דמותה הייחודית של סמדר קאופמן עומדת במרכז סרטה הראשון של הצלמת והבמאית מעיין טולדנו. מכוסה איפור כבד ולבושה במערכות לבוש צבעוניות בגוון אחיד או בהדפסים בגזרות המרפררות לשנות ה-80 וה-90 עם מגבעת תואמת ומגפיים, היא פוסעת כמו אלכסיס קרינגטון מ"שושלת" במרכז המסחרי המתפורר של קריית אתא. בין ארבעה קירות היא חושפת פנים נקיות מאיפור, מציגה אישיות חזקה ושברירית גם יחד, טובעת בתוך ים של שקיות פלסטיק צבעוניות ועמוסות להתפקע בבגדים שהובאו אליה לתיקון. סמדר קאופמן הופכת את הצפייה בסרט המבוסס על סיפורה למרגש ומפעים בזכות המבט הלא שיפוטי של טולדנו, שיצרה סוג של גרסה מקומית ל"גריי גרדנס", סרט הדוקו הידוע של האחים מייזלס מ-1975.
הצצה לסרט "סמדר"
(בימוי: מעין טולדנו)
הסרט "סמדר", שהוצג לראשונה בפסטיבל הקולנוע DOXA בוונקובר בחודש מאי, הוא מפגש מחודש של טולדנו עם העיר שבה נולדה וגדלה ושאותה עזבה בגיל 20 לניו יורק, שם היא חיה ופועלת למעלה מעשור. יותר משזהו שיר אהבה לשיכונים הברוטליסטיים שבהם גדלה ולתושבי קריית אתא, זהו סרט תיעודי בעל אסתטיקה ייחודית הממשיכה את כתב היד של טולדנו (33), מצלמות האופנה הישראליות המצליחות בעולם (שפועלת כמעט באנונימיות מוחלטת בארץ). שילוב בין נקודת מבט מפויסת ועורגת למציאות מחוספסת ולא מתחנפת, המייצרת דימויים בעלי משקל סגולי של כנות שנדיר למצוא בעולם האופנה. ברזומה שלה צילומים לגוצ'י, לנוון, שאנל ביוטי, אורבן אאוטיפטרס, מגזינים כמו ווג, i-D, W ואחרים, ומפורסמות כמו ריהאנה, בלה חדיד, פריס הילטון, ברבי פריירה וחברתה הטובה לורדס ליאון (בתה של מדונה).
"יש אימהות ששומרות קלסרים עם כל העבודות והפרסומים בעיתון, את המשפחה שלי רק מעניין שאחזור הביתה", היא אומרת בהשלמה. למרות שבקרוב היא צפויה לקבל גרין קארד, מעכשיו היא מתכננת לחיות על קו ישראל-ארצות הברית. המסע המחודש לקריית אתא והמפגש עם סמדר, שאותה היא מכירה מילדות, הם צעד ראשון שהיא עושה ממערב למזרח. "לפני ארבע שנים באתי לתקן אצל סמדר שמלה ומצאתי את עצמי מהופנטת. צחקתי מכל דבר שהיא אמרה", נזכרת טולדנו במפגש עם הדמות הססגונית ששכבות של איפור מגינות עליה. "אישה כמוה בדרך כלל מקבלת יותר ביקורת מהחברה מאשר הבנה, והיה לי חשוב להציג מי היא באמת. קריית אתא זה מקום קטן עם הרבה רכילות ושיפוטיות, ויהיה מעניין להציג את הסרט שם".
אחד הדברים הבולטים לאורך הסרט הוא השיח הפתוח על מיניות, לא עניין טריוויאלי כשמעורבת בו אישה בעשור השביעי לחייה המדברת בחופשיות על נושאים שלרוב נשארים נעולים בבריח מאחורי דלת חדר המיטות. "המיניות, השפה, האיפור, זה חלק נוסף מאפוד החסינות של סמדר", מסבירה טולדנו.
