אניטה פלנברג הייתה שחקנית, דוגמנית, כותבת, מוזה, מעצבת בגדים ואייקון אופנה. והיה גם את העניין ההוא, שניהלה מערכות יחסים עם שניים מחברי להקת הרולינג סטונס: בריאן ג'ונס וקית' ריצ'רדס, שאיתו גם הביאה לעולם שלושה ילדים (טארה, בנם הצעיר, מת בגיל חודשיים). במקביל למערכת היחסים עם ריצ'רדס, ניהלה פלנברג רומן עם מיק ג'אגר, סולן הלהקה, בזמן שהשניים הצטלמו לסרט הקולנוע "פרפורמנס" בשנת 1970. את הרומן אישרה פלנברג באוטוביוגרפיה שלא פורסמה מעולם, המניעה את העלילה בסרט תיעודי חדש: "מושכת אש: סיפורה של אניטה פלנברג", המוקרן השבוע בפסטיבל דוקאביב וישודר במהלך יוני ב-yes דוקו וב-Sting+.
17 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "מושכת אש: סיפורה של אניטה פלנברג"
(צילום: באדיבות SK Global Entertainment)
שבע שנים לאחר מותה של פלנברג בגיל 75, מבקשות הבמאיות אלקסיס בלום וסבטלנה זיל לעשות תיקון היסטורי לדמותה האניגמטית, ומשרטטות בהצלחה דיוקן של אישה אינטליגנטית, יצרית, מתלבשת מרהיבה ושחקנית טובה ("ברברלה", "דרגת רצח"), שלא זכתה לקרדיט ראוי על תפקידיה בזמן אמת. "רצינו להציג את הגרסה המלאה של אניטה ולהראות שהיו לה כמה וכמה 'טייטלים'", אומרת בלום בריאיון זום ל-ynet ממשרדה במנהטן, ניו יורק. "אניטה הייתה דמות ייחודית מאוד לתקופה ההיא, עם אישיות חזקה וביטחון עצמי. רצינו להציג דמות מורכבת וניסינו לשבור את התדמית החד-ממדית שלה, כפי שהוצגה קודם בעיתונות, שהיא רק אישה יפה".
עם ג'יין פונדה בסרט "ברברלה"
בלום, במאית דוקומנטרית מוערכת, נולדה וגדלה ביוהנסבורג, דרום אפריקה, וכיום חיה ופועלת בניו יורק. בימים שבהם הקריאות לחרם על ישראל – גם אם סמוי – גוברות, בלום מעבירה מסר ברור כשהיא נשאלת אם התלבטה להציג את הסרט בפסטיבל הדוקו הישראלי. "אני מאמינה בבניית גשרים ולא בחומות", היא אומרת בטון חד-משמעי. "לא היו לי שום היסוסים בנוגע להצגת הסרט בדוקאביב. הקהילה הקריאטיבית בישראל היא פנטסטית. אני לא מסכימה באופן גורף עם מדיניות ממשלת ישראל, אבל אני חושבת שככל שנבנה גשרים ונייצר אינטראקציות, יהיה טוב יותר".
"איט גירל זה מונח שמתאים לנשים אופנתיות, ואניטה הייתה מאוד חכמה"
"מושכת אש: סיפורה של אניטה פלנברג" הוא סרט צבעוני, מצחיק, טרגי לפרקים, מלא באנרגיה. את הסרט מלווה קולה המהפנט של סקרלט ג'והנסון, שרבים ביקרו בשל הבחירה בשחקנית אמריקנית לייצוג דמות אירופאית בעלת מבטא אחר. כך או כך, מפריים לפריים קשה להימנע מסגנונה האישי והחלוצי של פלנברג – אייקון אופנה נצחי, שבמובנים מסוימים ניסחה בהופעותיה את האופנה של שנות ה-60 וה-70 באמצעות כריזמה, טעם, סגנון אישי ואישיות חזקה. השיער הפרוע, העיניים המעושנות והמראה המתריס שחברתה מריאן פיית'פול כינתה "זוהר מרושע", היו הדבר הנכון לתקופה. בבגרותה גם סירבה לעשות התערבויות פלסטיות או הזרקות שהפכו לפופולריות אצל כוכבות אחרות.
היו שהכתירו את פלנברג כאבן מתגלגלת נוספת, היו שכינו אותה כ"איט גירל" הראשונה, אותו תואר עמום המגדיר את האישה הנכונה של הרגע. קל מאוד לזהות אותה, להגדיר אותה יותר מסובך – שילוב בין נערת זוהר, מוזה ומתלבשת מקצועית בעלת עדת מעריצים. בלום עצמה מתנערת מההגדרה של פלנברג כאיט גירל. "בלי לפגוע", היא מתנצלת, "איט גירל זה מונח שמתאים לנשים אופנתיות, ואניטה הייתה מאוד חכמה. היא דיברה חמש שפות, ידעה איך לקרוא תווי נגינה וציירה בצורה מאוד יפה".
