "כשהתחלתי את השינוי, הרבה הומואים לא רצו להסתובב עם טרנסיות. ניתקו איתי קשר, ברחו על נפשם. טרנסיות היו מתויגות כזונות, ואם אתה חבר שלהן גם אתה כזה. לא אומרים לך בפנים, אבל את מבינה. למזלי היה לי בן זוג, אבל הרבה בנות טרנסיות סובלות מבדידות גדולה".
יוסף פרידמן: "לא האמנתי באלוהים מגיל שש, אבל מאחר שהייתי הבן הצעיר מבין שישה, הרגשתי צורך לרצות את ההורים שלי. האמנתי שכשיהיה לי כסף לדירה משלי, אצא מהארון והם יתמודדו עם זה. כשהם גילו את הנטייה המינית שלי, הם הלכו להתייעץ עם רב שאמר להם לשמור על המשפחה. הם אמרו לי: 'אנחנו אוהבים אותך, אבל לא מקבלים אותך'"
גם משפחתו החרדית של פרידמן הראתה לו את הדלת בדרכה שלה. הוא יצא בשאלה בגיל 18 והתגייס לצה"ל, ובאותה עת גם יצא בעל כורחו מהארון, לאחר שבפייסבוק שלו הופיע, ללא ידיעתו, אישור הגעה למסיבת גייז, שאמו ראתה.
"לא האמנתי באלוהים מגיל שש", הוא מספר, "אבל מאחר שהייתי הבן הצעיר מבין שישה, הרגשתי צורך לרצות את ההורים שלי. שני אחים גדולים שלי יצאו בשאלה וחזרו בתשובה, עשו בלגן להורים שלי. לא רציתי להיות בעיה נוספת. האמנתי שכשיהיה לי כסף לדירה משלי, אצא מהארון והם יתמודדו עם זה. כשהם גילו את הנטייה המינית שלי, הם הלכו להתייעץ עם רב שאמר להם לשמור על המשפחה. הם אמרו לי: 'אנחנו אוהבים אותך, אבל לא מקבלים אותך'".
מה זה אומר?
"זה כל מה שהם אמרו. אני מגיע משפחה מאודדדדדד פולנית, לא מדברים על רגשות בבית", הוא מחייך. "זה קרה חודשיים לפני הגיוס לצבא וכבר הייתי בתהליך יציאה בשאלה. אבא שלי לא דיבר איתי במשך חודשיים, אמא שלי בכתה כל הזמן. כשהתגייסתי ניתקתי קשר, ועד היום אני נלחם להחזיר אותו. זה תהליך".
6 צפייה בגלריה
"אני לא מחביא את ההומואיות שלי. אם אני מגיע למשפחה – אני מכבד וחובש כיפה". יוסף פרידמן
(צילום: עוז מועלם)
אתה נוסע לבקר אותם?
"אני משתדל לא לנסוע יותר מדי, כי אני חוזר בטראומה נפשית ובן הזוג שלי נדרש להרים אותי. אני מנסה לבנות מחדש את הקשר עם אמא שלי. עם האחים שלי אני פחות בקשר, כי הם גם גדולים ממני משמעותית. היחידה שאני בקשר קרוב איתה היא אחותי".
איזה תגובות אתה מקבל מהמשפחה על הציפורניים שלך?
"אני לא מחביא את ההומואיות שלי. אם אני מגיע אליהם – אני מכבד וחובש כיפה. הם ראו אותי עם לק בציפורניים, ואמא שלי שולחת לי מדי פעם תמונות של הציפורניים שלה".
נראה שהיא מנסה למצוא דרך אליך.
"הצעתי לעשות לה ציפורניים והיא התעלמה באלגנטיות".
מה היה קשה יותר: לצאת מהארון או לצאת מהדת?
"לי, אישית, היה קשה יותר לצאת מהדת מאשר מהארון. קיבלתי קצת סטירה לפרצוף כשגיליתי שיש עולם חיצוני".
6 צפייה בגלריה
"היום אני חיה עם אישה בזוגיות, אבל כנערה לא בהכרח ידעתי מה זה להיות לסבית". רייצ'ל חמו
(צילום: עוז מועלם)
רייצ'ל חמו היא חלק משלישיית בנות. יחד עם אחות נוספת, זהו בית נשי מאוד. בקריית ים שבה גדלה, לסביות נחשבה למילת גנאי. "לחיות בבית של נשים היה הקושי הגדול שלי עם עצמי לצאת מהארון", היא מסבירה. "לא ממש עניין אותי להתאפר, ללבוש שמלות או שיהיה לי חבר. אבל היו לי בני זוג בשפע. היום אני חיה עם אישה בזוגיות, אבל כנערה בקריית ים לא היה לי מודל לחיקוי, ולא בהכרח ידעתי מה זה להיות לסבית".
שזה מוזר לצעירים בדורך. יש אינטרנט, ייצוג בתקשורת.
"אתה יודע מה זה להיות לסבית בקריית ים? הייצוג היחיד שאני זוכרת היה של מישהי שלא רציתי להידמות לה".
איך הייתה היציאה שלך מהארון?
"אחותי הוציאה אותי מהארון אחרי שהתאהבתי באישה. הייתה דרמה גדולה, אבל לא זרקו אותי מהבית. היו כאבי גדילה, אני מניחה כמו בהתבגרות של כל נער או נערה להט"בים".
רייצ'ל חמו: "החברה ועולם התעסוקה – ואני עוד פריבילגית: אישה, לסבית ובלונדינית – מתייחסים להרבה מחברי הקהילה כפגומים. כאן הם יכולים לעבור תהליך ולשנות את הנרטיב שלהם, לומר לעצמם: אני לא אשם במה שקרה, ולקבל סביבה תומכת, אהבה, לייצר בהירות על תמונת העתיד"
חמו היא דמות מוכרת בתל אביב, הודות לעבודתה בבר שפגאט שנסגר בסוף אוגוסט. תפקידה במכללה מאפשר לה מבט רוחב על חתך מסוים בקהילה, בעיקר בני נוער וצעירים שמגששים את דרכם באפלת המציאות המקומית. "אני חושבת שמה שמשותף לכל מי שמגיע למכללה זה שהם אנשים שרוצים לייצר לעצמם עתיד טוב יותר", היא אומרת לסיכום, "הרבה מאוד סטודנטים סוחבים על עצמם אשמה, והבעיה ממשיכה כשהם יוצאים לשוק העבודה והם בתחושה שהסביבה מתייחסת אליהם כמוצר פגום.
"החברה ועולם התעסוקה – ואני עוד פריבילגית: אישה, לסבית ובלונדינית – מתייחסים להרבה מחברי הקהילה כפגומים. הם יכולים להגיע למכללה כפי שהם: מהרחוב, בתהליך טרנסי, הדלת שלנו פתוחה לכולם. וכאן הם יכולים לעבור תהליך ולשנות את הנרטיב שלהם, לומר לעצמם: אני לא אשם במה שקרה, ולקבל סביבה תומכת, אהבה, לייצר בהירות על תמונת העתיד שלי. מישהו פעם התייחס אליי ושאל אותי מה אני רוצה?! לא. אז בואו ותבחרו מה את, אתה ואתם רוצים, וזה בסופו של דבר הסיפור שלנו".