"השיח בינינו היה מאוד פתוח, והיא ממש לא אדם תמים", היא עונה לשאלה האם בחשיפה הזו אין ממד של ניצול. "הכנות שלה בסרט נבעה מכך שהיא לא השתנתה כשהמצלמה נדלקה או כבתה. הדברים שלא פתורים בה, לא פתורים גם בסרט. עניין אותי הרווח בין המראה הצבעוני שלה להתקלפות האישית".
"בניו יורק כבר לא הייתי מעיין טולדנו מקריית אתא"
היציאה של טולדנו מקריית אתא החלה כבר כנערה, כרקדנית שנשלחה ללימודים בתיכון לאמנויות "רעות" בחיפה. המפגש בין המתבגרת מהקריות לילדי הכרמל, בין בת המהגרים ממרוקו לאשכנזים שעל ההר, הוביל אותה לחלום הכי רחוק משם. "בשלב הזה נפתחו לי העיניים והבנתי את ההבדלים בין לחיות בקריות לעיר גדולה", היא אומרת, עד כמה שאפשר לסמן את חיפה כעיר גדולה. "לא הבנתי אז את ההבדל בין פריפריה למרכז, מה האפשרויות שיכולות להיחשף בפניי. עד היום זה עיצב משהו בעבודה שלי. בחיפה הייתי ילדת חוץ מהקריות, ותמיד הזכירו לי את זה. רק תשוקה מאוד גדולה היא זו שהובילה אותי לצאת משם. הבנתי שאם אני רוצה לצאת מהמעגל הזה, אני חייבת לנסוע הכי רחוק – לניו יורק. שם לא הייתי מעיין טולדנו מקריית אתא, הייתי מי ומה שאני רוצה להיות".
זה התחיל כטיול קצר לאחר הצבא ולפני לימודים במחלקה לאופנה בשנקר שאליהם התקבלה. אבל שבוע לאחר שנחתה בתפוח הגדול, החליטה לבסס את חייה מעבר לים. בתחילה עוד מלצרה בחומוסייה ישראלית במנהטן, אך לאחר שנה החליטה שכדי להישאר בעיר היא נדרשת לנטוע שורשים. היא נרשמה ללימודי אופנה בבית הספר הנודע לאמנות ולעיצוב פרסונס, ובשנה השנייה ללימודיה הבינה כי מעניין אותה יותר ליצור דימויים בתחום האופנה מאשר בגדים וקולקציות. על עיצוב אופנה ויתרה, למרות שבכל עבודותיה ניתן לזהות קו אסתטי מתמשך.
באותה שנה היא ביימה קליפ פיוטי להרכב הישראלי גארדן סיטי מובמנט, ובמקביל הקימה עם חברתה ג'וליה בייליס את המותג Me and You שיצר סדרת תחתונים לנשים עם הכיתוב "פמיניסטית" – הרבה לפני שהמעצבת מריה גרציה קיורי מבית דיור הדפיסה את המילה הזו על חולצות טי ב-850 דולר. הקולקציה שיצרו השתיים ביקשה לתת ייצוג לנשים אמיתיות, בנות דמותן, רגע לפני ש"נשים אמיתיות" הפך לטרנד של מותגים מסחריים. המותג זכה לפרסום חובק עולם, כולל כתבה מפרגנת בניו יורק טיימס.
21 צפייה בגלריה
"השיח המכיל הוא לא רק עניין של טווח מידות". שי זנקו, מתוך הפקה למגזין ווג
(צילום: מעיין טולדנו)
"כסטודנטית בפרסונס, את מגיעה לכיתה וכל החדר מלא באותן בובות דיגום באותה מידה. המורים עדיין היו מקובעים כמו עולם האופנה", היא אומרת. "בשנה השנייה לקחתי מצלמה והתחלתי לצלם את הדברים שקיוויתי לראות בעולם: נשיות כנה, אמיתית וחצופה מחוץ למיינסטרים. היו לזה תגובות טובות, ואז בדיוק גם אינסטגרם תפס תאוצה ונהיה מקום ליוצרים. פתאום לכל אדם הייתה מצלמה ביד, מה ששינה באופן גורף את המדיה והמגזינים. פתאום יש קהל לדברים אחרים והיוצרות התהפכו. שם ההזדמנויות שלי החלו להגיע".