את אהבתה לבגדים תרגמה פלנברג ללימודי אופנה. בשנת 1994, כשהיא כבר לאחר גמילה מסמים ואלכוהול, היא סיימה לימודי אופנה במחלקה המפורסמת של סנטרל סנט מרטינס בלונדון. היא המשיכה לעבוד עם ויויאן ווסטווד לתקופה קצרה, ומשם עברה למצוא נחמה בציור. עם זאת, היא נותרה כדמות משפיעה בעולם האופנה, והפכה להשראה עבור מעצבים רבים כמו הדי סלימאן ואנתוני וקארלו, כמו גם על הסטייליסטית והארט-דירקטורית קייטי גרנד (שלמדה איתה בסנט מרטינס).
את השפעתה של פלנברג כאייקון אופנה מחזקת בסרט הדוגמנית קייט מוס, שהייתה חברה קרובה של פלנברג. יחד עם מריאן פיית'פול (שמופיעה בסרט בקולה), בילו השלוש רבות במועדונים של לונדון. מוס מספרת כי העריצה כנערה את פלנברג, ומציגה בסרט כיצד השפיעה האחרונה על המלתחה האישית שלה ברצף של תמונות עם לוקים שלבשה בהשראתה, הכוללים כובעי פדורה רחבי שוליים, מכנסי פעמון מתרחבים, מעילי פרווה מלאכותית, שילובי צבעים וטקסטורות שהרכיבה.
מאגר הגנים המשפחתי שהותירה פלנברג המשיך את דרכו לעולם האופנה בעשור שעבר, כשנכדתה אלה ריצ'רדס, בתם של מרלון ריצ'רדס ושל הדוגמנית לשעבר לוסי דה לה פאלז, הלכה בעקבות סבתה כדוגמנית והופיעה בקמפיינים של מותגים ומעצבים, ביניהם ברברי, מארק ג'ייקובס, פיאג'ה ועוד. במונחים של תעשיית האופנה, מדובר בבת לשושלת מלוכה נוטפת סטייל, מראשונות הנפו-בייביז של השנים האחרונות. סבתה מצד אמה, אגב, היא לולו דה לה פלאז, המוזה האייקונית של איב סן לורן.
17 צפייה בגלריה
מתוך הסרט "מושכת אש: סיפורה של אניטה פלנברג"
(צילום: באדיבות SK Global Entertainment)
"אני חושבת שאניטה פלנברג נחשבת לאייקון אופנה עד היום כי היא הציגה נשיות משוחררת", אומרת בלום, "היא הקדימה את זמנה. בעוד אופנה היא דבר חולף – אניטה הייתה מאוד טבעית. היא לא התאפרה כמעט ושילבה בגדים ללא חוקים. אני חושבת שנשים מקבלות השראה מנשים כאלה. היה לה יופי טבעי ובלתי מתנצל. במילה אחת: אטיטיוד".
"זה לא סרט על מיק – זה סרט על אניטה"
פלנברג נולדה ברומא והתחנכה בגרמניה. היא סולקה מבית הספר כנערה ובגיל 16 החלה בקריירה של דוגמנית, שלקחה אותה מרומא לפריז ולאחר מכן לניו יורק, שם הצטרפה לחבורתו הססגונית של אנדי וורהול. זמן קצר לאחר מכן, הכירה את חברי להקת הרולינג סטונס, והפכה לבת זוגו של הגיטריסט בריאן ג'ונס. בהמשך ניהלה מערכת יחסים ארוכה עם קית' ריצ'רדס, שאיתו הביאה לעולם שלושה ילדים. ייחודו של הסרט, שהופק במשותף עם בנה הבכור, מרלון ריצ'רדס, הוא החומרים הוויזואליים הנדירים שבו, לרבות סרטי וידאו ביתיים שצולמו על ידי ריצ'רדס וג'אגר, ומאפשרים הצצה לעולמה התרבותי, כמו גם להתמכרותה לסמים ואלכוהול.
את חומרי הווידאו קיבלו הבמאיות מבני המשפחה. "הם טיילו המון ופשוט צילמו בכל מקום", מספרת בלום. "לפעמים קית' ואניטה הופיעו בפריים יחד, לפעמים מיק צילם אותם במיטה, או בדרכים בסיבובי ההופעות. הם היו ילדים עם טכנולוגיה חדשה ביד, והם פשוט לא הפסיקו לצלם. הם היו מאוד נינוחים עם המצלמה. קיבלנו חומרים ויזואליים רבים, כולל תמונות מהאלבום המשפחתי וחומרים שלא נראו בעבר, כמו תמונות מחופשות בשוויץ, או תמונות של קית' בבית עם מרלון".