21 צפייה בגלריה
"קיבלתי שליטה מלאה על הליהוק". מתוך הפקה לגוצ'י במגזין ווג ארה"ב, 2016
(צילום: מעיין טולדנו)
מגזיני האופנה גילו אותה ראשונים, ובעקבותיהם לקוחות מסחריים. יום לאחר פגישתנו בתחילת החודש היא טסה לצילומים למעצב האופנה תום בראון בניו יורק, שמצטרף לרשימה ארוכה של לקוחות. "המכנה המשותף בעבודה שלי נמצא בין משהו כן ואמיתי לפנטזיה", היא מסבירה. "השיח המכיל הוא לא רק עניין של טווח מידות. כשאני מצלמת, חשוב לי לראות את האדם שמול העדשה. אני מנסה לעשות את הדבר הכי כן ואינטימי שאני יכולה, בין אם זה קמפיין מסחרי או הפקה למגזין". אחת ההפקות האהובות עליה, לדבריה, צולמה בשנת 2019 בהוואי עבור אתר ווג העולמי, עבורו היא מצלמת בקביעות. "שלחו אותי לצלם כתבה לכבוד יום האישה הבינלאומי, קהילה של נשים שמשמרות תרבות של רכיבה על סוסים", היא אומרת. "היה לי חשוב לצלם אותן כי לצד העניין הפמיניסטי, הסיפור שלהן מספר גם על בעיית הג'נטריפיקציה בהוואי".
21 צפייה בגלריה
"כשמגיעות מצולמות מהקהילה השחורה, החברות מנופפות ברבגוניות". הפקת שיער לווג
(צילום: מעיין טולדנו)
הפקה נוספת למגזין ווג הייתה של המותג גוצ'י. "קיבלתי שליטה מלאה על הליהוק וצילמנו המון בנות כמו ברבי פריירה מ'אופוריה'. הייתה דרמה גדולה עם הסאמפלים ששלחו לנו מגוצ'י, כי הרבה בגדים לא עבדו והיא הייתה צריכה ללבוש מכנסיים מהארון שלה (היא מצולמת בהפקה עם מכנסי ספורט של חברת קאפה, א"י)". על הבעייתיות הזו והפער בין הרצון של חברות אופנה לנופף בדגל רבגוני לבין ההיערכות האמיתית שלהן לכך היא מצביעה מכיוון נוסף: "כשמגיעות מצולמות מהקהילה השחורה, החברות מנופפות ברבגוניות. אבל אז אין על הסט מאפר או מעצב שיער שיודעים לעבוד עם גוון העור או עם השיער שלהן. במשך עשורים לא היו אנשים שראו אותן, ועכשיו צריך שגם המאפרים ומעצבי השיער ברמה הכי גבוהה יהיו מכלל האוכלוסייה".
אחר כך הגיעו המפורסמות. "אלו לא בהכרח העבודות הכי יפות שלי, אבל כיף לפגוש את האנשים האלה", היא אומרת על העבודה עם פריס הילטון למגזין W, ריהאנה לווג ואחרות. "התבקשתי לצלם את ריהאנה בהכנות לאירוע ההתרמה 'דיאמונד בול' שהיא עושה מדי שנה. היא איחרה בשש שעות ולא היה לי זמן איתה, אבל הכניסו אותי אליה בכל זאת לחמש דקות שלא יצא מהן כלום. בסוף ליוויתי אותה לאורך כל הערב. התוצאה הייתה חמודה, אבל לא מה שתכננתי. זה לימד אותי לגלות גמישות. בסוף היה ערב כיפי".
21 צפייה בגלריה
"אנחנו מאוד דומות בהרבה דברים, אבל מן הסתם גם שונות. גדלנו אחרת". לורדס ליאון
(צילום: מעיין טולדנו)
עם לורדס (לולה) ליאון, בתה הבכורה של מדונה, היא מנהלת חברות ארוכה. היא מצלמת אותה להפקות ולקמפיינים, ביניהם למותגי האופנה Barragán ו-Mademe. "הכרנו דרך פרויקט משותף לפני מספר שנים ונהיינו חברות טובות. החיבור בינינו טבעי וכיום היא סוג של מוזה עבורי", היא אומרת. "בישראליות יש משהו מאוד לא מתרשם. אני רואה איך אנשים זזים בארץ בקוליוּת שאי אפשר להסביר אותה, ואני אוהבת את זה. ללולה יש את זה, עניין נדיר לאמריקנים. אנחנו מאוד דומות בהרבה דברים, אבל מן הסתם גם שונות. גדלנו אחרת".
21 צפייה בגלריה
"מאיפה האמביציה? הרגשתי שאותי לא ראו במקום שבו גדלתי". קמפיין לפולו ראלף לורן
(צילום: מעיין טולדנו)
את מדונה היא פגשה כמה פעמים, אבל טרם הזדמן לה לצלם אותה, היא אומרת. בכלל, נראה כי בין סגנון החיים של צלמי אופנה גברים לזה של טולדנו קיים פער גדול. גם ברשתות החברתיות היא פחות מציגה חיים נוצצים. "החברים הכי טובים שלי בניו יורק אלו ניצולי שואה בני 90", היא אומרת. "בזמן הקורונה המצב בעיר היה מאוד קשה, והתחלתי להתנדב בשליחת ארוחות שישי לניצולי שואה. בהתחלה היה חשש גדול והם פתחו את הדלת מרחוק. אבל לאט-לאט נוצר קשר אישי וכבר שנתיים שאני אוכלת איתם בימי שישי, מסיעה לאן שצריך. אלו האנשים שאני מבלה איתם רוב הזמן".
בימים אלו היא גם שוקדת על פרויקט צילום אישי של חברי קהילת הלהטב"ק במקסיקו סיטי, חודרת אל תוך עולמם הפרטי של מצולמיה ובקרוב היא מתעתדת להתחיל פרויקט שיעסוק בזהות מזרחית. בכל עבודותיה, ללא יוצא מן הכלל, אפשר לזהות את כתב היד האינטימי והלא שיפוטי. ברוב המקרים זה כולל תיעוד במרחבים האישיים של המצולמים – מדוגמניות ומפורסמות שחושפות פגיעות מול המצלמה, לצד דמויות אנונימיות שהיא מלהקת, מרכיבה פאזל של דימויים מגוונים שקל יותר להתחבר אליהם.
האם בעידן הנוכחי ברשתות החברתיות יש ערך לאותנטיות הזו? "כשאני רואה את זה היום בכל מקום ואת הרפרנסים המדויקים לדברים שניסיתי לעשות לפני המון שנים ועוטפים את זה בגלוס, אז קצת קשה לי עם זה. אבל לפחות יצרנו שינוי, לפחות זה הגיע למיינסטרים", היא אומרת.
21 צפייה בגלריה
מתוך סדרה על הקהילה הלהט"בית במקסיקו, שמתמקדת בנשים טרנסיות ושלבי המעבר שלהן
(צילום: מעיין טולדנו)
"אני אמשיך לעשות דברים אחרים. זו הסיבה שבחרתי להפנות את המצלמה בפרויקט הכי מורכב ורציני שלי לאישה בת 60 פלוס מהפריפריה שמדברת על מיניות. זה יותר מורכב מהפקת אופנה, ועם ההתבגרות האישית שלי, המטרה שלי היא להפנות את הזרקור לנושאים האלה. מאיפה האמביציה? הרגשתי שאותי לא ראו במקום שבו גדלתי. הרצון המקורי לא היה לצאת מקריית אתא, אלא להתמקצע במה שאני עושה. הייתה לי תשוקה לריקוד כנערה, אבל נתקלתי בתקרת זכוכית. לא הייתה שם גישה לתשוקה שלי. אני מאמינה שכל אדם צריך לייצר הזדמנויות לעצמו. עכשיו אני רוצה להעניק את הפוקוס הזה גם לאחרים".