17 צפייה בגלריה
אלקסיס בלום (מימין), מרלון ריצ'רדס וסווטלנה זיל
(צילום: Shane Anthony Sinclair/Getty Images for BFI)
האם לבני המשפחה הייתה זכות וטו על חלק מהחומרים בסרט, כפי שאפשר לחשוד כאשר מעורבים בסרט בעלי עניין? "לא הוטל וטו על חומרים, למרות שהיו דברים שבחרנו לא להציג בסרט, בעיקר עירום", מודה בלום. "מרלון הביא לנו כל מה שהיה בידיו, והוא לא שלט במה נציג ומה לא. אני חושבת שאם אתה מזמין מישהו לעשות סרט על אימא שלך, אתה חייב לבטוח בו".
התעניינת בדמותה של אניטה לפני שהוזמנתן לעבוד על הסרט?
"האמת? לא ידעתי עליה דבר. הגעתי לפרויקט מאוד 'fresh'. סבטלנה ידעה קצת יותר ממני, כי היא בדיוק קראה את האוטוביוגרפיה LIFE של קית', שבה הוא כתב רבות על אניטה. שתינו הגענו לסרט כבמאיות שלא מכירות את הסיפור, ואני חושבת שזה נחמד יותר".
קל יותר ליצור דיוקן קולנועי על דמות שאת לא מכירה?
"אני חושבת שיש איזושהי רעננות כשאתה מגיע ללא שיפוטיות מוקדמת ואתה פתוח לכל אינטרפרטציה. לא הייתי אומרת שאי אפשר לעשות סרט על אנשים שאתה מכיר. יש לי קולגות שיצרו סרטים על בני משפחתם, אבל מגיע עם זה משקל רב. מבחינה פסיכולוגית, קל יותר כשאין לך היכרות מוקדמת".
צצות שאלות אתיות כשיוצרים סרט על דמות שכבר אינה בחיים?
"כל יצירת סרט על דמות חיה או מתה מעלה שאלות אתיות. כמה רחוק אתה הולך? מה אישי מדי? מה רכילות ומה לא? במקרה שלנו, אניטה כבר לא הייתה בחיים, אבל הצגנו את הסרט לאנשים רבים שהכירו אותה היטב וזה היה המבחן שלנו. אם היו אומרים לנו 'לא הבנתם אותה, זה לא נכון', היינו מקשיבים להם, אבל הייתה לנו את הפריבילגיה לעבוד עם הילדים והחברים הקרובים שלה. אולי זה לא הסיפור המלא הגדול של אניטה – לא הצגנו, לדוגמה, את החלק האחרון של חייה בצורה נרחבת כסבתא וכסטודנטית בקולג' בגיל מאוחר – אבל זה דיוקן נאמן למי שהיא הייתה בתקופות מסוימות בחייה".
מה הדבר המפתיע ביותר שמצאתם באוטוביוגרפיה שהיא כתבה?
"קיבלנו עמודים שהיא כתבה, מחשבות ורשימות על פתקים. זה לא היה ספר עם התחלה, אמצע וסוף, וכמו שתי ארכיאולוגיות הרכבנו את הסיפור. מה שהפתיע אותי יותר מכל היה חוש ההומור המרושע שלה, שלדעתי לא בא לידי ביטוי מספיק בסרט, אבל באוטוביוגרפיה, כמו שמספר מרלון, היא נקבה בשמות. היא אמרה כל כך הרבה דברים על מיק ג'אגר שהפילו אותנו מצחוק לרצפה, אבל הם לא נכנסו לסרט, כי זה לא סרט על מיק – זה סרט על אניטה, והחלטנו להשאיר אותם בחוץ".
אם כבר הזכרת את מיק ג'אגר, אניטה לא רצתה שיזכרו אותה כמי ששכבה עם שלושה מחברי הסטונס, בעוד הסרט עושה את זה. איך לא נופלים למקום רכילותי?
"כמו שאמרתי", היא צוחקת, "לא נכנסים לכל הפרטים עם בריאן או לכל הפרטים שהיו עם מיק. זה היה מאתגר, כי הרולינג סטונס הופיעו בהרבה מחומרי הארכיון שהיו לנו, אז היינו צריכות לשלב אותם בצורה מסוימת. החומרים הוויזואליים של הסטונס היו אוצר שקיבלנו, והם הכתיבו את הסרט. מצד שני, אחרי שתיים-שלוש דקות איתם היינו צריכים לחזור אליה, ולשמור את הקול שלה חי".
